אומנם אנו רק בהפסקת אש שברירית לצורכי משא ומתן, והמלחמה עוד ניטשת בלבנון, ובכל זאת האיראנים והאמריקנים מקווים בעליל להסכם שיביא לסיום המלחמה. כך שמצד אחד עוד מוקדם לסכם, ומצד שני, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, בהחלט אפשר לזהות כמה לקחים. להלן עשר מחשבות בסוגיה:
ייחודיותו של טראמפ. דונלד טראמפ הוא הנשיא האמריקני היחיד שהיה יכול להתקיף באיראן, ועוד פעמיים. טראמפ עשה זאת נגד דעת הקהל האמריקני (אם כי רוב רפובליקני תמך), נגד הצהרות הבחירות שלו, ונגד דימויו העצמי כ"מסיים המלחמות". רבים בממשל שלו עצמו התנגדו; כך סגן הנשיא ג'יי־די ואנס, ראש המרכז הלאומי ללוחמה בטרור שהתפטר ג'ו קנט, ואפילו מרקו רוביו היסס. אבל טראמפ החליט, הציב מטרות מוגבלות – גרעין וטילים – ויצא למלחמה.
מות האמת. אין עוד זכר לנורמות המדיניות המודרניות ולתרבות הדמוקרטית המערבית. איש לא אומר לציבור אמת. המערב וישראל אימצו את התנהלות "קול הרעם" מקהיר. ההגזמה, ההפלגה והשקרים הנוחים הפכו למובנים מאליהם. הכול תעמולה; מטראמפ, דרך דוברי הקואליציה ועד אחרון האל"מים בצבא. ההיסטוריה מוכיחה שזו בעיה יסודית. אי אפשר לנהל מדיניות ומדינה על בסיס סילופים וכזבים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הישג אסטרטגי וסייג בצידו. נניח בצד את הגזמת "הניצחון המוחלט" ואת הבלי "הכישלון הגמור". הישגה העיקרי של המלחמה הוא החלשה דרמטית של הציר השיעי, בעזרתה הנדיבה של ארה"ב. זוהי הזדמנות למזרח התיכון, אבל היא נושאת בחובה גם סיכון גדול. "מאזן הכוחות" – רעיון מבריק שהופיע כבר באמנת אוטרכט, האמנה שסיימה את מלחמת הירושה הספרדית ב־1713 – מרחיק את המלחמה. אבל כאשר הוא מופר, הסיכויים למלחמה גדלים. כך, כשהשיעים נחלשים, מתעצם הציר הסוני, המרוויח הגדול מכהונת טראמפ. למרות השלום המדינתי עם חלק מהמדינות הסוניות, דעת הקהל הסונית אנטישמית כמו השיעית. לכן ההתפתחות הזו דורשת מאיתנו עירנות גבוהה וריאליזם יסודי.
עם בעלי ברית כאלה. טראמפ זועם על בעלות הברית שלו, מלבד ישראל. רוב מדינות נאט"ו, דרום קוריאה ויפן, שהאמריקנים משקיעים בהן הון ושולחים אליהן חילות מצב, אכזבו. אבל ארה"ב במלכוד. אם תמשוך ידיה מהסיוע, הסינים והרוסים יחככו ידיים בהנאה. הסיכוי שהמדינות הללו יוכלו לקחת אחריות על ביטחונן נמוך, בשל קריסתן הערכית ומצוקתן הדמוגרפית. לכן סביר שאיומי טראמפ כאן הם מהשפה ולחוץ.
סנטקום. אם באמריקנים עסקינן, צריך לומר שאולי המחיר האסטרטגי הגבוה ביותר של המלחמה יתגלה ככפיפות שלנו לאמריקנים, שהגיעה לממדים היסטוריים: הממשלה לבית הלבן, והמטכ"ל לסנטקום - פיקוד המרכז של ארה"ב. נבנו לכך מוסדות של ממש. יתרון השותפות האדנותית הזו ניכר באיראן, אבל חסרונותיה עצומים. טראמפ ילך, בראד קופר ילך, ומתישהו יגיעו מחליפים עוינים לישראל, שימשיכו לדרוש לנהל אותנו גם ברמה הטקטית.
עוד כתבות בנושא
לבנון ועזה. המלחמה בלבנון ממשיכה, מבחינת האמריקנים, בתור קלף מיקוח מול איראן. צה"ל אינו מעוניין לכבוש את דרום לבנון עד הליטני, אלא מסתפק ברצועת ביטחון מזערית, נוסח הקו הצהוב בעזה (עד טווח הנ"ט). המבצע האווירי אחרי הפסקת האש מול איראן הפתיע את חיזבאללה והיה יעיל, אבל בהינתן המגבלות האמורות, המערכה בצפון תלך ותדמה לעזה, בדפוס של תועלת שולית פוחתת: הישגים ביטחוניים מוגבלים עם חסרונות מצטברים בזירה הצבאית, המדינית, הציבורית והכלכלית.
צמרת צה"ל נשארה ב־6 באוקטובר. ברור שיש שידרוגים בלחימה ושיפורים טקטיים, אך במבט־על ניכר שהנורמות והפיקוד הבכיר בצבא לא השתנו. אנו נתקלים מדי שבוע באותה תרבות שקר, דחייה על הסף של ביקורת, מערכתיות, הסתרת כשלים, בזבזנות, רהב ויח"צ בלתי פוסק. גם ברמה האופרטיבית צה"ל לא השתפר במהלך המלחמה, לא מקצועית ולא פיקודית. המבנה, היכולות ואיכות הפיקוד הבכיר בצבא היבשה המוזנח רחוקים מלהספיק לקראת האיומים העתידיים.
ייחודיותו של נתניהו. כמו טראמפ בארה"ב, בישראל רק נתניהו היה יכול לקחת אותנו למלחמה המתמשכת והמייגעת הזו. נדרשו כאן כושר התמדה, בסיס תמיכה ציבורי יציב, קואליציה רלוונטית, אישיות מתאימה – ויכולת לשכנע את טראמפ. אין בזירה היום פוליטיקאי אחר שאוחז בכל אלו. אפשר להתווכח על תוצאות המלחמה והישגיה, לא על מרכזיותו של נתניהו למהלכה.
זמן לסיים. יש שני עקרונות מוכרים לסיום מלחמה, שנוסחו כבר ברומא: הראשון הוא "סטטוס־קוו אנטה בלום", כלומר, חזרה למצב שהיה לפני המלחמה, והשני הוא "אוטי פוסידֵטיס, איטה פוסידאטיס", שמשמעותו שכל אחד מחזיק במה שהשיג במלחמה. זה הכלל שצריך להפעיל כעת. בשנתיים וחצי השגנו מה שהשגנו בעזה, בלבנון ובאיראן. יש הישגים, היו גם כישלונות, אבל בהינתן המגבלות הקיימות והמחירים העולים, יש להשכיל למצות את המהלך. נתניהו ידע להתמיד, אך כעת צריך לדעת גם מתי לעצור. לפעמים זה לא פחות קשה, אבל בוודאי לא פחות חשוב.
שיקום ושינוי. שארית תקופת טראמפ מספקת לנו הזדמנות אסטרטגית חד־פעמית. תחת חסותו הזמנית ישראל בטוחה יותר, ואפשר לנצל את הזמן הזה למאמץ ההכרחי של תיקון קלקלות (כולל משברים גדולים ומוכחשים בצבא), ואחרי שנים של הידרדרות לעבור לבנייה מחדש – פרסונלית, מקצועית ומוסדית – של מערכת הביטחון וצה"ל. תקציבי הביטחון התנפחו במלחמה לממדים עצומים, שיוצאים ללא דרישת התייעלות, ללא פיקוח אזרחי יעיל וללא רפורמה מבנית נדרשת. חובתנו לוודא שההשקעה העצומה הזו בביטחון, שמקרבת אותנו למשבר כלכלי, לא תרד לטמיון, אלא תוסב להתכוננות אמיתית לאויבי המחר, שמתהווים כרגע מול עינינו.
נסכם. מדינת ישראל נמצאת בצומת היסטורי. האלימות המדינית קיבלה בעולם לגיטימיות מחודשת, הצירים הגלובליים והאזוריים מתעצבים מחדש, וכולם נכנסים לתקופה של בניית יכולות צבאיות מתקדמות. מוטל עלינו להפיק לקחים ביושר ולפעול בהתאם. אם לא נדע להשתקם ולהשתפר מהר יותר וטוב יותר מאויבינו, ובוודאי טוב הרבה יותר ממה שהמערכת הנוכחית מסוגלת לו, ההיסטוריה לא תזכור את מלחמת 7 באוקטובר כהצלחה אסטרטגית, אלא כנקודת היפוך בעוצמתה היחסית של ישראל. עלינו לוודא שלא כך יהיה.