עשר דקות עברו מאז שיצאתי ממחנה הפליטים נור א־שאמס ברכב משוריין עם אפוד, קסדה וכוח צבאי, ועד שישבתי בבית קפה עליז עם אנשים יפים ואוכל טוב בבת־חפר. המעבר הזה מגלם במידה רבה את סיפור הלחימה במחנות הפליטים של טול־כרם, החל במתח של לוחמי המילואים בין השטח לבית וכלה במהות המשימה – להחזיר את הביטחון לתושבי הסביבה, בשומרון ובשרון.
זוהי הפעם השנייה שא', מג"ד בחטיבת אפרים, אחראי עם חייליו על מרחב טול־כרם, כך שהוא כבר רואה מפרספקטיבה את השינויים שפקדו את המרחב. השגרה שם כיום נשענת על הישגים שהשיגו כבר בעבודה קשה. א', איש קבע שמוקף אך ורק במילואימניקים, רואה בכך יתרון, בעיקר מבחינת ההון האנושי: חייליו בוחרים שוב ושוב להביא למילואים וללחימה את ניסיון החיים שלהם ואת יכולותיהם.
אנחנו נפגשים כמה עשרות מטרים ממחלף ניצני עוז בכביש 6, עולים לרכב משוריין ונכנסים לטול־כרם על רקע שירים של נתן גושן שמנגן הנהג. מחנות הפליטים של העיר נמצאים במיקום אסטרטגי, והעובדה שעד לפני כשנה התקיימה בהם תשתית טרור מאורגנת יכולה לפרנס חלומות בלהה נוסח 7 באוקטובר. בתצפית מפאתי העיר עומד מולנו מחנה הפליטים נור א־שאמס, וברכס מעליו אפשר לראות את עינב; מתחת לקו הראייה מוסתר היישוב אבני־חפץ; בצד השני משתרע עמק חפר. בדרך חזרה, כשנסענו עם הפנים מערבה, ראינו את בנייני הערים בשפלת החוף במרחק נגיעה.
הכי מעניין
יש כאן בתי רפאים, ואפשר לראות מסביב משחקי ילדים, עציצים נבולים וסלי כביסה מלאים, אבל נור א־שאמס לא היה שכונת מגורים אלא מחנה צבאי בכסות אזרחית. האזור היה מבוצר, הכבישים היו ממולכדים, בסלונים ובחדרים הוחבאו כלי נשק, ובכל פעם שצה"ל ביקש להיכנס למחנה למעצר או לפעילות אחרת - נדרש לגייס לכך כוחות רבים, כולל יחידות מיוחדות וכוחות תגבורת, כמו לקראת תמרון קרקעי. במחנות שלטו הקטיבות, גדודים מקומיים שנאמנותם הארגונית הייתה בראש ובראשונה למחנה שהשתייכו אליו. הם נהנו מחופש פעולה יחסי כי כל פעילות צבאית דרשה נוהל קרב של ממש.
כחלק משינוי תפיסת הביטחון במלחמת חרבות ברזל התפנה צה"ל בינואר 2025 לטפל באיום שצמח כאן, בלב הארץ. מבצע חומת ברזל לטיהור טול־כרם ובפרט מחנות הפליטים של העיר התחיל בכתר על המחנות, והוצאת האוכלוסייה באמצעות נקזים ומעברים הומניטריים כדי להימנע מפגיעה בה במהלך הלחימה, ממש כמו בלחימה ברצועת עזה. לאחר מכן החלה הלחימה במטרה לטהר את המחנה מטרור, להשמיד את תשתיות האויב ולחסל את המחבלים. הלוחמים נתקלו בכבישים ממולכדים, חדרי שליטה ובקרה, מעבדות לחומרי נפץ ומחרטות לכלי נשק. האבסורד הוא שכל אלה התקיימו בכסות חיי שגרה: ילד שהלך לבית הספר צעד על אספלט שתחתיו הוטמנו מטעני חבלה שהיו יכולים להתפוצץ בכל רגע. חלקים נרחבים במחנה נסרקו ונבדקו פעמיים ולפעמים שלוש במדוקדק. הם הגדוד השני שהגיע לכאן, ובכל זאת עברו בכל בית, גם בבתים שקודמיהם כבר סרקו, כי עוד ועוד דברים נחשפו.
עיצוב חוץ
בפעם הקודמת שהייתי בטול־כרם עוד התנהלה לחימה פעילה, כוחות קומנדו היו פרוסים בסביבה, ולצה"ל הייתה שליטה רק בחלקים ממחנות הפליטים. היום, כשנה וחצי לאחר מכן, המחנות ריקים מתושבים וממחבלים. מעצר שדרש בעבר שיירות של כוחות נעשה היום בידי כוחות אורגניים של הגדוד. על האדמה עוד פזורים תרמילי הכדורים שאת פגיעותיהם רואים על קירות הבניינים סביב, תזכורת למחדל שבכלל היה צריך לכבוש את המקום.
אבל הלחימה העצימה הסתיימה מזמן וגם מחנה הפליטים עבר מתיחת פנים. בצה"ל קוראים לזה "עיצוב מחדש". זו לא פעולה שכוללת פגישה עם אדריכלית נוף או מעצב פנים, אלא בחירה מוקפדת של בנינים שיש להרוס כי שימשו תשתית טרור, או שיש לפנות כדי לאפשר חופש תנועה ללוחמים במרחב.
פעילות כוחות צה"ל סמוך לטולכרם | צילום: דובר צה"ל
שכונות הקבע הוותיקות הללו, המכונות "מחנות פליטים", נבנו בצורה צפופה ודחוסה ממגוון סיבות, ואחת מהן, שהפכה לאסטרטגיה של ממש ברבות השנים, היא המאמץ להקשות על פעילות צבאית ולמזער את היתרון של צה"ל. ברחוב שדומה יותר לנקיק לא עובר רכב משוריין, ולמחבל היחיד - שיכול לעבור בין בתים בלי לצאת לרחוב - קל יותר לחמוק. אחרי העבודה ההנדסית ברחובות מחנות הפליטים גם מחבל שגדל במחנה לא יזהה אותו, כך שגם אם יום אחד יאפשרו חזרה של תושבים לשכונה, המקום הזה לא ישוב בקלות להיות מה שהיה.
כשעמדנו ברחבה גדולה מחוץ למסגד של השכונה, למשל, המג"ד הסביר שצמוד לקיר המסגד עמד בית, כי במחנה פליטים אין מרחבים פתוחים כמו זה, ובטח שאי אפשר לראות את השמיים. היום המפה המקומית נראית אחרת. הסמטאות הצרות הפכו לכבישים, ואת הגוש הענק של הבתים חותכות דרכים חדשות שסלל צה"ל, שמארגנות את השכונה במערכת של שתי וערב.
המרקם והחיים
מחנה הפליטים עדיין נחשב לשטח צבאי סגור, והאוכלוסייה שיצאה ממנו לא חזרה מהכפרים ומהשכונות מסביב. וכמו בחוק הכלים השלובים, כשעומס הטרוריסטים יורד במקום אחד הוא עולה במקום אחר. בכל זאת א' אומר שהמצב אחר, כיוון שלא דומה מחבל שיושב בתוך תשתית בנויה וקרקע מאורגנת לפעילות טרור, למחבלים בודדים במנוסה. פירוק התשתית הפיזית היא איבוד של נכס שהם עבדו עליו זמן רב. אבל הניצחון המוחלט עוד לא הגיע ולכן הם כאן, רק המשימות שלהם השתנו, והיום הם עובדים בכפרים סביב באופן יומיומי.
"אני עובד מול יכולות", מסביר א'. "אני לא בוחן כליות ולב וגם לא מצפה שהם יהפכו מאויב לאוהב. לכן, בשיתוף פעולה עם כל הארגונים, אנחנו רודפים אחרי שברי הקטיבות שברחו לכפרים בסביבה, המפקדים שלהם חוסלו או נעצרו, וזה מה שיעשו גם למחליפים שצמחו להם. החיילים פה עובדים קשה מאוד על זה. לפני שנה הבעיה שלנו הייתה כאן", הוא מצביע שוב על נור א־שאמס, "אבל עכשיו הפעילות שלנו יצאה למרחב האבטחה כדי שמה שהיה פה לא יחזור במקום אחר, שלא יהיה איום על האזרחים שלנו, שבאבני־חפץ ובבת־חפר לא יספגו ירי, ושהטרור יפגוש צבא ולא אזרחים. אנחנו ממשיכים להחליש אותם, ונחליש אותם עד שהם לא יתקיימו. המציאות שהייתה פה, מול כביש 6, מול היישובים והערים, היא מטורפת, ולא נחזור אליה".
לצד הפעילות במחנות, בעיר טול־כרם הם מנסים לאפשר לחיים להתנהל כרגיל. חנויות, שוק ומסעדות נפתחים מדי יום. אומנם אין הבדל אידיאולוגי בין השכונות, גם משם יכולים לצאת טרוריסטים, אבל בעיר עצמה המחבלים לא הצליחו למצוא אחיזה ולבנות תשתיות טרור, ולכן היכולות שלהם דלילות. תושבי העיר יודעים שהנוכחות של צה"ל חזקה, וכבר כמעט אינם מאתגרים את הכוחות. מצד אחד הם התרגלו לנוכחות הצבאית, ומצד שני כוחות הביטחון מנסים ליצור איזון של "מרקם חיים" - למשל לאפשר את חגיגות חג הקורבן או לקיים לימודים בבית הספר מעבר לכביש של האזור שהוגדר שטח צבאי סגור.
פרי העבודה הקשה של חיילי המילואים בגדוד של א' צומח קילומטרים אחדים מכאן, ביישוב בת־חפר, שלפני שנתיים סבל מירי שכמעט הצליח להפוך לשגרה מעוותת. היום הילדים עומדים בבטחה במשמרות הזה"ב בסיום יום הלימודים.
הדרך עוד ארוכה ובכל יום צצים איומים חדשים, כך למשל מודאגים בגזרה מהרחפנים שהפכו לכלי נשק בצפון, ולכן גם מחרימים כל כלי בסגנון. אבל אחרי היכרות עם הטיפול בתשתיות הטרור היצוקות, נראה ששירי ביטלס וקרואסון שקדים, שעלולים להיחשב להתעלמות מן המפלצת שמעבר לגדר, הם לפעמים גם אסקפיזם בריא שמאפשר חיים בעורף בעמק חפר.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
