צוללים ב-600 קמ"ש: התובנה המטלטלת מרגעי האימה בטיסת פליי דובאי

מהנס הגדול גדרך ההומור. ארבע נקודות על האסון האווירי שכמעט קרה השבוע.

תוכן השמע עדיין בהכנה...

יניב חיון, אחד מהנוסעים שנטרלו את טייס המשנה, לאחר הנחיתה בנתב"ג | ג'מל עוואד, פלאש 90

יניב חיון, אחד מהנוסעים שנטרלו את טייס המשנה, לאחר הנחיתה בנתב"ג | צילום: ג'מל עוואד, פלאש 90

1. טרור אווירי היה מאז ומתמיד אחת האופציות המועדפות על הטרור האסלאמי. התרסקות שני המטוסים במגדלי התאומים בניו־יורק ב־2001 היא הדוגמה הבולטת ביותר, אבל גם אצלנו במזרח התיכון הנושא מוכר – מחטיפת מטוס אל־על שהיה בדרכו מלונדון לישראל ב־1968 לאלג'יריה, דרך חטיפת מטוס סבנה ב־1972 ומבצע החילוץ המפורסם בפיקודו של אהוד ברק, עבור ב"מבצע יונתן" שהתרחש כארבע שנים לאחר מכן כשמטוס אייר פראנס נחטף בידי מחבלים ונחת באנטבה שבאוגנדה, וכלה באירועים זכורים פחות כמו הניסיון האחרון – לפני השבוע, כמובן – לחטוף מטוס ישראלי. זה קרה ב־2002 בטיסת אל־על מאיסטנבול לתל־אביב, והחוטף נעצר אז בידי מאבטחי החברה ששהו על המטוס. באותה השנה אף ניסו מחבלים להפיל מטוס של ארקיע שהמריא מקניה באמצעות טילי כתף. גם הניסיון הזה נכשל.

העובדה שמאז ועד השבוע התחום האווירי היה שקט מבחינת טרור - או לפחות ששום פיגוע כזה לא הגיע לידיעת הציבור הרחב – אינה מובנת מאליה, ויש לתת הרבה הערכה לכוחות הביטחון האחראים על הנושא. מאות טיסות יוצאות מישראל ונכנסות אליה בכל יום, מעשרות מדינות שונות ולעתים משונות, כשהמטוסים חולפים בגובה נמוך מעל אזורים שעשויים להיות עוינים – לא בטוח כמה ישראלים יודעים שרוב הטיסות הנוחתות בישראל עורכות סיבוב הנמכה מעל השומרון, כולל ערים עוינות גדולות כמו קלקיליה. מאמץ, כספים ומודיעין מושקעים באתגר השמירה על שמיה של מדינת היהודים הקטנה, והעולם מצידו יודע להעריך את המאמצים האלה ומפעיל קווי תעופה סדירים רבים ועמוסים לעייפה אל נתב"ג וממנו.

2. זה תקופה, חברות ישראליות לא מורשות לטוס לאיחוד האמירויות. גם בלי לדעת בדיוק את כל נבכי האירוע, ברור כי גורמות לכך סוגיות אבטחה. לכן, אם היה צורך להצביע על חוליה חלשה, המדינה הערבית שהיא גם אחת מידידותינו הגדולות באזור ובכלל הייתה אחת האופציות הראשונות. ברור שתהיה עכשיו עצירה זמנית בטיסות של פליי דובאי (חברה־בת של אמירייטס) ארצה, אבל לישראל ולישראלים אסור לשפוך את התינוק עם המים ולהיכנס לקרב האשמות מול החברה מהאמירויות.

הכי מעניין

יחד עם איתיחאד מאבו־דאבי ואתיופיאן, היא המשיכה לטוס ארצה במהלך המלחמה, גם בימים שנשמעו אזעקות שוב ושוב ברחבי אזור המרכז, וכאשר כל החברות האמריקניות והאירופיות נטשו אותנו בבהלה. ברור שלא עומד מאחורי זה רגש ציוני עמוק ושמדובר בחשיבה עסקית נטו, אבל השורה התחתונה היא שפליי דובאי, יחד עם החברות הישראליות, העניקה צינור חמצן לישראלים המעוניינים לצאת מהארץ להפוגה קלה או לנסיעות עסקים חשובות, כשאף אחד אחר לא היה כאן כדי לעשות את זה.

סמכו על האמירותים ששאלת הטייס העומאני שהצליח להסתנן מבעד למערכת שלהם תעסיק אותם לא פחות מאשר אותנו, ושהם יעשו הכול כדי שהישראלים ימשיכו למלא את חמש או שש הטיסות היומיות שלהם בין לוד לדובאי. יש אינטרס משותף לנו ולהם לחקור את האירוע עד תום, להסיק מסקנות במהירות, ואז לחדש את קו הטיסות ההכרחי הזה. כל תוצאה אחרת תיתן פרס לטרור.

3. ההומור שנוצר סביב הפיגוע הוא סימן יהודי־ישראלי מובהק לחוסן. עוד בטרם יבשו כתמי הדם על חולצתו של הגיבור הישראלי שנטרל את המחבל, עשרות ומאות ציוצים כבר הלכו כמה צעדים קדימה והציעו למשל שירות השכרת ישראלים לטיסות. לא תמצאו עוד עם שעושה קומדיה על אירוע מבעית כזה כמעט תוך כדי התרחשותו.

4. וזה היה באמת אירוע מטורף בכל קנה מידה. לפי המידע העדכני, המטוס צלל במהירות עצומה של 600 קמ"ש לעבר הקרקע במשך כעשר שניות, וחצי דקה לאחר מכן היה פוגע בקרקע, מתפוצץ ולא מותיר סיכוי לאף אחד מהשוהים על סיפונו לצאת בחיים. התושייה של הקברניט ההודי, וכמובן של שלושת הישראלים שהצליחו יחד לנטרל את טייס המשנה העומאני, מעוררת הערצה. אין עוד עם כזה.

אבל מכיוון שאנחנו פחות מחודש לבחירות, בתוך כמה שעות כבר חילקו את הישראלים השותפים לנס הזה לקפלניסטים וביביסטים. זה כל כך נמוך ודבילי. אם הם היו מתחילים לשאול זה את זה מהן הדעות הפוליטיות שלהם ומחליטים כך אם לשתף פעולה או לא, כולם היו מתים עכשיו. אז אולי נצליח לקחת את המטוס הזה כמשל לחיינו כאן: כשמיטלטלים בין שמיים לארץ, כשסכנות אורבות מכל פינה, בשעת חירום אמיתית ורגע לפני התרסקות – זה לא הזמן או המקום לשאול מיהו קפלניסט ומיהו ביביסט.

הלוואי שהממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות תהיה זכאית גם היא למחמאות מוצדקות על שיתוף פעולה מופלא וכול־ישראלי. גם אם זה נשמע נאיבי, בתקופה שבה כל צד רק רוצה להכריע את המערכה בלי להתחשב בצד השני, אולי שלחו לנו אות משמיים, איזה רמז על מה שקורה כשישראלים מתאחדים אל מול הסכנה ולא מתכנסים לתוך מחנות שמדירים את כל מי שמחוצה להם. לפני שלוש שנים ראינו את זה לנגד עינינו בגבורתם הבלתי נתפסת של ישראלים שחירפו את נפשם, ירדו דרומה ורצו לתוך האש כדי להציל ישראלים אחרים שלא היה להם מושג לגבי דעתם הפוליטית. קיבלנו את זה גם השבוע בשמי ירדן וסעודיה. מי ייתן ונבין כבר את הרמזים.

 

כ' בתשרי ה׳תשפ"ז01.10.2026 | 15:15

עודכן ב 

אריאל שנבל

פרשן לענייני ארה"ב, כתב מגזין בכיר ובעל טור אישי במקור ראשון. בין השאר, מסקר מקרוב את המערכת הפוליטית האמריקנית מאז 2010