היכולת לנצח בקרב היא תנאי הכרחי ואבן הראשה בביטחון הלאומי, אך אינה מבטיחה את הניצחון במערכה. המבחן האמיתי של מדינה אינו כמה אויבים הצליחה להביס, אלא איזו מציאות הצליחה ליצור ביום שאחרי המלחמה.
במהלך שנותיי בתפקידי פיקוד וניהול בארגונים גדולים למדתי עיקרון חיוני: ארגון אינו נמדד רק ביכולתו לפתור את הבעיה של היום, אלא בעיקר ביכולתו לעצב את מציאות המחר. מנהלים טובים יודעים להתמודד עם משברים, להשיג יעדים קצרי טווח ולנצח במאבקים נקודתיים.
מנהיגים נבחנים בשאלה אחרת: האם ההחלטות שמתקבלות היום יביאו ליתרון מתמשך גם בעתיד? חברה יכולה להשיג יעד עסקי נקודתי, לנצח מתחרה ואף להציג תוצאות מצוינות ברבעון מסוים - אך לאבד את יתרונה האסטרטגי אם אינה פועלת מתוך ראייה של בניית העתיד. מנהיגים אסטרטגיים אינם מסתפקים בשאלה "מה השגנו?", אלא שואלים "מה ישתנה בעקבות מה שהשגנו?"
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
זה בדיוק ההבדל בין טקטיקה לאסטרטגיה. טקטיקה היא אומנות הביצוע. היא עוסקת בשאלה כיצד לנצח בקרב, להשמיד מטרות, להביס את האויב ולהשלים את המשימה הישירה באופן המוצלח ביותר.
אסטרטגיה היא אומנות עיצוב המציאות. היא עוסקת בשאלות עמוקות יותר: מהי מטרת־העל שאנו רוצים להשיג? איזו מציאות עתידית אנו מבקשים ליצור? האם ההחלטות והפעולות שאנו עושים היום מקרבות אותנו אל המציאות הרצויה, או שהן מרחיקות אותנו ממנה?
הטקטיקה משנה את שדה הקרב, אך האסטרטגיה משנה את המציאות ואת היום שאחרי הקרב.
תסמונת פרל־הרבור
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למדינות שהצטיינו בשדה הקרב, אך לא הצליחו לתרגם את הישגיהן ליצירת המציאות הרצויה.
דוגמה קלאסית היא מתקפת יפן בפרל־הרבור בדצמבר 1941. מבחינה טקטית היה זה מבצע מבריק: יפן השיגה הפתעה מוחלטת, פגעה קשות בצי האמריקני, והעניקה לעצמה יתרון ניכר בחודשים הראשונים של המלחמה. אך מבחינה אסטרטגית זאת הייתה טעות הרת גורל. התקיפה הכניסה את ארה"ב למלחמה כוללת, הפעילה את עוצמתה התעשייתית והצבאית, והפכה מתיחות אזורית למלחמה כוללת שבה ליפן היה סיכוי קטן לנצח, אם בכלל.
לאדמירל איסורקו יממוטו, שתכנן וביצע את ההתקפה, מיוחסת האמירה: "אני חושש שכל שעשינו הוא להעיר ענק מתרדמתו, ולמלא אותו בנחישות נוראה". הוא ידע שאפשר להשיג ניצחונות מרשימים בתחילת הדרך, אך התקשה לראות כיצד יפן תוכל לנצח במלחמה ממושכת מול מעצמה בעלת יתרון עצום במשאבים.
דוגמה קרובה יותר היא מלחמת ששת הימים, הממחישה את הפער האפשרי בין הישג צבאי ובין המציאות האסטרטגית שנוצרה אחריו.
מבחינה צבאית היה זה אחד הניצחונות הגדולים בתולדות הלחימה המודרנית. ישראל הגיעה להישגים ששינו את המפה האזורית והמחישו את עוצמתו של צה"ל. אך הניצחון יצר גם מציאות מורכבת, שתרמה להתפתחותה של קונספציה אסטרטגית שגויה. היא פגעה קשות בהערכת נחישותו של האויב, והובילה למלחמת יום הכיפורים.
דוגמה נוספת היא הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003. צבא ארה"ב אומנם הביס במהירות את הצבא העיראקי, אך קריסת המערכת השלטונית, התחזקות ההשפעה האיראנית ועלייתם של ארגוני טרור חדשים המחישו כי הכרעה צבאית כשלעצמה אינה מביאה בהכרח למציאות יציבה וטובה יותר.
מלכודת הביצוע
ישראל פיתחה יכולות מבצעיות יוצאות דופן. איכות כוח האדם, החדשנות הטכנולוגית, המודיעין, היוזמה והגמישות הפכו אותה למעצמה צבאית אזורית ולמודל לחיקוי לצבאות זרים. אך דווקא ההצלחה הזו יוצרת לעיתים אשליה מסוכנת: התחושה שאפשר לפתור בעיות אסטרטגיות באמצעות הישגים טקטיים. לתופעה הזו יש כמה גורמים, ואסתפק בציון שניים עיקריים.
הראשון הוא ההתמקדות בביצוע במקום במטרת־העל. אנו מצטיינים במתן תשובות לשאלה "איך נפעל", ופחות בחשיבה על השאלה "איזו מציאות אנו רוצים להשיג". בהיעדר הגדרה של יעד סופי ברור וראייה כוללת, קשה להעריך אם הישגים מבצעיים נקודתיים באמת מקדמים אותנו לעיצוב מציאות אחרת.
הגורם השני הוא הדומיננטיות של החשיבה הצבאית. הפעלת הכוח הצבאי היא מרכיב מכריע, אך אסטרטגיה היא הרבה יותר מהפעלת כוח. היא מחייבת שילוב של הצבא עם מדיניות חוץ, כלכלה ודיפלומטיה, אך בעיקר ראייה רחבה וכוללת, זווית מבט היסטורית, חשיבה עקבית ותכנון לטווח ארוך.
למרות הקמת המטה לביטחון לאומי, שאמור לתת מענה לצורך בראייה כוללת, הדומיננטיות של צה"ל מאפילה על חולשת המל"ל. האתגר של חיבור כלל מרכיבי העוצמה הלאומית לאסטרטגיה המשנה את המציאות מחייב מנהיגות של חזון, נחישות והתמדה, אך גם חשיבה אסטרטגית ברמה אחרת.
המבחן האיראני
המערכה מול איראן המחישה שוב את היכולות המרשימות של ישראל בתחומי המודיעין, הטכנולוגיה והפעלת הכוח. אך המבחן האמיתי רחב יותר: האם האיום האיראני אכן השתנה מן היסוד ולאורך זמן? האם נוצרה מציאות אזורית בטוחה יותר? האם ההרתעה התחזקה? האם מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל השתפר? התשובות לשאלות האלה יקבעו את מידת ההצלחה במערכה מול איראן.
הצלחת היפנים בפרל־הרבור מלמדת שפגיעה קשה ביריב יכולה להניע אותו להשקיע יותר, להתעצם ולבנות תגובה חדשה. כל מהלך אסטרטגי חייב להביא בחשבון לא רק את יכולתנו לפגוע ביריב, אלא גם את השינוי שהוא יערוך בעקבות המכה שספג. השאלה אינה רק מה השגנו היום, אלא איזו מציאות אנו יוצרים למחר.
כיצד בונים תרבות טובה יותר של חשיבה אסטרטגית? ראשית, הפתרון איננו בהפחתת חשיבותה של העוצמה הצבאית. להפך: ללא כוח צבאי חזק אין אסטרטגיה אמינה.
אך ישראל חייבת להשלים את המצוינות הטקטית שלה בחשיבה אסטרטגית רחבה, מעמיקה וארוכת טווח. עלינו להגדיר לפני כל מערכה את המציאות הרצויה בסיומה. ההצלחה תימדד לא במספר המטרות שהושמדו, אלא בשינוי ארוך הטווח שיושג במצבה של ישראל.
מדינות אינן מנצחות משום שהן מסיימות יותר קרבות כשידן על העליונה, אלא משום שהן מצליחות לעצב מציאות טובה יותר לאחר שהקרבות מסתיימים.
בסופו של דבר, המבחן האמיתי של המנהיגות בישראל יהיה ביכולת לענות על השאלה החשובה מכול: האם שינינו את המציאות?