כשאירוע ביטחוני חמור בשמי ישראל נגמר ב"לא אסון", הנטייה הטבעית של הציבור והמערכת היא לנשום לרווחה, אנו, מיד מתבשמים ב"מזל" או ב"נס" שהיה, מברכים ועוטפים את הגיבורים ומיד מסמנים וי, הצלחה וממשיכים הלאה.
אולם דווקא כאן, ובעיתוי המיוחד שבו אנו מציינים שלוש שנים לטבח שמחת תורה, כאן טמונה "מלכודת הנס": התרפקות מסנוורת על סוף טוב שמכסה על עיוורון מערכתי וכשלים לא מעטים שבטוח ימצאו.
תחקיר מקצועי ואמיתי בתנאי אי-ודאות אינו מסע עריפת ראשים או מצוד אחר אשמים, אלא תהליך סדור שמחויב לענות על שלוש שאלות יסוד גם בהקשר טיסת פליי דובאי ובכלל: מה היה? למה זה קרה? ואיך בונים מנגנונים שמשפרים את המערכת ומונעים את האסון הבא?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
כצפוי במחוזותינו, האירוע הפך תוך דקות ספורות לזירת אגרוף פוליטית ברשתות החברתיות ובתקשורת. הדיון המוביל הוצף בקנטרנות וברעשי רקע: מי אמר למי, מתי הגיב ראש האופוזיציה, האם אזהרת ראש הממשלה הייתה כנה, ולמה הדרג המדיני בחר להצטלם עם אנשי השטח במקום להיפגש עם משפחות החטופים בזמנו.
אם נמשיך לטבוע בספינים של הרגע ובפוליטיזציה של אירוע חריג ומשמעותי, נחטא לחלוטין למהות וליכולת שלנו למנוע את האסון הבא מכל סוג שהוא. הפוליטיזציה המהירה הזו מסיטה את תשומת לב מהכשל המבני המערכתי ומעוורת אותנו מלהבין את מה שדורש תיקון דחוף. אם נודה על האמת, היא מתאימה לפוליטיקאים המעורבים ומובילים אותה.
האמת הפשוטה היא שבאירוע הטיסה המדוברת חווינו הצלחה פרסונלית של תושייה וערנות ברגע האמת ע"י טייס הודי וחבורת ישראלים מדהימה, לצד כישלון מערכתי מובהק שקדם לנעשה בגובה 35,000 רגל. המערכת הכוללת כשלה ולו כי לא זיהתה את האיום ומנעה אותו עוד לפני שהיה באוויר.
"תרבות תחקיר" בוגרת חייבת לתחקר הצלחות בדיוק כפי שהיא מתחקרת כישלונות. השרשרת הביטחונית והאזרחית - רשות התעופה האזרחית, מנהל ביטחון משרד התחבורה, השב"כ והמוסד - פועלת במידה רבה ב"ארובות מבודדות". כשמידע "חלש", או במקרה הזה "מובהק" כמו התבטאויות של הטייס המחבל, נפלט בין הסמכויות הארגוניות השונות, כשאין בקרה על צוותי אוויר וחברות תעופה זרות שמגיעות אלינו, אזי הנס הופך לתוכנית העבודה שלנו. ותוכנית עבודה שנשענת על נסים היא מתכון בטוח לאסון שבדרך.
עוד כתבות בנושא
כדי להבטיח שהתרחיש הזה לא יחזור, נדרשת ארכיטקטורת אבטחה מעודכנת ומסונכרנת: להפיל חומות ארגוניות ולייצר סנכרון מלא ורציף בזמן אמת בין נתוני התעופה האזרחית לבין מאגרי המודיעין; נדרשת החלה גורפת של תהליכי סיווג, שאלון נאותות ואישור מקדים לכלל צוותי האוויר הזרים הנכנסים לישראל, לא רק לטייסים; יש לחזק באופן משמעותי את יכולות הבקרה, ניטור והבידוק הדיגיטלי ברשתות כדי לזהות נורות אזהרה לפני שהפלטפורמה ממריאה לכיווננו.
על אף הדברים, תעופה אזרחית הייתה ותישאר אחת מצורות התחבורה הבטוחות ביותר בעולם, ואין שום סיבה ליפול לחרדות מיותרות. במציאות הישראלית, בטיחות הטיסה וביטחון המדינה כרוכים זה בזה ללא הפרדה.
הקבלת האופן בו אנו כחברה מתייחסים לחקירת המקרה בטיסת פליי דובאי, משל אי ביצוע ועדת חקירה ממלכתית לאסון הגדול ביותר שהתרחש לפני שלוש שנים, ממחישה לנו שאם נדע לקחת את הכישלונות - נדע להפחית את הסיכויים לאסון הבא. במקרה הזה: תחקור הצלחת הנס באוויר, בידוד הרעש הפוליטי וביצוע תחקיר עומק מערכתי יוכלו להבטיח שהשמיים שלנו יישארו לא רק פתוחים לעולם, אלא בעיקר בטוחים ומוגנים.