1. הפסקת האש שהוכרזה אמש בחזית לבנון, אם תכובד, עשויה להתברר כהחמצה אדירה. מובן שכל מילה שנכתבת כאן נכונה למועד כתיבת שורות אלה בלבד, ובכפוף למציאות הקופצנית של אזורנו בשנים האחרונות.
אז למה זו החמצה? כי להמשך תקיפות צה"ל בלבנון בזמן שהאיראנים זוחלים למו"מ בפקיסטן היה פוטנציאל לפגוע אנושות בשיטת הפרוקסי. הפקרת חיזבאללה לגורלו בזמן שהם נושאים ונותנים עם הנשיא דונלד טראמפ אותתה לארגון השיעי, וגם לשאר שלוחי איראן במזרח התיכון, שלא כדאי לסמוך על טהרן, ובטח לא לצאת בשמה למלחמות אבודות.
לא פלא שהאיראנים התעקשו בכל כוחם לכלול את לבנון בהסכם, ולמרבה האכזבה הם קיבלו לבסוף את מבוקשם. לא משנה כמה ארה"ב וישראל ירקעו ברגליים ויחדדו שאין קשר בין שתי הפסקות האש, המסר שיעבור בציר הרשע הוא שאיראן נאבקה למען הפרוקסי שלה והצליחה לקפל את טראמפ, ובמידה רבה של צדק. מכיוון שאיש לא יודע כיצד תיגמר המערכה מול איראן, אסור היה לוותר על הזדמנות מוחשית כל כך לפגוע קשה במפעל הפרוקסי באמצעות נתק חד־משמעי בין החזית באיראן לחזית חיזבאללה. היה רגע, והוא איננו.
הכי מעניין
לא הצלחנו לנתק בין לבנון לאיראן. צעירים תומכי חיזבאללה בלבנון | צילום: EPA
2. מעבר לשאלת העיתוי, זאת הפסקת אש לא רעה לישראל - בתנאים שדווחו אמש, שלפיהם צה"ל יישאר בשטחים שכבש, וחשוב מכך יוכל להמשיך לתקוף איומים. החיים הם תמיד ברירה בין חלופות לא מושלמות.
תפיסה ישראלית רציונלית חייבת לפקפק ביכולת של כוחות שאינם צה"ל לפרק את חיזבאללה מנשקו, אבל גם להבין שהחלפת משטרים היא עניין למעצמות־על, לא לנו. בהינתן מגבלות הכוח והברית עם ארה"ב, סביר בהחלט שאנו יכולים להסתפק בהחלשה ניכרת של חיזבאללה, שלילה של איום הפלישה הקרקעית ושל איום הנ"ט לשטחנו, ואחיזה בשטח נוסח "הקו הצהוב" בעזה – נסיגה רק תמורת פירוז מוכח.
בניגוד להצהרות הרהב של הדרג המדיני, אלה המטרות הרזות שנוסחו לצה"ל, ואסור לבוז ליום קטנות. כרגע שני ארגוני הטרור החזקים ביותר על גבולנו איבדו את מרבית כוחם, תפסנו להם שטח, ויש מאמץ בינלאומי לפרק אותם משארית הנשק. צריך לשאוף לעוד, אך להכיר בהישגים.
עוד כתבות בנושא
3. לבנון היא ההוכחה לקשקושי "החלופה השלטונית" בעזה. בניגוד לרצועה, בלבנון יש לנו מן המוכן כוחות מתונים ששונאים את חיזבאללה ורוצים בפירוקו באופן אותנטי. טיפחנו אותם, רתמנו כוחות בינלאומיים ואזוריים שייתנו להם נכסים כלכליים, ואין יותר "רגל מדינית מסיימת" ממה שישראל עשתה שם ב־2024 וביתר שאת במו"מ הישיר כעת. ועדיין, לכולם ברור שאפילו אם נשיא לבנון ג'וזף עאון יחתום על הסכם שלום מלא עם בנימין נתניהו על מדשאות הבית הלבן ויפתח שגרירות בירושלים, זה לא ישנה את חייהם של תושבי הצפון כל עוד חיזבאללה הוא הכוח החזק בלבנון. גם אם היינו מכניסים לעזה כוח של פת"ח, מצרים או אינדונזיה, היינו מגיעים לאותה התוצאה.
השלום עם מצרים וירדן מחזיק בקרירותו הודות לעובדה שעבד־אלפתאח א־סיסי והמלך עבדאללה מחזיקים בצבא החזק ביותר בארצם, לא בשל אהדת נתיניהם לישראל. ראוי לשאוף לשלום, לייצר לחץ כלכלי על הטרור ולרקום קשרים. הכול טוב ויפה, אבל אסור לשכוח שרק צה"ל והציבור הישראלי מוכנים כרגע לשלם בדם כדי לסכל איומים על ישראל בלבנון או בעזה. אחרת, נשלם אפילו ביותר דם.