עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה התברר מהר מאוד ששדה הקרב השתנה באופן דרמטי. המקלעים הכבדים עשו שמות בהתקפות הרגלים והקנו יתרון גדול להגנה, וארטילריה מסיבית נכנסה לשימוש למטרות ריכוך וחיפוי, בממדים שלא נודעו לפני כן. בחזית המערבית תוצאת השינוי הייתה תיקו אימתני, שעלה באבדות של מיליונים. ההתקדמות בגבולות הלחימה שיצרו השוחות היתה זניחה.
"המלחמה הגדולה" הסתיימה בטראומה אירופית. גרמניה הושפלה והוגבלה עם הסכמי ורסאי, צרפת הוכתה קשות ואיבדה חלק ניכר מהדור הצעיר שלה, אנגליה חוותה איום קיומי ופיתחה חשש כרוני ומעין בדלנות, האימפריה האוסטרו־הונגרית רוסקה ופוצלה, ורוסיה הצארית עברה מהפכה קומוניסטית. המלחמה חוללה בעשור שאחריה משברים כלכליים עוקבים, חוסר יציבות פוליטי, ותרבות שהפכה לפציפיסטית.
ובכל זאת, גם בימים שבהם הפוליטיקה הפכה לכאוטית והאליטות התרחקו מענייני המלחמה, צבאות אירופה עדיין נדרשו לחשוב על המלחמה הבאה, לדמיין את שדה הקרב העתידי, ולפתח את האמצעים והדוקטרינות שיאפשרו למלחמה להיראות אחרת מקודמתה. מפקדים ותיאורטיקנים עמלו על פיתוח ועיצוב מחדש של הדרג האופרטיבי של המלחמה. ביניהם אפשר למנות ברוסיה את טוכאצ'בסקי, סבצ'ין וטריאנדאפילוב, בצרפת ז'אן אסטיין ודה גול, באנגליה ג'.פ.צ' פולר ובאזיל לידל הארט, ובגרמניה הנס פון זאקט והיינץ גודריאן.
הכי מעניין
מפתח רחפנים אוקראיני בניסוי, בחודש אפריל | צילום: גטי אימג'ס
מטבע הדברים לא כולם התקדמו בשווה, אבל אנשי צבא בולטים ידעו שחובתם לחשוב ולערוך ניסויים בשילוב הטכנולוגיות החדשות מתוך מחשבה אופרטיבית. הם הבינו שמשהו יסודי חייב להשתנות במלחמה, ושהטכנולוגיות החדשות הן אומנם המפתח לכך, אבל חשוב לא פחות הצד המתודולוגי, כלומר, האופן שבו הטכנולוגיות ייושמו בפועל בשדה הקרב.
היטיב לנסח זאת פולר ב־1926, בתחזית מרשימה: "לפני המלחמה נטו השינויים העיקריים לעבר הגברת עוצמת הנשק; כיום הם נוטים לעבר הגברת התנועה. עלינו להבין שינוי זה, שכן אם לא נבין אותו, לעולם לא נלמד כיצד ליישם את עקרון הניידות כאשר תוכרז המלחמה הבאה. תפיסתנו הנוכחית לגבי תנועות אסטרטגיות, לוגיסטיות ומנהליות היא מה שכיניתי חד־ממדית. בעוד שנים ספורות, כאשר צבאות יהיו מורכבים ברובם מכלי רכב זחליים ומכלי טיס, תתווסף לתנועה החד־ממדית הזאת תנועה בשניים או שלושה ממדים.
"אין בכוונתי כאן להעלות השערות בנוגע לטיבם של שינויים אלה; ברור שהם יהיו עצומים. במקום זאת, ברצוני להדגיש עובדה זו: אם לא נהיה מוכנים לזנוח את תפיסותינו הישנות של המלחמה ולהחליפן בחדשות, כאשר תבוא המלחמה נבקש ללא ספק ליישם את עקרון הניידות על תנאים חדשים כאילו היו תנאים ישנים, וללא ספק נופתע מבורותנו".
כקצין בריטי ניסה פולר לעדכן את דוקטרינות הצבא האנגלי ה"שמרני", בזמן שבו "מפציע עידן חדש של מלחמה, ואנו מוקפים בערפל אמיתי של רעיונות חדשים". הוא העלה חרס בידו; האנגלים סירבו להתרגש מהשינויים האופרטיביים.
במקביל, הצבא הצרפתי שקע בתפיסות מגננתיות ובנה את קו מז'ינו המרהיב, תוך שהוא משליך את יהבו על הטכנולוגיות המתקדמות ביותר לזמנן. בכל הנוגע לאמצעי הלחימה החדשים, בכירי הביטחון בצרפת האמינו שהטנקים לא יחוללו שינוי דוקטרינרי. השאננות הזו התבטאה בטענות "עוצמתיות", כגון שצרפת יכולה להדוף התקפת פתע גרמנית "אפילו ביום ראשון", כפי שאמר שר הביטחון דאלאדיה ב־1937, או שהטנקים, לטענת הרמטכ"ל גמלן, אינם כוח עצמאי ומכריע, וממילא ייעצרו על ידי הנ"ט כפי ש"הרגלים נעצרו על ידי המקלע", ומקומם "בערמת הגרוטאות".
הגרמנים, שקצב התפתחותם במחשבה האופרטיבית הקדים את כולם, לא נמנעו מלפרט בגלוי את הדוקטרינות שפיתחו. למשל, הספר "זהירות טנק!" שפרסם היינץ גודריאן ב־1937, הסביר כיצד הטנקים ישמשו ככוח עצמאי פורץ, חיל האוויר יחליף את הארטילריה בהתקפה, ריכוך וחיפוי, והחי"ר הממוכן והממונע ישמש כוח מאבטח ומסייע למאמץ המשוריין.
הגרמנים סיפרו, אבל הצרפתים סירבו להקשיב. אפילו המלחמה המהירה בפולין בספטמבר 1939, שהציבה לעיני כול את עקרונות האופרציה הגרמנית החדשה – שכונתה בהמשך "בליצקריג" – לא הצליחה לסדוק את זחיחותם. ואז, כשהגרמנים תקפו במאי 1940, המלחמה הסתיימה בתוך כחמישה שבועות והסתיימה בהשפלה גמורה. אף שלגרמנים לא היה יתרון טכנולוגי, היתרון האופרטיבי שהגו ויישמו הפך לשובר שוויון מהיר ומכריע.
ההיסטוריה הקצרה הזו נועדה להדגיש שבענייני צבא יש משהו ייחודי ובמידה רבה מנותק מהרמה הכלכלית, הפוליטית, המדינית, היחב"לית ואפילו התרבותית. המושג הקובע לעניין זה הוא "מערכה", "אופרציה" או "חזית", מושגים שהיו חשובים בפיתוח הדוקטרינות הצבאיות הישראליות מקום המדינה.
הרמה האופרטיבית של המלחמה היא עולם ומלואו, שדורש הכשרה, חשיבה ואמצעים משלו. הרעיון הוא שמעל החידושים והפיתוחים – הטכנולוגיים והתו"ליים – ברמה הטקטית, ישנה רמה גבוהה יותר, הרמה המערכתית של המלחמה, שבה צריך להתמקצע ואותה צריך לפתח, ובמידה רבה מאוד היא הקובעת בכל הנוגע להכרעת האויב.
ברמה המערכתית של המלחמה בוחנים רעיונות מקוריים ונועזים להכרעה בחזית נתונה. מציעים תמרונים צבאיים תכליתיים ועמוקים (יש להוסיף "עמוקים" מפני שצה"ל קורא היום לכל תנועה "תמרון"), וחושבים מן היסוד על עיצוב ובנייה מחדש של הכוחות לנוכח הטכנולוגיות החדשות (שחלקן נולד מלכתחילה מן הדרישה האופרטיבית), כך שהשילוב יהיה מכפיל כוח בפני עצמו. הכול נועד להשיג יתרון משמעותי ומהיר בשדה הקרב, ויודגש: לא רק בהגנה אלא גם ואף בעיקר בהתקפה.
כאשר עושים זאת כהלכה, מראה ההיסטוריה, אפשר להשליך את המדדים הרגילים לפח, מפני שבשטח מתקבלת הפתעה צבאית שיכולה לחולל ניצחון מהיר, כזה שיפתיע לא רק את האויב אלא את העולם כולו.
מנופים במקום מגפיים
לעת עתה המצב באיראן עומד על כרעי תרנגולת. הפסקת האש קרסה, אך המשא ומתן על הסכם גרעין חדש עדיין נמשך, כמו גם המשא ומתן של ישראל עם לבנון על הסכם שיאפשר לצה"ל לסגת תחת מצג של חסות ביטחונית שיעניק צבא לבנון. בקרוב יגיעו אצלנו הבחירות, שאחריהן תצטרך ישראל לקבל שורת החלטות אסטרטגיות.
מיקודנו כאן הוא ברמה האופרטיבית. מזווית ראייה זו אפשר לקבוע שהמלחמה באיראן חשפה את ההידרדרות הצבאית האמריקנית. יש הטוענים שעיקרה הוא תוצאת אילוצי הפוליטיקה האמריקנית והסלידה בדעת הקהל מ"מגפיים על הקרקע", כלומר, מבצעים שבהם חיילים אמריקנים פולשים למדינה זרה. הטענה הזו איננה שגויה, ובכל זאת גם האמריקנים צריכים להודות שזה רחוק מלהיות הסיפור המלא.
"ראשית הצירים" של הכישלון באיראן היא העובדה שבפועל הצבא האמריקני נחלש באופן משמעותי ורציף למדי מתום המלחמה הקרה ב־1991, כולל תחת נשיאים רפובליקנים. כיום אין לאמריקנים הרבה מה להציע ברמה האופרטיבית; צבאם מדולל מדי ונטול יכולות למבצעים רחבי היקף. גם אילו לא היה שום אילוץ פוליטי, ציבורי, משפטי, כלכלי או אחר, וטראמפ היה מורה על פלישה קרקעית לאיראן, הוא היה מגלה שהוא ניצב מול שוקת צבאית שבורה. ארה"ב לא מסוגלת לנהל היום אופרציות בסדר הגודל הדרוש.
ההשוואה של האופרציה הנוכחית למלחמות בעיראק של בוש האב ב־1991 ובוש הבן ב־2003 מאירת עיניים. למשל, אף שהמבצע הנוכחי התמקד בלחץ צבאי דרך הים והאוויר, המלחמות ההן היו משמעותיות יותר. למשל, מול שלוש נושאות מטוסים בשיא "שאגת הארי", הבושים הפעילו חמש ושש נושאות מטוסים, ויותר כלי שיט.
אבל עיקר ההבדל לא נעוץ באוויר ובים, אלא ביבשה. ב־1991 ו־2003 הבינו מקבלי ההחלטות ו"הדרג המקצועי" שבלי פלישה קרקעית לא יושגו מטרות המלחמה. טראמפ והצבא האמריקני בימינו מאמינים שהעידן הזה תם, ושכעת המלחמה ביסודה מתבססת על "מנופים ואפקטים". בגישה הזו, שהתפתחה בארה"ב במשך שנות התשעים, האויב אמור לקרוס מתוקף איומים, הפצצות מרחוק, פגיעה בסמלי שלטון, הרס תשתיות (בעיקר צבאיות), לחץ כלכלי ומניפולציות תודעתיות ופסיכולוגיות.
זהו הבסיס ל־RMA, ה"מהפכה בעניינים צבאיים" משנות התשעים, שאף שהתגלתה כבסיס רעוע ולא יעיל לניהול מלחמה, בפועל הצבאות המערביים עדיין שבויים בקונספציה הנוחה הזו. התירוצים לכך רבים ומגוונים, מה שחשוב הוא התוצאה: שחיקה עצומה בחשיבה וביכולות האופרטיביות של צבאות המערב.
לקחי אוקראינה
מה לנו כי נלין על אובדן "האומנות האופרטיבית" בארה"ב? גם בישראל, המלחמה והמבצעים שהגיעו אחרי 7 באוקטובר הדגימו עד כמה אבדו ההבנה והיכולות האופרטיביות, ואיתן היכולת לנצח. ראינו זאת כבר במלחמת לבנון השנייה, שהציפה את הפיכת צה"ל לצבא RMA, ואנו חווים זאת שוב כעת, אחרי כמעט שלוש שנות מלחמה. הפוליטיקאים ובכירי הצבא אוהבים לדבר על "מלחמה בשבע חזיתות", אבל שוכחים שמשמעות ההצהרה היא שהם נכשלו בהשגת תוצאה מכריעה בשבע חזיתות.
על הכשל האופרטיבי הזה כבר נכתב לא מעט. כעת צריך להוסיף לדיון נדבך מרכזי אחר. כמו לפני מלחמות העולם, אנו עומדים בפתחה של טרנספורמציה צבאית נוספת. הסימן המטרים לכך הוא המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שבה התברר שממד ה"רום הקרוב לקרקע" הפך לתווך מרכזי. עולם הרחפנות (כולל כטב"מים, ובשילוב בינה מלאכותית) משנה את שדה הקרב באופן שקשה להגזים בממדיו. מדובר בשינוי טקטוני, נוסח זה שהתחולל במלחמות העולם.
עוד כתבות בנושא
אפשר לומר שיש לנו מזל מסוים, משום שכרגע העולם עדיין שרוי במבוכה אופרטיבית. הרחפנות התגלתה כאמצעי התקפי יעיל לפגיעות מעבר לקו החזית, ובהגנה האוקראינים הדגימו כיצד היא משבשת ומסכלת פעילויות התקפיות וניסיונות תמרון של הרוסים. הטכנולוגיה החדשה (והזולה), שמאפשרת לפעול ברציפות בתווך האווירי הקרוב, מלאה פוטנציאל שעדיין איננו ממומש.
האתגר הגדול שהותירה מלחמת העולם הראשונה היה יתרון ההגנה, בעיקר בכל האמור במלחמת שוחות. בתגובה בנו הגרמנים צבא חדש, על בסיס רעיון אופרטיבי נועז שהדהים את העולם ביעילותו. גם היום קיים אתגר דומה: ביצוע תמרון התקפי לעומק בתנאי תווך אווירי רווי רחפנות.
צה"ל, כידוע למתעניינים, הפסיק זה מכבר להיות צבא מתמרן. הוא נכנס לשנת חורף (שאותה הוא מכנה מב"מ – "המערכה שבין המלחמות" – המתייחסת בעיקר לארגוני טרור), ועדיין הוא ישן. הרחפנות מעסיקה אותו, אבל כצפוי ממי שהזניח את החשיבה האופרטיבית, כמעט אך ורק ברמה הטקטית.
בנוסף, מערכת הביטחון מתקשה להכיר בכך שהסיכוי למלחמה בין מדינות שתסיים רשמית את המב"מ גדל מדי יום. במעגל הראשון מצרים וסוריה מתחמשות ובונות צבא. במעגל השני מאיימת עלינו טורקיה המתעצמת, שכעת יש לה גישה קרקעית דרך סוריה, והיא קרובה אווירית וימית. סביבנו, אם כן, נבנים צבאות ומתכוננים למלחמה שכוללת תרחישים שמערכת הביטחון וכלל ההנהגה הפוליטית (בימין ובשמאל) מסרבות להתמודד איתם ברצינות.
במלחמה שכזו הצורך שיהיה לנו בתמרון ברמה האופרטיבית – כלומר, פעולות קרקעיות מסיביות בעומק שטח האויב – יהיה בעל חשיבות עליונה, או ליתר דיוק, מכריע. בלעדיו ייגזר עלינו, במקרה הטוב, תיקו כואב ומדמם נוסח אוקראינה־רוסיה. אלא שתמרון כזה יהיה יותר ממאתגר בשל הרוויית הרום הקרוב לקרקע בלהקות רחפנים וכטב"מים.
בעולם אין עדיין פתרון אופרטיבי לאתגר החדש, וזוהי כנראה הבעיה האופרטיבית שתגדיר את העידן הצבאי הקרוב. עבור ישראל זו אומנם דאגה, אבל גם הזדמנות. אם נפסיק לחשוב באופן טקטי בלבד ולהסתפק בפתרונות נקודתיים וסטטיים, ונייצר פתרונות אופרטיביים לאתגר שבהנעת כוחות גדולים בשדה הקרב החדש, נהפוך למובילים עולמיים עם נכסיות צבאית עצומה. עוד יותר חשוב מכך: אם יהיו לנו יכולות כאלה במלחמה הבאה, שתהיה קיומית הרבה יותר מאשר 7 באוקטובר, ננצח; וחס וחלילה שלא יהיו.
בצה"ל קיימת יחידה שזה היה ייעודה המקורי. הקים אותה אביב כוכבי, אולי אחת מנקודות הזכות הבודדות בכהונתו כרמטכ"ל. אבל כפי שקורה לנו כבר שנים רבות, היעדר השכלה וחשיבה צבאית ברמה האופרטיבית, לצד לחץ המלחמה הנוכחית שצה"ל לא יודע לסיים, גרמו לכך שהייעוד המקורי אבד ונשכח. במקום שתעצב את עתיד הלוחמה ברמה האופרטיבית, היחידה הרלוונטית נשאבה כולה למשימות נקודתיות וטקטיות בהווה. זה מה שקורה כשבמערכת איש לא רואה מעבר לפופיק הטקטי.
צו השעה הביטחוני הוא להגדיר את אתגר התמרון העמוק בתנאי המלחמה החדשים כבעיה האופרטיבית המרכזית, ולתת ליחידה האמורה את המשאבים, הזמן, האחריות והאנשים (נדרשים לעניין אנשי מקצוע משלל תחומים), כדי לחשוב מחדש על סביבת הלחימה המתרקמת ולייצר פתרונות אופרטיביים נועזים, רחבי היקף ויעילים. אין זו הגזמה לומר שבמקרה זה, בנפשנו הדבר.