באחת מעשרות הפעמים שמצאתי את עצמי מסיים עוד שהייה של עשר דקות במקלט הבניין שלנו בפתח־תקווה, פנה אליי אחד השכנים. "נו", הוא שאל במבט מצפה, "אז מה אתה אומר כעיתונאי על ההתבטאות האחרונה של דונלד טראמפ? אפשר לומר שהמלחמה הזו מתקרבת לסיומה?".

השאלה הכנה שלו, שאחריה גם באו כמה אזכורים מדברים שקרא או שמע באחד האתרים או משדרי האקטואליה הבלתי נגמרים, הזכירו לי את משל השימפנזה של פרופ' פיליפ טטלוק. במשך 18 שנה ליקט טטלוק עשרות אלפי תחזיות של מאות מומחים פוליטיים וביטחוניים, בחן אותן ממרחק הזמן, והגיע למסקנה עגומה אך מפוכחת: רמת הדיוק של "יודעי דבר" בחיזוי אירועים שקולה בערך לזו של שימפנזה שמטיל חיצים בלוח מטרה - כלומר, במקרה הטוב מדובר בניחוש אקראי לחלוטין.

מעניין במיוחד שטטלוק גילה שהמומחים הנחרצים ביותר, שזכו לזמן המסך ולתשומת הלב הציבורית הגדולה ביותר, היו לרוב אלה שטעו הכי הרבה. נחרצותם עמדה ביחס הפוך לדיוקם.

הסברתי לשכן שאני לא מומחה למלחמות, אינני חוקר איראן ואין לי תואר באסטרטגיה צבאית. אם רה"מ בנימין נתניהו העיד שאינו יודע כמה זמן תימשך המלחמה, לי בוודאי אין צל של מושג מתי ואיך היא תסתיים. מה שכן, הוספתי, אני כן מבין מעט בתקשורת, ולכן יודע מה הפרשנים באולפנים מנסים למכור לו, ומה הוא - בלית ברירה ומתוך צורך מובן - מנסה לקנות.

המוצר הזה, הסברתי לו, הוא לא מידע. לתחזיות המומחים והפרשנים אין ערך עובדתי. כל אזרח ישראלי שהיה מחובר למציאות בארבע או חמש השנים האחרונות ראה פעם אחר פעם עד כמה תחזיות המומחים והפרשנים – ולעיתים גם תיאורם את עובדות ההווה – מנותקות מכל הקשר אמיתי ונעדרות כל אחיזה במציאות.

אז למה בכל זאת הפרשנים ממשיכים ללהג בביטחון עצמי מופרז קבל עם ועדה? למה חלקים נרחבים כל כך בציבור ממשיכים לצרוך אותם באדיקות, להאזין להם בשקיקה, לקרוא אותם, ולחפש נואשות אחר עוד פתית של פרשנות באלפי ערוצי טלגרם רוחשי שמועות? התשובה פשוטה, אנושית ונוגעת ללב: הם זקוקים לוודאות.

לתופעה הזו, כך מתברר, יש אפילו הגדרה פסיכולוגית - "הצורך בסגירות קוגניטיבית". המונח הזה מתאר את התשוקה האנושית העמוקה לתשובה חותכת וברורה, ואת חוסר הסובלנות המובנה שלנו לעמימות ולערפל. במצבי לחץ וחרדה קיצוניים, כמו אלו שאנחנו חווים בעורף בזמן מלחמה ארוכה, הצורך הזה מזנק לשמיים. אנחנו צמאים למישהו שיעשה לנו סדר בכאוס המסכן את קיומנו.

עד כמה חזק הצורך שלנו בוודאות? הוא עוצמתי מספיק כדי שנעדיף ודאות של סבל על פני סבל האי־ודאות. במחקר שנערך ביוניברסיטי קולג' בלונדון ופורסם ב־2016, נבדקים חוברו למכשיר שנתן להם זיע חשמלי קל תוך כדי משחק מחשב. החוקרים גילו שנבדקים שנאמר להם שיש סיכוי של 50 אחוזים שיקבלו את הזרם חוו מתח וחרדה פיזיולוגית רבים יותר משחוו כשנאמר להם בוודאות מוחלטת שהם עומדים להתחשמל. מתברר שהמוח האנושי מעדיף את הידיעה הברורה והמוחלטת שיכאב לו, מייסורי הספק סביב השאלה אם יכאב לו או לא.

זה המודל העסקי שמניע את רוב גופי התקשורת, אולפני החדשות ואתרי האינטרנט זורעי הבהלה. הם מזהים את החרדה הקיומית, ומספקים לה מענה מהיר בדמות נחרצות יוקדת.

יכול להיות שזה בסדר גמור. במציאות מטלטלת וחסרת עוגנים, אי אפשר וגם לא הוגן להאשים את מי שמחפש נחמה וסדר, אפילו אם הם מבוססים על ודאות כוזבת.

אבל רגע לפני שמקשיבים לעוד פרשנות או נבואת זעם, כדאי לזכור: למרות ארשת הפנים החשובה והחמורה באולפנים של מוכרי הוודאות המקצועיים, מה שאתם מקבלים דרך המסך הוא לא מידע שימושי או ניתוח מבריק, אלא רק תרופת הרגעה שעונה על צורך פסיכולוגי בסיסי.