תרחיש האימים שמדיר שינה מעיני כל בכיר ישראלי זה שנים הוא מתקפה גרעינית לעבר ישראל. על פי כל תסריט הוליוודי והפחדים הקמאיים של כולנו, תרחיש של פצצת אטום שפוגעת בעיר מרכזית בישראל אמור להביא את הפרויקט הציוני אל קיצו. אבל בעיני ד"ר אורי נסים לוי, לא מדובר בקץ הימים אלא באירוע חירום חריג, מורכב ומקומי - שגם לאחריו מדינת ישראל תמשיך להתקיים, ואפילו לתפקד. הוא מתאר אזרחים מבוהלים יוצאים בזהירות למרפסות, ובהתאם להוראות פיקוד העורף שנשלחו בדחיפות לכל טלפון נייד, מניחים בחוץ נייר לבן וחלק כדי לבדוק אם מצטבר עליו אבק; אם הדף נקי, אין נשורת רדיואקטיבית באוויר ועל כן מותר לצאת החוצה. צה"ל – חבול אך לא מובס – כבר פועל בתגובה למתקפה, הממשלה מנהלת את האירוע מבונקרים מאובטחים, והחיים מחוץ לרדיוס הפגיעה הישיר נמשכים.
לוי, אל"מ במילואים שמילא תפקידים בכירים בפיקוד העורף וברשות החירום הלאומית, וכיום יו"ר הפורום הגרעיני העולמי, אוהב מספרים יותר מאשר תרחישי אסונות. והמתמטיקה הקרה שהוא מציג בנוגע לתרחישים גרעיניים משרטטת מציאות שונה בתכלית מזו שאנחנו מדמיינים. "אם משהו כזה יקרה אי־פעם", הוא אומר. "97 אחוזים בערך מכל תושבי המדינה לא יקבלו אפילו שריטה".
טענתו המרכזית והשערורייתית־משהו של לוי, שפיתח את המודל האופרטיבי להגנה גרעינית (ONDM), אשר הוצג בין השאר בפני הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בווינה, היא שהבעיה האמיתית – לא רק של ישראלים, אלא של המערב והאנושות כולה – היא לא סכנת הגרעין אלא הבורות והתבהלה שמרחפות מעל כל שיחה העוסקת בו.
פצצת אטום, הוא מסכים, היא כלי נשק נורא ואיום, המסוכן ביותר שהמציאה האנושות. אולם האמונה השגויה שלפיה פצצה אחת או שתיים "יאדו" את ישראל כולה היא אשליה מסוכנת. לדבריו, כדי לבנות אסטרטגיה ביטחונית איתנה וכדי לשגשג, אנחנו מוכרחים להפסיק להתייחס לנשק הגרעיני במונחים מיסטיים ולהתחיל להתייחס אליו כאל מה שהוא באמת: סכנה חמורה, אך כזאת שאפשר לשרוד אחריה, לנהל את השלכותיה, וגם להשיב מלחמה ולהיבנות מחדש.
את גישתו מבקש לוי להוכיח באמצעות אחד האסונות המתוקשרים ביותר בהיסטוריה המודרנית: בשנת 2011, רעידת אדמה אימתנית מול חופי יפן חוללה גל צונאמי אדיר שהכה בין השאר בכור הגרעיני בפוקושימה. העולם כולו עצר את נשימתו ועקב בחרדה אחר הדיווחים על התכת הליבות ועל ענן רדיואקטיבי שעלול להרעיל את האזור כולו ואולי אף להתפשט הלאה. התחושה הכללית הייתה של סוף העולם בשידור חי.
כיום, לאחר כ־15 שנים, המציאות הפוכה. "אני נוהג לשאול אנשים כמה מתו, או אפילו חלו, בעקבות האסון בפוקושימה. הרי זאת הייתה אחת התקלות הגדולות בעולם". אם ניחשתם שהמספר הוא אלף, כמה מאות, או אפילו חמישה, טעיתם. "מרדיולוגיה, מגרעין – אפס. אדם שגר באזור נפטר לפני שלוש שנים, והוא הראשון שייחסו לו קשר כלשהו לאסון".
ובכל זאת, לפי המספרים הרשמיים מתו בפוקושימה כ־1,800 איש. "אלה אנשים שמתו כתוצאה מהבהלה, מההתנהלות בחירום, מתאונות דרכים", קובע לוי, בהתייחס לפינוי ההמוני והכאוטי שהרשויות הורו עליו. "וכמה אנשים נהרגו כתוצאה מהצונאמי עצמו? עשרות אלפים". הנתונים הללו הם הבסיס לתפיסת העולם של לוי ושל הפורום הגרעיני העולמי בראשותו. "כאשר מתחילים לחקור את התחום מגלים שהבעיה הגדולה ביותר באירוע גרעיני גדול היא הפאניקה והמחסור בידע בסיסי".
המסקנה של לוי מאתגרת, משום שהיא דורשת מאיתנו לוותר על הפחד המוכר: יותר מהקרינה עצמה, סבור לוי, החרדה העיוורת מפניה עלולה להרוג. נכון, הוא חוזר ואומר, אירוע גרעיני הוא "דבר נורא ואיום", אבל באותה נשימה אסור לנו לאפשר לאימה לשתק אותנו. אותה פאניקה גורמת לאזרחים ולמקבלי החלטות כאחד להאמין שמרגע שנפלה הפצצה או התבקע הכור, שום דבר כבר לא משנה.
כדי להתמודד עם הוואקום שמאחורי החרדה המשתקת הזו הוקם הפורום הגרעיני העולמי (World Nuclear Forum), שלוי משמש כאמור היו"ר שלו. הפורום, שאנשיו פועלים בהתנדבות, הוקם לפני כעשור, כאשר לוי ושישה מדענים בכירים נוספים – יוצאי הקריות למחקר גרעיני בישראל – הבינו שהדלתות למידע גרעיני, לא רק בנושאים צבאיים אלא גם בתחומים אזרחיים לחלוטין, סגורות בפני מי שאינו נציג רשמי של מדינה. על פי אתר הפורום, מאז הקמתו צמח הפורום והוא מונה כ־500 מומחים ואנשי מקצוע מעשרות מדינות ברחבי העולם, מארצות הברית ועד פקיסטן.
החזון הרשמי של הפורום, כפי שמגדיר זאת לוי, הוא "הנגשת מידע על גרעין לציבור בלי אינטרסים". בפועל, המשמעות היא פיזור הערפל המיסטי והמפחיד שאופף את המונח. באמצעות כנסים בינלאומיים, ובינרים, ניוזלטר יומי שמופץ לבכירים ברחבי העולם, ודפי הנחיות הזמינים לכל דורש, הפורום מנסה להסביר לציבור שהגרעין נוכח בחיינו כבר עכשיו הרבה יותר משאנחנו חושבים.
"תשעים אחוז מהשימוש בגרעין בעולם הם בכלל לרפואה, חקלאות, בריאות", מציין לוי. "אפילו הבוטנים שאתה ואני אוכלים עוברים הקרנה במרכז למחקר גרעיני בשורק, כדי שיישמרו טריים לזמן רב יותר. כמובן, הם בטוחים לחלוטין. במדינה מתקדמת כמו ישראל, בין פעם לפעמיים בחודש כל אחד מאיתנו עומד בפקק או חונה ליד רכב שמוביל חומרים רדיואקטיביים".
אבל המאבק האמיתי של הפורום אינו בבורות של הציבור, אלא בשתיקה הרועמת של הממסד. לטענת לוי, ממשלות – כולל ממשלת ישראל – נמנעות במפגיע מלהסביר לאזרחים כיצד להתגונן מפני אירוע גרעיני. הדבר נובע משיקולים פוליטיים של הימנעות מיצירת בהלה, אבל גם משום שרבים מהבכירים משותקים בעצמם מהטאבו האפוקליפטי. "תיכנס היום לאתר של פיקוד העורף", אומר לוי, "ולא תראה מה עושים כשיש התקפה גרעינית".
כדי למלא את החלל פיתח לוי את מודל ההגנה האופרטיבי. המודל – שמגובה בספר של 320 עמודים ובו תשעה שלבים בירוקרטיים להחריד, המחולקים באופן כללי לשלושה שלבי "שגרה, חירום וחזרה לשגרה" – נועד לקחת את תרחיש האימה הגדול מכולם ולהפוך אותו לתוכנית עבודה אפורה, מוסדרת, ובעיקר כזו שאפשר לשרוד בעזרתה.
ההנחיות, אגב, פשוטות יחסית, והוא מדגיש כי הדקות הראשונות לאחר הבזק גרעיני הן קריטיות, וכי תגובה מהירה ומדויקת יכולה לצמצם משמעותית את הפגיעה. ההנחיות אומרות ליפול מיד ארצה, לכסות את הראש בידיים ולהפנות את הגוף נגד כיוון האור, ובשום אופן לא להסתכל על ההבזק, להימנע מהחזקת חפצים שעלולים להפוך למסוכנים, להתרחק מרהיטים, מציוד ובעיקר מחלונות, זכוכיות ואריחי קרמיקה. לדבריו, גם הגנה בסיסית על הגוף יכולה לסייע: “כדאי לכסות אזורים חשופים כמו צוואר וידיים כדי להפחית כוויות, אפילו אמצעים פשוטים כמו נייר יכולים לעזור".
עוד הוא מדגיש כי יש להישאר במצב שכיבה לפחות שתי דקות, גם אם נדמה שהסכנה חלפה, ומסביר כיצד אפשר לזהות נשורת: “אפשר להניח על הקרקע דף נייר או צלחת ולבדוק כל רבע שעה אם מצטברים חלקיקים. אם יש נשורת, חייבים להיכנס מיד למחסה, עדיף תת־קרקעי כמו מרתף או חניון, ולא לשהות במקומות חשופים כמו גג".
הכניסה למקום סגור מחייבת לחלוץ נעליים ולהסיר בגדים עליונים כדי לא להכניס נשורת פנימה, ואז להתקלח היטב במים וסבון כדי לנקות את העור והשיער. “חשוב לשמור על קור רוח ולהקפיד על היגיינה כדי לא לזהם את המרחב המוגן. במקביל צריך לעקוב אחרי הנחיות רשמיות דרך רדיו, טלוויזיה או אמצעי תקשורת אחרים".
היכולת לשמור על רוגע ולפעול לפי הנחיות ברורות, מדגיש לוי, היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בהתמודדות עם אירוע כזה.
הדימוי של דימונה
השלכותיה של הגישה שמייצג לוי מרחיקות לכת מעבר לתרחיש פצצה היפותטי, ונוגעות גם בעימות שמטלטל את המזרח התיכון. בזמן שמטוסים ישראליים ואמריקניים ממשיכים להלום בתשתיות איראניות אלפי קילומטרים מכאן, ישראלים רבים שואלים את עצמם מתי, אם בכלל, יוסר האיום. בדיבור מהיר, בטוח וידעני, לוי מביט גם על הזירה הזאת באמצעות עדשה נטולת אשליות. לשיטתו, הניסיון המערבי לפתור את בעיית הגרעין האיראני בזבנג וגמרנו מתנגש בקיר של מציאות א־סימטרית.
"המערב מתמודד שם עם שלושה אתגרים", הוא מסביר. "הראשון הוא שישראל וארצות הברית השקיעו המון בבניית מטוסי אף־35, שליחת לוויינים לחלל ופיתוח טכנולוגיה. כל הזמן הלכנו גבוה יותר ויותר. ומה עשו האיראנים בתגובה? הם חפרו מתחת לאדמה". לדבריו, כמו בעזה כך באיראן, קשה להתמודד עם מצב שבו האויב מתחפר עמוק כל כך מתחת לפני השטח, ודאי כאשר הוא עלול להסתיר שם חומר גרעיני. ואם בעזה נכנסו כוחות קרקע וטיהרו בזהירות מנהרה אחרי מנהרה, באיראן המלחמה בינתיים אווירית בלבד.
האתגר השני נוגע גם הוא לאופן שבו איראן התכוננה לעימות. "בכל המדינות הגרעיניות בעולם, וגם בישראל לפי מקורות זרים, כשבונים מתקן גרעיני ומקימים תוכנית גרעין, מרכזים כמה שיותר בני אדם, חומרים וציוד". לוי מביא כדוגמה את פרויקט מנהטן במלחמת העולם השנייה, שבמסגרתו רוב המדענים והעבודה על פצצת האטום רוכזו במדבר לוס־אלמוס שבניו־מקסיקו. הסיבה לכך היא שמדובר בחומרים יקרים מאוד ובמדענים חשובים שהמדינה נדרשת להגן עליהם מכל איום. האיראנים, לעומת זאת, בחרו בטקטיקה הפוכה לחלוטין: הם פיזרו את תוכנית הגרעין שלהם על פני כל המדינה – 1.6 מיליון קילומטר מרובע.
הפער השלישי הוא תפיסת הזמן. מהרגע הראשון האיראנים פעלו לאט ובזהירות, התקדמו צעד אחר צעד במסתורין, ובכל פעם שהתוכנית שלהם אותגרה בצורה כזו או אחרת, הם האטו כדי למשוך זמן ולהתקדם למרות האתגרים. המערב, לעומת זאת, "אוהב לעשות הכול קצר ומהר וחד, לגמור עם זה. אז מה האיראנים עשו? מתחו אותם כמו מסטיק". התוצאה של אסטרטגיית ה"מסטיק" הזאת היא שלפי ההערכות עדיין יש ברשות איראן כ־406.8 קילוגרמים של אורניום המועשר לרמה של 60 אחוזים, כמות המספיקה באופן תיאורטי להרכבה של בין 6 ל־11 פצצות, ושאפשר להעשיר אותה בקלות יחסית ל־90 אחוזים ולבנות יותר פצצות שאף יהיו מתוחכמות יותר.
זוהי מציאות שקשה לבלוע, אך בישראל יש מי שמדברים על חשש מאיים עוד יותר: תרחיש אימים שבו משמרות המהפכה מחליטים לגבות את המחיר לא באמצעות ניסיון להפציץ את תל־אביב, אלא בפגיעה ישירה בכור הגרעיני שלפי דיווחים זרים ממוקם בדימונה.
גם בהקשר הזה מסרב לוי להצטרף למקהלת נביאי הזעם, וממהר לצנן את ההיסטריה בעזרת נתונים פיזיקליים. "גם אם יקרה משהו רציני מאוד, פגיעה ישירה, ההשפעה כנראה תהיה מקומית", הוא פוסק. ראשית, הוא מסביר, צריך לשים את הדברים בפרופורציה: בעוד תחנות כוח גרעיניות אזרחיות עצומות מייצרות חשמל בהספקים של 1,000 מגה־ואט, הכור הממוקם לכאורה בדימונה הוא מחקרי וצנוע הרבה יותר. לפי לוי, אפילו אם הכור עבר שדרוגים במהלך השנים ל־100 או 150 מגה־ואט, "זה עדיין לא כור גרעיני ענק מהסוג שעלול להוביל לאסון במקרה של פגיעה".
עוד כתבות בנושא
שנית, סבור לוי, בתרחיש מלחמתי לא ייתכן שמדינת ישראל ממתינה בחיבוק ידיים. ליבת הכור עצמה בוודאי "מאוד מאוד מוגנת", הוא משער, אך מעבר לכך, פרוטוקולי החירום משנים את התמונה לחלוטין. "אם ישראל עושה שם דברים שאומרים שהיא עושה... לא הגיוני שישאירו חומרים מסוכנים במקום", הוא אומר. "אם יש לנו אמצעים משמעותיים, הם לא יישארו שם אלא יורחקו. ובעת מלחמה גם ישביתו הרבה מהמערכות הקבועות שלכאורה ממוקמות שם".
יתרה מכך, גם בתרחיש תיאורטי שבו טיל יצליח לחדור את שכבות ההגנה ולפגוע במתקנים שעל פני השטח, ההשפעה תהיה מוגבלת מאוד. "משטר הרוחות הוא מערבי, כלומר הרוחות נושבות מזרחה, לכיוון שאין בו מגורים", מציין לוי בהתייחס ליתרון הגיאוגרפי של מתקן הממוקם לכאורה בלב המדבר. לכן, כל אירוע שעלול להתרחש, יישאר כנראה "בעיה מקומית של עשרות או מאות מטרים".
המטרה האמיתית של מתקפה איראנית על דימונה, טוען לוי, היא לא לייצר אסון קטסטרופלי בסדר גודל אזורי, אלא להשיג תמונת ניצחון מורלית. "הדבר החשוב ביותר בדימונה מבחינת האויב הוא התדמית, כמו שאנחנו תוקפים סמלי משטר". המסקנה שלו חד־משמעית: "אני לא רואה איזה תרחיש אפוקליפטי שם".
תרחיש הפגיעה בדימונה מוביל אל השאלה שמעסיקה את המזרח התיכון כבר חצי מאה: מדיניות העמימות של ישראל. בעידן של רשתות חברתיות, מודיעין גלוי ופוליטיקאים פטפטנים שמציעים להטיל פצצות אטום על עזה, האם למדיניות הזו יש עוד ערך? נאמן לגישתו הפרגמטית, לוי מספק תשובה מעולם הנדסת התוכנה, שממנו הגיע.
"אני מתכנת ולכן אענה לך בבדיחה של מתכנתים", הוא צוחק. "ילד ניגש לאבא שלו ושואל למה השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב. האבא משיב: זה עובד, אל תיגע".
זו אולי ההגדרה המדויקת והריאליסטית ביותר לאסטרטגיית הביטחון העמוקה ביותר של ישראל. "אני חושב שזה עובד, וזה עובד טוב, ולכן אני חושב שמדיניות העמימות נכונה וצריך להמשיך איתה".
צפייה מודרכת
הנכונות של לוי לדבר בפתיחות על דימונה ועל מדיניות העמימות מעוררת שאלה מתבקשת: איך ייתכן שקצין בכיר בצה"ל, בעל מומחיות עולמית בהגנה גרעינית, מורשה לשבת מול עיתונאי ולנתח פצצות אטום ותרחישי אימה? התשובה חושפת נדבך נוסף באסטרטגיה של הפורום שהוא עומד בראשו. מתברר שהריחוק שלו מסודות המדינה הוא בחירה מודעת שנועדה לאפשר את מטרתו המרכזית: להפיץ מידע וידע על הגרעין.
תפקידיו הצבאיים כמפקד נפה בפיקוד העורף וכמפקד מערך המילואים של רשות החירום הלאומית, הוקדשו לניהול משברים והגנה אזרחית במובן הרחב, הרחק מליבות הכורים. בכל מקרה, הוא עושה כל מה שביכולתו כדי להימנע מהפרת נוהלי הצנזורה. "כל מה שאני מספר נלקח ממקורות פתוחים. אין משהו שאני אומר ולא תמצא אותו בקלות באינטרנט". כדי להילחם בבורות הציבורית, לוי היה חייב לוודא שפיו לא ייסתם לעולם. גם כשהפורום מארח אישים בכירים שהיו חשופים לסודות הכמוסים ביותר, הוא מקפיד על קוצו של יו"ד מול הצנזורה כדי להבטיח שיישארו בגבולות המותר.
השקיפות הזו מאפשרת לו להתעמת לא רק עם הפחדים הגיאו־פוליטיים שלנו, אלא גם עם תוצרי התרבות שמזינים אותם. אחת הדוגמאות הבולטות לכך מהשנים האחרונות היא סדרת המופת של רשת HBO, "צ'רנוביל". השחזור המוקפד של האסון באוקראינה בשנות השמונים, שעדיין משפיע על האזור שבו התרחש, קיבע מחדש את האסון הגרעיני בתודעה העולמית והעלה חששות מחודשים משימוש באנרגיה גרעינית. בזמן שרוב הצופים הזדעזעו מהתיאורים הגרפיים של קרינה בלתי נראית הממיסה בני אדם, לוי צפה בה כאיש מקצוע הבוחן את מקורות החרדה. באופן מפתיע הוא לא פוטר אותה כהפחדה הוליוודית ריקה אלא חולק לה שבחים, עם סייגים של יודעי ח"ן.
הקרינה נספגה באדמה. אזור האסון בצ'רנוביל | צילום: Getty Images
"אפשר לומר שכמעט 95 אחוזים מהפרטים היו נכונים", הוא אומר. ואולם אותם דיוקים היסטוריים הם בדיוק המקום שבו הפאניקה הציבורית והמציאות המדעית מתנגשות. לוי מביא שתי דוגמאות מובהקות מהסדרה, שבהן העיניים הלא־מקצועיות של הצופים נוטות להפריז בסכנה הגרעינית. הראשונה היא סצנה מפורסמת שבה מסוק שחג מעל הכור הפתוח מתרסק אל תוך הליבה הבוערת. "כולם חשבו שהוא התרסק בגלל קרינה", אומר לוי, "בפועל המסוק התרסק כי אחד הרוטורים שלו פגע בכבל".
הדוגמה השנייה נוגעת לסצנה קורעת הלב שבה אישה בהיריון מבקרת את בעלה הכבאי הגוסס בבית חולים, כשהם מופרדים ביריעות פלסטיק. האישה, שבורת לב ומבולבלת, מחליטה להפר את הנהלים, חוצה את הגבול ונשכבת לצד בעלה. "הצופה חושב 'רק שהיא לא תיפגע', אבל בפועל הבעיה הייתה הפוכה. בשלב הזה המערכות החיסוניות של החולים נהרסו כתוצאה מהקרינה, ולא רצו שאף אחד יתקרב אליהם כדי שלא יחלו".
אך מעבר לדקויות הרפואיות, סדרות כמו צ'רנוביל עושות דבר נוסף: הן מסמנות את תחנות הכוח האזרחיות כסכנה קיומית. למרות זאת, ולמרות הזיכרון של אסון פוקושימה שעצר את התעשייה ב־2011, לוי מספר שהעולם נמצא כעת בעיצומה של דהירה חוזרת אל הגרעין האזרחי. למרבה ההפתעה, מי שאחראי יותר מכול לשינוי הזה הוא הנשיא הרוסי. "פוטין הניע את השינוי כשפלש לאוקראינה", הוא מסביר, "משום שהעולם המערבי הבין לפתע עד כמה הוא תלוי באנרגיה רוסית זולה". כעת, בין חרמות ועיצומים להאטות באספקה בעקבות המלחמה, העולם פונה לדרכים אחרות לייצר חשמל זול – ואין דרך טובה יותר לשלב ביטחון, קלות־ייצור ושמירה על הסביבה מאשר כוח גרעיני.
המלפפונים שאנחנו אוכלים
כדי שהטיעונים הפרגמטיים כל־כך של לוי לא יישמעו מנותקים לחלוטין מהמציאות האנושית, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה שניסחה את הפחד שפשט בעולם כולו: הפצצת הערים היפניות הירושימה ונגסאקי באוגוסט 1945. לוי איננו מכחיש את ממדי הזוועה. לדבריו, הוא הראשון שיודה שקרינה היא אכן דבר נורא ואיום. הוא מסביר את הפיזיקה של ההרס הביולוגי במונחים פשוטים: בעוד קרינת אלפא ובטא חלשות יחסית ואפשר לשטוף אותן, קרינת גמא וקרינת נייטרונים חודרות את הגוף, פוגעות ב־DNA ומחוללות שמות במערכות החיים.
אולם מעבר להתאדות של בני אדם ומבנים (לוי מבקש לציין שהמבנים ביפן היו עשויים נייר וחֵמר, בניגוד לבנייה הנוכחית, האיכותית הרבה יותר), לגשם השחור שירד בערים הללו אחרי ההפצצות ולתמונות האימים של השורדים - ההשפעה הפסיכולוגית של ההרס הזה כל כך עמוקה, שהיא מהדהדת עשרות שנים לאחר מכן, הרבה מעבר לגבולות המדע.
"יש ביפן מושג שנקרא 'היבקושה'", מספר לוי. "זהו כינוי למי שקשור בקשרים משפחתיים לאחד משורדי ההפצצות הגרעיניות". אנשים כאלה סובלים גם היום מסטיגמה נוראה. "מסרבים להתחתן איתם מחשש לפגמים גנטיים". לוי ממהר לציין שהפחד הזה חסר ביסוס מדעי: "שום מחקר לא מצא פגמים בדור שני. אין דור שני לגרעין". ובכל זאת, הסטיגמה והאימה נותרו בעינן.
פצצות אטום גורמות להרס נקודתי אדיר שנישא על גלי הפחד, אך דליפה מכור גרעיני אזרחי היא מפלצת מסוג אחר לחלוטין, מפחידה עוד יותר. "הדליפה היא הרבה יותר בעייתית מבחינת השטחים הנרחבים שלה", אומר לוי. בניגוד לפצצה שמייצרת פיצוץ עז ומתנדפת, דליפה מכור ממשיכה להרעיל את הסביבה לאורך זמן.
אכן, כשהכור בצ'רנוביל התפוצץ ב־1986 בעקבות רשלנות ממושכת, הענן הרדיואקטיבי שעלה מהליבה התפשט וכיסה כמעט את כל אירופה. ההשפעות של אותו ענן מלוות אותנו, פשוטו כמשמעו, עד שולחן האוכל שלנו. "כולנו אוכלים היום מלפפונים ועגבניות שמכילים טיפ־טיפה קרינה מצ'רנוביל ומפוקושימה", קובע לוי. "הקרינה הזאת לא נעלמת, היא ממשיכה להסתובב". גם ההשלכות הכלכליות והדיפלומטיות של זיהום כזה הן דרמטיות: עד היום, מדינות כמו סין מסרבות לקנות דגים, ירקות או פירות מאזור פוקושימה שביפן, אף שטכנית הם ראויים למאכל.
לוי לא מסתפק בהפרחת תיאוריות; הוא יצא להכיר את האסונות הללו דרך הרגליים. ב־2019 הוא השתתף בסיור מחקרי באזור האסון של צ'רנוביל באוקראינה, שעדיין מוגדר מסוכן. מצויד במונה גייגר שמודד קרינה, הוא הסתובב באזורים המוגבלים. "יש שם יער מסוים שאתה עובר בו ופתאום המונה מתחיל לצעוק", הוא מתאר. מתברר שהקרינה נספגה באדמה ומסרבת להתפוגג.
האנקדוטה הבאה ממחישה את חוסר האונים האנושי מול הטבע הרדיואקטיבי: לאחר אסון פוקושימה ב־2011, צוותים יפניים הגיעו לאוקראינה כדי ללמוד כיצד לנקות את השטח. היפנים תכננו להפעיל טרקטורים, לגרד מטר מעומק האדמה ולהעביר אותה למקום אחר – פרקטיקה הגיונית לכאורה. "אבל האוקראינים אמרו ליפנים: אל תעשו את זה. גם אם תזיזו את כל האדמה, הקרינה תישאר".
כאן עולה השאלה המתבקשת: אם הגרעין מסוכן כל כך, מעוות DNA, מזהם יבשות ומשאיר אותנו עם אדמה מורעלת ודגים פסולים למאכל, מדוע להמשיך להתעסק איתו? כאן שולף לוי את הדימוי שמוביל את תפיסת עולמו: משל האש.
"אש היא דבר נורא מסוכן", הוא מסביר בפשטות, "והיום בכל בית יש אש. לומדים מה כן ומה לא. מדי פעם יש שריפות, זה נכון, אבל כמה דברים טובים אש עושה? אותו דבר עם הגרעין". האנושות למדה לכלוא את האש כדי לשרוד, ולוי מאמין שעלינו לנהוג באותה דרך עם ביקוע האטום. הציבור ניזון מהפחד אך עיוור לתועלת היומיומית העצומה. "תשעים אחוז מהשימוש בגרעין הולך לרפואה, לחקלאות, לבריאות של כולנו".
שעון יום הדין
"יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָעוֹלָם יִתַּם בְּאֵשׁ / יֵשׁ הָאוֹמְרִים בְּקֶרַח /לָמַדְתִּי מִן הַתְּשׁוּקָה שֶׁיֵּשׁ / טַעַם בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁׁ" (רוברט פרוסט, מאנגלית: ליאור מעיין)
המרוץ העולמי לאנרגיה גרעינית, שניצת מחדש על רקע המלחמה באוקראינה, לא פוסח על השכונה שלנו. בימים אלה ממש, מספר לוי, המזרח התיכון עובר רנסנס של כורים אזרחיים. מצרים וטורקיה אוחזות בתוכניות מתקדמות ועומדות רגע לפני הפעלת כורים, ואילו סעודיה הציבה כתנאי מרכזי לסוגיית הנורמליזציה עם ישראל ובקשריה עם ארצות הברית, את היכולת להעשיר אורניום על אדמתה באופן עצמאי.
לוי לא נבהל מהמגמה הזאת, ואף רואה בה התפתחות טבעית והכרחית. "אני לא חושב שאפשר להתעלם מהמרוץ הזה", הוא אומר, ומבהיר שישראל לא יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור גם בתחום האנרגיה. אבל מאחורי הריצה לחשמל זול ונקי מסתתר מלכוד אסטרטגי מסוכן, במיוחד באזור חסר יציבות. המדינות הללו, מסביר לוי, משתמשות באנרגיה אזרחית כדי להתקרב בבטחה אל סף היכולת הצבאית, בדיוק כפי שעשתה איראן בתחילת דרכה. "טורקיה, סעודיה ומצרים הולכות בדרך הבטוחה, 'אנחנו עושים רק אנרגיה, לא חימוש'. בינתיים אתה מקים פקולטות, מכשיר תלמידים ומכשיר מומחים".
כדי להבין עד כמה מהיר המעבר מ"רק אנרגיה" לנשק השמדה המוני, לוי פורט את האיומים לפי ציר זמן קשיח. "מדינה שאין לה גרעין בכלל, והיא משקיעה את כל הכסף וכל המאמץ, יידרשו לה כעשר שנים להגיע מאפס לפצצה", הוא מסביר. "מדינה שיש לה חשמל ואנרגיה גרעינית והיא רוצה לעבור לפצצה – זקוקה לכשלוש שנים בלבד". הקטגוריה השלישית, זו שמדירה שינה מעיני המערכת הביטחונית, היא "מדינת סף" כמו איראן עכשיו, שבעבורה המרחק לפצצה נמדד ב"שבועות עד חודשים".
המשמעות של המספרים הללו מטרידה. הסרט "אופנהיימר", על חייו של המדען שניהל את פרויקט מנהטן, מסתיים בחזון האפוקליפטי של הבמאי כריסטופר נולאן, שמציג עוד ועוד פטריות אש עצומות עולות מכדור הארץ הנכחד. אם אנחנו נמצאים במצב שבו עוד ועוד מדינות דוהרות לעבר כורים גרעיניים, גם אם התירוץ הרשמי הוא אנרגיה, המשמעות הבלתי נמנעת היא שהעולם מתקרב למציאות שבה עשרות שחקנים יניחו אצבע על ההדק הגרעיני במקרה של סכסוך. האם למרות כל ההרגעות, העיסוק הגובר בגרעין איננו סולל את הדרך לקראת חורבן מוחלט?
לוי, כדרכו, איננו מייפה את המציאות. הוא מזכיר את "שעון יום הדין" של ביטאון מדעני האטום, שכוון לאחרונה ל־95 שניות בלבד לפני חצות – המרחק ההיסטורי הקצר ביותר לאפוקליפסה. "תיאורטית אתה צודק, זה הכיוון", הוא מודה. ההסתברות הסטטיסטית לעימות גרעיני אכן עולה ככל שיותר מדינות נכנסות למועדון. "זה כמו לתת נשק לילדים בכיתה. ככל שיש שם יותר אקדחים, בסוף מישהו יפלוט כדור".
אף על פי כן, ההיסטוריה מספקת מקום לאופטימיות זהירה. "העולם עומד במבחן", הוא מזכיר. "היו כבר שבעה מבחנים, אם לא יותר, של כמעט עימות גרעיני, כשזה היה באמת קרוב, וזה לא קרה". לשיטתו, המערכת הבינלאומית מבינה את הסכנות ותייצר בהדרגה חסמים חדשים שימנעו מהתרחיש הגרוע מכול להתממש. הוא מסרב לאפשר לפחד מהפצצה הבאה לשתק את פיתוח המענה, האזרחי והביטחוני כאחד.
אבל מה אם הוא טועה? מה אם המודלים האופרטיביים המחושבים, ההנחיות במקרה של טעות, אסון או מתקפה, האמונה בעמידותם של מבני בטון והתקווה שהמעצמות ירסנו את המדינות הסוררות – כולם יקרסו באחת? מה אם האופטימיות הקרה והמתמטית שלו תתנפץ באש של מלחמה גרעינית כוללת?
"אני חושב שלא יקרה וכנראה זה לא יקרה", אומר לוי ומושך בכתפיו. "אבל אם כן תהיה אפוקליפסה, לפחות לא תוכל להגיד לי שטעיתי".