כחודשיים לפני טבח שמחת תורה, התייחס תמיר היימן, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, לאפשרות של מתקפת פתע מצד חמאס או חיזבאללה. לדבריו, "אנחנו לא ערב מלחמה, צריך פשוט לראות את האינטרסים כפי שהם באים לידי ביטוי ולהשוות אותם למקרים בהם כן הופתענו". לאחר האסון, היימן הודה בטעותו והגדיר את האירועים כ"מנוע הלמידה הגדול ביותר של ישראל מאז הקמתה", כזה שמחייב בחינה מחדש של תפיסת הביטחון הלאומי. בהזדמנות אחרת אף קרא "לצאת מהנחות היסוד".
עוד כתבות בנושא
אלא שעיון בפרסומי המכון, ובפרט במאמר האחרון שעסק במדיניות ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, מגלה כי לא הופקו לקחים. במקום להפנים שהמציאות האסטרטגית השתנתה, המכון דבק בקונספציה הישנה: קידוש חזון שתי המדינות, הסתמכות על הסדרים מדיניים והרשות הפלסטינית, ניסיון נואש להגיע להידברות, והאמונה היוקדת שתמריצים כלכליים ו-ויתורים טריטוריאליים יקנו לנו שקט וירסנו את האויב הקורא להשמדתנו.
המאמר של המכון מבכה את הפגיעה ב"רציפות הטריטוריאלית הפלסטינית". זוהי דוגמא קלאסית להמשכיות של כשל מחשבתי. 7 באוקטובר לימד אותנו שמרחבים נטולי שליטה ביטחונית יעילה הם חממות של רצח. ביהודה ושומרון, דווקא הפיצול המרחבי שישראל מייצרת הוא המנגנון שמונע מהטרור להתעצם ולהפוך לצבא של חטיבות. הצגת הפיצול ככישלון היא היפוך יוצרות אסטרטגי: הרציפות הטריטוריאלית היא שהופכת איום מקומי לאיום קיומי.
הכי מעניין
כך גם לגבי השליטה בצירים. במכון למחקרי ביטחון לאומי טוענים ששליטה ישראלית בכבישים "מגבירה חיכוך". האמת הפוכה: שליטה בצירים היא התנאי היחיד לסיכול, ניטור ופיקוח. השאלה אינה האם יש חיכוך, אלא מי מחזיק בהגה. ביהודה ושומרון, מרחב תנועה בלתי מבוקר הוא מרחב מופקר שישמש כר פורה לטרור.
הביטחון אינו קו, הוא עומק
הביקורת של המכון על בנייה מחוץ לגושי ההתיישבות חושפת תפיסה צרה של "ביטחון קווי" - אותה תפיסה שקרסה כשקו ההגנה בעוטף נפרץ. ביטחון אמיתי נגזר מעומק אסטרטגי, מנוכחות בשטח ומהיכולת לשבש את התארגנות האויב בעומק שטח הפעולה שלו. התיישבות מעבר לקו מכשול ההפרדה אינה "נטל אבטחתי", היא שכבת הגנה חיה שמרחיקה את זירת המלחמה גם מיושבי המכון שברמת אביב.
בנוסף, הניסיון לצייר ניהול ישראלי באתרים כמו קבר רחל או מערת המכפלה כ"סיכון ביטחוני" מעיד על התעלמות מהקשר היהודי התרבותי, הדתי וההיסטורי למקומות לו. מעבר לכך, מי שנסוג מהסמלים שלו ומפקיר אותם, סופו שיאבד גם את אחיזתו בתל אביב.
עוד כתבות בנושא
האשליה של פרטנר בר קיימא
הקונספציה של המכון מגיעה לשיאה בהגנה על משילות הרשות הפלסטינית. המכון מזהיר כי היחלשות הרשות תפגע ביציבות, תוך התעלמות מכך שהרשות עצמה היא חלק מהבעיה: היא מתמרצת טרור דרך תשלומי משכורות למחבלים ומחנכת להשמדת ישראל בבתי הספר שלה. הצבת חיזוק הרשות כתנאי לביטחון היא הימור מסוכן על גוף שסובל ממשבר לגיטימציה פנימי ומשורותיו עלולים לצאת המחבלים שינסו לבצע את ה-7.10 הבא.
מסמך זה של המכון למחקרי ביטחון לאומי חושף פער עמוק, לא רק טעות בהערכה נקודתית, אלא קושי לבחון מחדש את הנחות היסוד עצמן. אויב הפועל מתוך תפיסה אידיאולוגית אינו מגיב למנגנונים של תמריצים ולקריאות להידברות והסדר מדיני. ניסיונות לרסן אותו באמצעות כלכלה, שטחים או הסכמות התגלו שוב ושוב כאשליה.
טבח שמחת תורה לא היה רק כשל מודיעיני או מבצעי - הוא היה כשל תפיסתי. למרות זאת, חלקים מהשיח המחקרי בישראל ממשיכים לעסוק בהתאמות בתוך אותה מסגרת מחשבתית, במקום לשאול האם המסגרת עצמה היא הבעיה. כל עוד השאלה הזו אינה נשאלת ברצינות - הקונספציה לא נעלמה, היא פשוט החליפה ניסוח.