במשך חודשים חקרו לוחמי יחידת יהל"ם את רכס עלי טאהר, סרקו אותו שוב ושוב, איתרו פיר אחרי פיר ובנו תמונת מודיעין של תשתית התת קרקע של חיזבאללה. בשלושת החודשים האחרונים הפכה עבודת החקר למבצע להשמדת התשתיות, תחת אוגדה 36 ובקרבת שטח שבו עדיין פעל האויב. ביהל"ם קראו למבצע, שכלל גם את רכס הבופור, "מרום הרים". לאורך הפעילות מצפון לליטני איתרה והשמידה היחידה תשתיות תת קרקע באורך של 5,410 מטר, באמצעות כ-2,000 טונות של חומר נפץ. ברכס עלי טאהר לבדו הושמדו כ-500 טונות מתחת לקרקע ועוד כ-600 טונות בתשתיות שמעל הקרקע.
סא"ל ד', מפקד פלגת ס' 2 ביהל"ם, היה מהקצינים שפעלו בשטח לאורך המבצע, כשהוא לצד לוחמי היחידה לא יצאו הביתה במשך חודשים. לדבריו, מדובר באחת המשימות המורכבות ביותר שבהן נתקל בשירותו, בעיקר בשל השילוב בין הטופוגרפיה המאתגרת, התשתית התת קרקעית, הקרבה לאויב והצורך לפעול מבלי להרחיב את הלחימה. "המבצע התחיל בכלל בחצייה של הליטני, שהיא חצייה היסטורית ומשמעותית", הוא מספר. "בתנועה של אוגדה 36 שם אנחנו מתמודדים עם תשתיות תת קרקע משמעותיות, ארוכות מאוד ועמוקות מאוד, ועוסקים בחקר שלהן, בהשמדת האויב בהן ובגריעה של כל האמל"ח והיכולות שהיו שם".
אחרי השמדת התשתיות ברכס הבופור הגיע השלב הבא - עלי טאהר. "הרבה מפקדים היו סקפטיים לגבי השלמת המשימה הזאת", מודה ד'. הסיבה הייתה לא רק המרחק, אלא גם תנאי השטח. "הרכס כולל טיפוס מאוד משמעותי, הוא מבולדר ומאוד קשה לנוע שם. גם פיזית נורא קשה לעלות את ההר, וגם אין הרבה צירי תנועה על הרכס עצמו. אני מוסיף על זה שהוא מבודד באופן יחסי מכוחות צה"ל - במרחק קילומטר וחצי מהכוחות הכי רחוקים".
הכי מעניין
לכך נוסף האויב. עשרות פעילי חיזבאללה התבצרו בתשתיות, ובאזור נמשכה הלחימה גם כאשר בשאר הגזרה השקט נשמר. "אני הייתי אומר שיש הפסקת אש בכל פיקוד צפון, חוץ מעלי טאהר. נקודה שהיא קריטית לחיזבאללה, והוא לא רוצה לוותר עליה", אומר ד'. "כל הצבא שנמצא בפיקוד צפון מתנהל בהפסקת אש, ואנחנו בחיים אחרים לגמרי - בלחימה, בהיתקלות, גם על הקרקע וגם בתת"ק. ברחפני נפץ שפוגעים, גם פוגעים בכוחותינו וגם כמעט פוגעים בכוחותינו".
הדרך לתקוף את התשתית לא התחילה בכניסה למנהרות, אלא בחודשים של איסוף פרטים קטנים בשטח. "סרקנו את ההר הלוך ושוב כל יום במשך חודשים", מספר ד'. "מצאנו שאריות אספקה בנקודה מסוימת. אמרנו, אוקיי, אם יש פה אספקה אז יכול להיות שיש פה פיר בקרבת מקום. אז סרקנו ומצאנו פיר". במקומות אחרים זיהו רחפנים אנומליות בקרקע - מתכות, חול וחורים. "החלטנו לחקור אותם. עשינו את זה כמובן עם כל אמצעי הזהירות, חקרנו ומצאנו עוד פיר ועוד פיר ועוד פיר. והוספנו את זה לתמונת המודיעין".
כך נבנתה בהדרגה תמונה של המערכת התת קרקעית ושל אופן הפעולה של האויב. "ברגע שהיה לנו את זה, אז הבנו פחות או יותר מה חוקי המשחק - איפה הפירים, מה אנחנו עושים עם המארבים, מה אנחנו חוסמים, מה אנחנו אוחזים. ככה הצלחנו להבין את עיקר האויב, איך הוא מתארגן".
מכאן עברו הכוחות לשלב התחבולה. "כשהבנו את מבנה המנהרה, היה לנו יותר נוח להפעיל כל מיני פעולות ותחבולות שעשינו בתת קרקע - ממשא ומתן ועד אמצעים אחרים שגרמו לאי נוחות ולחוסר יכולת של האויב לשהות בתת"ק". המטרה הייתה לדחוק את פעילי חיזבאללה החוצה, שם המתינו להם כוחות צה"ל. "זה דחק אותו החוצה, שם חיכו לו כוחותינו, בהיתקלות ובמארבים, ועד חיל האוויר. ומי שהחליט להיות אמיץ - חוסל במנהרה על ידי כוחותינו".
"חשבנו איך אנחנו משמידים את המנהרות, מוציאים את האויב והורגים אותו, אבל בצורה חשאית, בלי להבעיר את השטח כי הבנו שזאת נקודה אסטרטגית, נקודה ארכימדית של חיזבאללה, שהוא מקשר אותה לאיראן. במנעד הזה חשבנו איך לייצר מספיק פעולות מבלי לגרום למלחמה נוספת. זה בעיניי אתגר משמעותי. עשינו
את זה בעיקר בהרבה מאוד שכל ובתחבולה". לדבריו, כדי לפצח את המשימה גייסה היחידה מגוון רחב של יכולות ובסיוע מבחוץ. "הבאתי את כל מי שאני מכיר: יחידות נוספות, יחידות חבירות, יחידות עצמאיות, קבוצות חשיבה, מומחים בטכנולוגיות, מומחים ביחידה לניהול משא ומתן. כל מי שיכול לתרום למשימה הזאת".
המערכת שנחשפה בתוך ההר כללה לא רק מנהרות, אלא תשתית שלמה. לדברי ד', היא גם נשאה מאפיינים המזכירים תשתיות שנבנו באיראן. "אני יכול להגיד שהתוואי עצמו הוא תוואי בצביון איראני, עם אופי איראני. מצאנו שם שהשיטה שהם בונים בה את התת"ק היא ממש העתק הדבק. כמו המנהרות שיש באיראן וכמו המנהרות שפגשנו בעבר, יש לזה צביון". הוא מתאר דלתות הדף עם יציקות בטון בתוכם, וחמ"לים שנראו כמעט זהים לאלה שבהם נתקלו הכוחות בעבר. "אם אני אכניס אותך באחד ואוציא אותך מאחר, אתה יכול להתבלבל ולחשוב שאתה נמצא באותו מקום. החמ"לים נראים זהה, מרמת הנגרות ועד הדקורציה על הקירות. זה ממש ממש דומה".
בתוך התשתיות נמצאו גם מחשבים, שרתים, אמצעי קשר ואמצעים מסווגים של חיזבאללה, לצד אמצעי לחימה שלא נמצאו במקומות אחרים ואמש"ט (איסוף מסמכים ושלל טכני) רב שנלקח לישראל לחקר. "מצאנו אמצעי לחימה שלא מצאנו במקומות אחרים, דברים חדשים לצבא, אמל"ח איכותי, שטוב ששמנו את הידיים שלנו עליו, מכל מיני סוגים שאני לא יכול לפרט. מצאנו אמצעים מעופפים שונים, שלא היו לנו, ויש להם חשיבות גדולה בהיבטים של חקר והגנה, אבל מה שהפתיע אותי שם היה חדר רפואה כזה, הייתי קורא לזה אפילו חדר ניתוח. עם סקלפל, תחבושת וחומרי הרדמה. ממש מסודר".
הסכנה לא הייתה רק מהמחבלים. ככל שהעמיקו הכוחות בשטח, הם נתקלו במוקשים ובמערכות מטענים שהוטמנו סביב הפירים ובתוך המנהרות. "כל הפירים ממולכדים בזירות מטענים. לא במטען אחד - שני סוגי מטענים, בשני טווחים שונים, טווח בינוני וטווח קרוב", מספר ד'. לדבריו, הוא עצמו טיפל בחלק מהמלכודים. "אני לא שלחתי לשם את החיילים לבד. אני בעצמי גזרתי את החוטים של מערכות ההפעלה של הדברים האלה".
בתוך התת"ק נמצאו גם מוקשים נגד אדם שהוטמנו בכניסות ובמדרגות. "על כל המדרגות שמו נגד אדם, ועליהם דשן, ואנחנו עם הידיים שלפנו אותם".
הסכנה נמשכה גם מעל הקרקע. בשבוע האחרון של המבצע פגע רחפן נפץ בכלי שבו שהה הנהג. "הנהג היה בפנים. במזל הוא בחיים ולא היו לו פגיעות משמעותיות. והרכב הושמד".
לדברי ד', זה לא היה אירוע חריג ביחס לסיכון שנלווה למבצע כולו. "היה שם סיכון חיים ממשי כל יום. אני יכול כל יום למנות לפחות שני אירועים שיכולתי למות בהם. כל יום, אני לא מגזים". הוא מתאר רחפני נפץ שפגעו מטרים ספורים מהכוחות ומוקשים שהונחו באמצעות רחפנים. "אני עוצר סנטימטר לפני המוקש, אומר 'בואנה, יש פה משהו מוזר', וכל עוד אני ממשיך עוד סנטימטר קדימה אני על מוקש".
עוד כתבות בנושא
אחרי החקר והחדירה הגיע השלב שבו היה צורך להביא כמויות גדולות של חומר נפץ אל עומק התשתית, למרות תנאי השטח. "עשינו את זה בכל מיני שיטות, מרחפנות ועד ההגעה של משאיות, שזה היה העיקר", מספר ד'. "יצרנו באישון לילה מיגונים לכל האמצעים האלה - רשתות מיגון, כיסויים, הסתרות וסוללות עפר למיגון. יצרנו סוג של מערכת שעזרה לשנע כמויות גדולות של חומרי נפץ ממש למרכז המנהרה, כמעט ללא מגע אדם".
בסופו של דבר, לאחר חודשים של חקר ופעילות, השתנתה התנהלות חיזבאללה. "בסוף הם ויתרו. הם הבינו שהרכס נפל, שהתת"ק שם נפל, בגלל זה גם לא ביצעו פעולות", אומר ד'. "במהלך כל הפעולה הזאת היו המון רחפני נפץ, המון תקיפות של האויב. אבל בשלב מסוים הם הבינו שאין מה לעשות, שהנכסים נפלו, ושאנחנו כבר בתוך התוואי, ואנחנו מצלמים שם, ושזהו, שזה נגמר. היה פה קרב על החופש פעולה".
כך, יחידה מיוחדת שעבדה במשך 8 חודשים על המרחב הזה וכמעט שלא הייתה בבית, עם חתירה למגע ודוגמה אישית ופיקוד מלפנים של המפקדים, הביאו להכרעת המוקד האסטרטגי הזה, מבלי להבעיר את השטח. בעזרת עוז רוח, נחישות, וגם פיתוחים מיוחדים שנוצרו במיוחד למשימה הזאת, שכתבו פרק נוסף בהיסטוריה של היחידה, המלחמה ומדינת ישראל.