פעם סיפר לי תא"ל אפי איתם איך התחיל צה"ל לתכנן את מבצע יונתן: "שמענו שהמטוס נחטף לאנטבה, וישבנו בקריה כדי לחשוב מה אפשר לעשות. מישהו שאל איפה זה בכלל אנטבה, ולאף אחד מאיתנו לא היה מושג. שלחנו מישהו לחנות לציוד משרדי לקנות גלובוס. משם התחלנו". תוך שבוע המבוכה הטקטית הזו הפכה לניצחון כביר.
בימים הללו אנחנו מציינים חמישים שנה למבצע החילוץ המופלא ההוא. מבצע יונתן הפך לסמל לפנים היפות של ישראל: ערבות הדדית, אומץ מופלא, סירוב להיכנע לטרור, ניצחון מוחץ – ואת כל המאפיינים הללו אנחנו עדיין חייבים לשמר. אבל למיתוס של אנטבה היה גם מרכיב נוסף: המהירות. מרגע החטיפה ועד לחילוץ עבר שבוע; מרגע שהמטוסים שלנו נחתו ועד שהמריאו עטורי ניצחון עברה פחות משעה. אנחנו אוהבים ניצחונות נועזים, מתוחכמים ומהירים. אבל אחרי חמישים שנה, חייבים להודות שזה לא מספיק.
אידי אמין חיפש נקמה. החטופים חוזרים מאנטבה. | צילום: משה מילנר, לע"מ
מאז ומעולם הצטיינה ישראל במלחמות קצרות. נוח לנו לזכור את מלחמת ששת הימים, ובאותה מידה נוח לנו להדחיק את מלחמת ההתשה, שפרצה מיד אחריה. במהלך המלחמה המתישה ההיא הנחנו לנאצר לקדם לתעלת סואץ סוללות של טילים נגד מטוסים. את המחיר על הרשלנות האסטרטגית הזו שילמנו בריבית במלחמת יום הכיפורים.
הכי מעניין
חיילים בתעלת סואץ במלחמת ששת הימים, 1967. | צילום: מיכה האן, לע"מ
תא"ל גיא חזות כתב שצה"ל הפך לשני צבאות: "צבא ההייטק וצבא הפרשים". במהלך כהונתו הארוכה טיפח נתניהו בעיקר את צבא ההייטק – חיל האוויר, היחידות המיוחדות והטכנולוגיה המתוחכמת – בין היתר משום שזה הצבא שיכול להביא לנו עוד ניצחונות אנטבה. גם במהלך המלחמה הנוכחית מדגיש נתניהו מבצעים מהסוג הזה. פעם אפילו הגיש לטראמפ במתנה ביפר מוזהב, כדי לחגוג את מבצע הביפרים המוצלח להפליא. הניסיון הזה להפוך אביזר טכני מגושם כמו ביפר לדגל הניצחון היה מאולץ למדי, והעיד בעיקר עד כמה חשוב לנו להעלות על נס בכל דרך מבצעים כאלו. מבצע הביפרים באמת היה מדהים ומכונן, אבל מאז למדנו על בשרנו שאת לבנון לא כובשים בלחיצה על כפתור בקריה אלא בזחילה בבוץ של בינת-ג'בייל.
בואו נדבר באמת על לבנון. ההתמכרות שלנו למודל אנטבה הבריחה אותנו מלבנון בשנת 2000. אהוד ברק חגג כאשר הניס אז את צה"ל מרצועת הביטחון. הנסיגה הזו מותגה כמהלך גאוני ומבריק, הברקה אסטרטגית, דנקרק של המזרח התיכון, אנטבה במהופך. סגן שר הביטחון דאז, אפרים סנה, היה בין הבודדים שהעזו להתנגד לבריחה ההיא. ציטטו אז אותו כאומר שעם שלא מוכן לשלם בכאב מחיר של עשרים הרוגים לשנה תמורת חירותו, ייאלץ חלילה לשלם מחיר גבוה פי כמה. סנה צדק: נאלצנו לחזור ללבנון ולהקים שוב את רצועת הביטחון. אנטבה ההפוכה לא עובדת.
כוחות צה"ל בנסיגה מרצועת הביטחון. | צילום: אלפי בן יעקב, לע"מ
לזכות נתניהו ייאמר שנראה שהוא למד את לקח שמיני עצרת תשפ"ד, והתרגל למחשבה על מלחמות ארוכות. אולי אפילו התרגל מדי. שלוש החלטות אסטרטגיות גורליות קיבל נתניהו במלחמה הזו. שתיים מהן מסתמנות כהחלטות טובות מאוד, והשלישית – כקטסטרופה. את ההחלטה המוצלחת הראשונה קיבל נתניהו כחצי שנה אחרי תחילת המלחמה. סינוואר עדיין שלט אז בעזה, ונסראללה ואסד ישבו בגאון על כיסאותיהם. הופעל אז על נתניהו לחץ כבד מבפנים ומבחוץ לעצור את המלחמה – והוא עמד בו ולא ויתר. ההחלטה הטובה השנייה הייתה לחסל את נסראללה ולרסק את החיזבאללה. לצד שתי אלו הולך ומסתמן גם כישלון אסטרטגי של נתניהו, בהחלטה הנחושה שלו להימנע מכיבוש כולל של עזה ומהקמת ממשל צבאי קבוע או זמני. ההחלטה הזו מאריכה לאין קץ את המלחמה בדרום ומונעת הכרעה כוללת.
זירת חיסול נסראללה | צילום: AP
האם מאמונה במבצעים קצרים ונועזים עבר נתניהו להאמין במלחמות אינסופיות? המהפך הזה אינו קיצוני כמו שהוא נשמע: מי שלא האמין שצבא הפרשים יכול להכריע מלחמות אולי לא באמת שינה את דעתו; אולי הוא הגיע למסקנה שאין ברירה אלא להשתמש בצבא הזה למרות אי-ההכרעה. אבל אי אפשר לחיות כך לאורך זמן, בתוך מלחמה שאין לה סוף.
הסופר היהודי-אמריקני הרמן ווק לחם במלחמת העולם השנייה. כך כתב עליה בספרו הגדול "המרד על הקיין", מספרי המלחמה הגדולים של כל הזמנים: "פעמים רבות שאל את עצמו בימי ילדותו, איך הייתה ההרגשה לחיות בימים הגדולים, הרי-הגורל, של ווטרלו וגטיסברג; עכשיו ידע, אך לא ידע שהוא יודע... הוא היה בדרכו להשתתף במערכות גדולות וכבירות ככל שידעה ההיסטוריה מעודה. אך הוא יראה אותן כסתם אנדרלמוסיה של פעילויות מאוסות, מסובכות, מתישות. רק כעבור שנים, כשיקרא ספרים המתארים את ההתרחשויות שבהן נטל חלק, רק אז יתחיל לתפוש". על מבצעים מזהירים נכתבים שירי ניצחון; אך מלחמות ארוכות ואפורות הן הכותבות את ספרי ההיסטוריה. יש לנו סבלנות גם למלחמות ארוכות – כאשר אין ברירה אלא להילחם בהן; ובלבד שאכן המנהיגים חותרים בעוצמה להכרעה ולניצחון. אנחנו לא צריכים עוד אנטבה; אנחנו צריכים עוד ברלין 1945.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
