עוד כתבות בנושא
ברגעים מסוימים הרב מאיר ענתבי מצטער על שהוא לא מציב מצלמה במפגש הראשוני שלו עם ההורים, בראיונות הקבלה לישיבת "אור העתיד". "לא מעט אמהות מגיעות לכאן בדמעות של צער וכאב על שהבן שלהן עומד ללמוד פה. כאילו הן מפספסות משהו", הוא מספר. "אחרי כמה שנים אני רואה את אותן אמהות עומדות לצד הבנים שלהן בבקו"ם, הפעם עם דמעות של אושר בעיניים, כי הן רואות את הילד מצליח ופורח. הייתי רוצה להציג להן סרטון וידאו מהריאיון, שיראו איפה הן היו אז ואיפה הן היום. הייתה אמא שליוותה לכאן את בנה לקראת כיתה ט', והתלבטה אם לקרוע עליו קריעה של אבל. החל מאמצע כיתה י"א היא לא הפסיקה להודות לנו, ובסוף היא ליוותה אותו בשמחה לגיוס לצבא. הוא סיים פה לימודי הנדסת חשמל, והיום הוא נשוי והוא חרדי, גם אם הוא לא לובש כובע וחליפה".
בישיבת "אור העתיד" בגן־יבנה פועלת ישיבה תיכונית־מקצועית־חרדית לצד ישיבת הסדר חרדית. סיור קצר במבנה הישיבה מלמד לא מעט על הייחודיות של המקום ועל הבשורה הטמונה בו. לצד בית המדרש העמוס ספרים תורניים ממוקמות מעבדות חשמל ומחשוב. על קיר אחד במסדרון מתנוססות תמונותיהם של הרב שך, הבאבא סאלי, הרב עובדיה יוסף ורבנים נוספים; על קיר אחר, מרחק צעדים ספורים משם, מודבקים עשרות סטיקרים המנציחים נופלים ממלחמת חרבות ברזל. המארג יוצא הדופן הזה זיכה לפני חודשים אחדים את מייסד הישיבה, הרב מאיר ענתבי, בפרס רוטשילד לחינוך לשנת תשפ"ה, שהוענק לו על הובלת מהלך לשילוב לימודים גבוהים, שירות צבאי ותעסוקה איכותית לצד שמירה על זהות חרדית. היה בכך תקדים היסטורי: בארבעים שנות קיומו של הפרס היוקרתי, זו הפעם הראשונה שראש ישיבה זוכה בו.
"ברגע שיעבור חוק הגיוס והוויכוח עליו ירד מהשולחן, הכול יסתדר". הפגנת חרדים נגד חוק הגיוס, בחודש שעבר | צילום: אריק מרמור, פלאש 90
כאשר קראו לרב ענתבי להקים ישיבה תיכונית־מקצועית־חרדית, לפני שמונה שנים, הוא לא חשב עדיין על ניתוב התלמידים לשירות צבאי זה או אחר, אלא רק על האפשרות להעניק להם מקצוע לחיים. "לבתי הספר המקצועיים הייתה בעבר תדמית ירודה מאוד, מכיוון שהתלמידים שלהם לא קיבלו תעודת בגרות עיונית", הוא אומר. "כיום בתי הספר האלה הם אוצר שניתן לנצל ולמנף: הבוגרים יכולים לצאת גם עם תעודת מקצוע וגם עם בגרות עיונית, וזה רווח כפול. בישיבה שלנו, שמלווה על ידי משרד העבודה, לתשעים אחוז מהמסיימים יש זכאות לבגרות עיונית בנוסף לתעודת המקצוע. כך התלמיד מקבל אופק תעסוקתי איכותי וגם תעודת בגרות שהיא כרטיס כניסה לכל מקום". ההגעה להישג הזה אינה מובנת מאליה: "המוטו שלי הוא 'מארבע פעולות חשבון לארבע יחידות בחשבון'. תלמידים שמגיעים לכאן עם רמת אנגלית של ABC, מסיימים ארבע וחמש יחידות באנגלית. ומה שאני נותן להם בחשמל ומחשבים, במתמטיקה ואנגלית, אני נותן להם גם בגמרא ובהלכה. אני רוצה לצייד אותם היטב ולבנות אותם עם נפש בריאה, כדי שידעו להמשיך הלאה".
ארבע שנים אחרי שייסד את הישיבה התיכונית, הוא החליט ליצור מסגרת המשך: שתי שנות לימוד נוספות שבהן התלמידים גם יוכשרו כהנדסאים וגם ילמדו תורה לקראת שירות צבאי במסלול של הסדר. "כשהמחזור הראשון של הישיבה התיכונית סיים כיתה י"ב, אמרנו לעצמנו - הם נפלאים, אבל הם לא בשלים עדיין לצאת לעולם. רצינו להטמיע בהם עוד יותר את הרגלי הלמידה, ורצינו גם שלא ילכו לאיבוד. פתחנו כיתות י"ג־י"ד במסלול של עתודה טכנולוגית, כדי שהתלמיד יצא מפה לא רק חשמלאי מוסמך, אלא הנדסאי חשמל. לאחר מכן הצטרפנו למסלול של ההסדר, ולפני שנתיים קיבלנו הכרה ממשרד הביטחון כישיבת הסדר".
סדר היום של התלמידים במסלול ההסדר מורכב מלימודי קודש בשעות הבוקר – שיעורי גמרא ומבחנים בנושאים כמו כשרות ואישות - ולימודים לתואר הנדסאי אחר הצהריים. במשך עשרים חודשים הם מוגדרים כחיילי של"ת (שירות ללא תשלום), ולאחר מכן הם מתגייסים לשנתיים של שירות צבאי. כשבעים אחוזים ממסיימי הישיבה התיכונית בשנה שעברה המשיכו למסלול הזה. האחרים מתגייסים כמעט כולם, מציין הרב ענתבי, ורובם מגיעים ליחידות קרביות. בסך הכול עומד שיעור הגיוס של בוגרי "אור העתיד" על יותר מתשעים אחוז.
עד לפני שנתיים, כמעט כל תלמידי מסלול ההסדר התגייסו לשירות צבאי במסלול טכנולוגי. היום, כנראה בעקבות המלחמה, כעשרים אחוזים בוחרים בשירות קרבי במסגרות המותאמות לחרדים - גדוד נצח יהודה או חטיבת החשמונאים. "בחשמונאים יש מעטפת חזקה יותר, אבל החיסרון הוא שמשדרים שם יותר מדי חרדיות", מסביר הרב ענתבי. "זה הלחיץ את הבוגרים שלנו. הם לא מבינים שגם שם רוב הלוחמים נראים למעשה כמוהם, ושהצבא רק משווק החוצה את החטיבה כחרדית יותר.
"יום הגיוס בתל־השומר הוא יום של התרגשות גדולה. אנחנו מתעקשים עם כל ההורים שיגיעו לבקו"ם, וגם אנחנו, אנשי הצוות והיועצת, נמצאים שם. אנחנו רוצים שהבחור יהיה עטוף ביום הזה במשפחות ובחברים כמו כל שאר המתגייסים. ההורים מודים לנו בסופו של דבר על ההתעקשות שלנו בנושא הזה".
מעשר כספים לאמא
חשוב לרב ענתבי להבהיר שהוא לא מנסה לנתק את תלמידיו מהרקע החרדי שלהם. "לא באתי לייצר לתלמיד זהות חדשה וגם לא קהילה חדשה, אלא לשלב אותו בקהילה שלו. רוב החבר'ה שמגיעים לכאן לא יכולים להיות בישיבה חרדית רגילה, או לא רוצים. הם לא רואים את עצמם לומדים גמרא במשך יום שלם, אבל אנחנו מטמיעים בהם את המסר שהם עדיין יכולים להיות חרדים. יש פה תלמידים שמסיימים מסכתות וכותבים מאמרים תורניים, ואני לא יודע אם הם היו עושים את זה במקום אחר".
"גם אם התלמיד לא נראה חרדי, הזהות שלו חרדית". הרב ענתבי בשיעור לתלמידי הישיבה | צילום: לירון מולדובן
לא פעם הוא נשאל על המראה החיצוני של תלמידיו - שרובם המוחלט חובשים כיפה שחורה, אבל מעבר לכך אין להם חזות של בחורי ישיבה חרדים. "מי שמצפה לראות חבר'ה עם כובע, חליפה וחולצה לבנה, לא ימצא את זה כאן. הם גם לא מגיעים מהגרעין הקשה של הציבור החרדי, ממקומות כמו בני־ברק ואלעד; רובם משתייכים לפריפריה החרדית שמתגוררת בערים כמו ראשון־לציון ורחובות. אבל צריך להבין שגם אם התלמיד פה לא נראה חרדי כמו שרגילים לראות, הוא עדיין מגדיר את עצמו חרדי לכל דבר ועניין. אחיו הקטן לומד בתלמוד תורה, ואחיו הגדול הוא אברך בכולל. גם אם האבא הוא 'בעל בית' ולא אברך, המסלול של המשפחה הוא מסלול חרדי, והילד שהגיע לכאן בכיתה ט' היה בעצמו במסלול הזה. כל התלמידים פה הם בוגרי תלמודי תורה חרדיים. לרובם יש שלב של מרד נעורים שבו הם עושים כל מה שאמרו להם לא לעשות בתחום הלבוש והתספורת, אבל אחר כך יש תהליך של חזרה, גם אם הם לא שבים להיראות בדיוק כמו בימיהם בתלמוד תורה. תלמיד מקריית־עקרון שיושב אחר הצהריים עם נערים צעירים ממנו ומלמד אותם משנה ברורה - גם אם הוא לא נראה חרדי כלפי חוץ, מבחינת הזהות שלו הוא חרדי".
אין פנימייה בישיבה: התלמידים, מכיתה ט' עד י"ד, מגיעים אליה מדי בוקר בהסעות מכל אזור המרכז והדרום, ושבים אחר הצהריים או בערב לבתיהם. "תלמידי הישיבה התיכונית מסיימים בשעה שלוש וחצי ותלמידי ההסדר בחמש וחצי, הכול באישור ובפיקוח של הצבא. רוב החבר'ה מגיעים הביתה והולכים לעבוד, חלקם צריכים את זה כדי להחזיק את עצמם או את המשפחה. היה לי תלמיד ששאל אם הוא יכול לתת מעשר כספים חודש אחד לאמא שלו, וחודש אחד לבית המדרש שלנו. אמרתי לו שבית המדרש יסתדר גם בלעדיו, ושייתן רק לאמא".
הם משתתפים בפעילות חינוכית לא פורמלית?
"רובם לא הולכים לתנועת נוער. אם לא הייתי תלוי בהסעות, הייתי מארגן להם פה פעילות בשעות הערב. בישיבת ההסדר אנחנו מקיימים מדי פעם גם שבתות משותפות".
בתמונות שראיתי במסדרון מופיע למשל הרב אלעזר מנחם שך, מייסד "דגל התורה". לדעתך הוא היה תומך במוסד כזה?
"הדמויות שתמונותיהן במסדרון נבחרו בקפידה. הרבנים האלה מסמלים את כל הזרמים של הציבור החרדי, והמטרה היא שהתלמיד יסתכל בהם ויהיה לו לאן לשאוף. לא חשוב לי מה הרב שך היה אומר עליי, אלא מה אני אומר עליו. מבחינתי הוא היה גדול דור, ואני רוצה שהתלמיד יראה מולו גדול דור שיגע ועמל בלימוד התורה. כך לגבי כל תמונות הרבנים. היינו עם התלמידים שלנו אצל הרב שלמה עמאר ואצל הרב דוד יוסף. הרב דוד לאו, בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל, כיבד אותנו בהשתתפותו בטקס הענקת תעודות, ואפילו אמר שחבל שהרב יצחק יוסף לא הגיע לפה", אומר הרב ענתבי ורומז ליחס השלילי מאוד של הרב הראשי ההוא לכל נושא הגיוס.
השנתיים הקריטיות
הרב מאיר ענתבי (47) נשוי לנעמי, מורה למדעי המחשב, ואב לעשרה ילדים. הוא נולד וגדל בראשון־לציון. הוריו עלו ארצה מסוריה בסוף שנות השישים; אביו עבד כפועל בניין ואמו הייתה עקרת בית. בילדותו למד בבית ספר ממלכתי־דתי ולאחר מכן בתלמוד תורה "חפץ חיים" בראשון־לציון – מוסד שרבים מבוגריו בשנים האחרונות הגיעו לישיבת "אור העתיד". בגיל תיכון הוא עבר ללמוד בבני־ברק, בישיבה הקטנה "פאר התורה" ואחר כך בישיבה הגדולה "בית שמעיה". משם עבר לישיבת "אמרי דעת" בשכונת בית וגן בירושלים. כשהיה בן 23 התחתן עם נעמי, שלמדה אז במכללה בבית וגן.
צילום: לירון מולדובן
"אחרי החתונה המשכתי ללמוד בכולל, אבל היה לא קל. בדיוק אז יצאו הגזרות הכלכליות של נתניהו כשר האוצר, והכוללים בקושי קיבלו תלמידים. אחרי שנתיים, כשהיו לי שני ילדים, החלטתי לצאת לעבוד כמורה בתלמוד תורה. ואם אני כבר יוצא להוראה, אמרתי, אני רוצה לעשות את זה באופן מסודר ורשמי, וללמוד במכללה. מכיוון שבתקופה של דחיית שירות אי אפשר לקבל תעודת הוראה ותלוש שכר, עזבתי הכול והתגייסתי לשלוש שנים כמורה־חייל".
את השירות עשה ענתבי בתלמוד תורה. כשעמד מול כיתה הוא לא לבש מדי צה"ל, אבל כשהתלמידים היו בחופש והוא סופח לרבנות הצבאית או אבטח יישובים, עשה זאת כמובן במדים. כך גם חזר לביתו בשכונת נווה־יעקב בירושלים. "ההורים שלי קיבלו לגמרי את השירות הצבאי שלי. הם התגאו באחי שנשאר אברך והיום הוא ר"מ בישיבה חרדית, והתגאו גם בי כשהתגייסתי. הבית שגדלנו בו התייחס תמיד בכבוד לערכי הציונות".
לאחר שסיים לימודי הוראה ותואר ראשון בחינוך, החל ענתבי לנהל תלמודי תורה – ובכלל זה את המוסד שבו לימד כמורה־חייל. בהמשך נרשם למכללת ליפשיץ ולמד לתואר שני בניהול וארגון במערכות חינוך. שם הוא הכיר את הרב ישראל פרידלנדר, מנהל "עתידך", תיכון חרדי מקצועי הפועל ברחוב יפו בירושלים ומשתייך לרשת החינוך "עתיד". הרב ענתבי הוזמן לחנך בתיכון הזה, לימד שם במשך ארבע שנים וגם שימש סגן מנהל, ואז הציעה לו הרשת להקים את הישיבה בגן־יבנה. בהמשך הגיעה כאמור ההתפתחות לישיבת הסדר שכוללת תואר.
"לא חשוב לי מה הרב שך היה אומר עליי אלא מה אני אומר עליו". קירות הישיבה המעוטרים בציטוטים מצמיחים | צילום: לירון מולדובן
"בהתחלה זה היה קצת קשה", משתף הרב ענתבי. "הישיבה התיכונית שלי מפוקחת על ידי משרד העבודה, ובשביל לפתוח מסלול הסדר שיש בו לימודי מכללה, הייתי צריך גם את משרד החינוך – אבל הוא לא מאשר פתיחה של מגמה כבר במחזור הראשון. ידעתי שבין אם החבר'ה האלה יוצאים לצבא ובין אם ללמידה, בסוף כיתה י"ב הם עדיין לא בשלים לשני המסלולים. לעומת זאת, אם אתה מגדל ילד מגיל 14 עד גיל 20, יכולת ההטמעה שלך היא אחרת לגמרי. עיצוב האישיות בשנתיים שהוספנו, זה רווח גם לצבא וגם להם. צה"ל מקבל חבר'ה בשלים יותר, מוכנים בכל פרמטר, ואחרי השירות הצבאי יהיה להם גם אופק תעסוקתי איכותי. תלמידים שמסיימים פה כיתה י"ב ויוצאים לצבא, קשה להם להשתלב אחר כך באזרחות ללא מקצוע. השנתיים הללו בונות אותם בצורה נכונה יותר, וגם הקהילה מקבלת אותם אחרת".
התלמידים בישיבת "אור העתיד" מגיעים מהציבור החרדי־ספרדי. רובם למדו בתלמודי תורה של רשת "בני יוסף – מעיין החינוך התורני", שהוקמה על ידי ש"ס ומזוהה איתה. לדברי הרב ענתבי, הוא אינו זוכה לשיתוף פעולה כלשהו מצד הרשת ברישום תלמידים לישיבתו. "מנסים אפילו למנוע מהילדים להגיע אלינו, ויש שיחות אזהרה להורים או לתלמידים ששוקלים זאת. אנשי החינוך בתלמודי התורה יודעים שחלק מהתלמידים שלהם לא מתאימים ללמוד יום שלם בישיבה, הם יודעים שהמסלול שלנו עשוי להציל בני נוער מנשירה ושוטטות ברחובות, ובכל זאת הם לא משתפים איתנו פעולה כי אנחנו מסגרת של ישיבה תיכונית. לפעמים פונה אליי בחשאי מורה מתלמוד תורה, משביע אותי לא לספר, ואז מעדכן שהוא שלח אלינו תלמיד שמתאים לכאן. וזה יהיה רק מורה, אף פעם לא אחד המנהלים. גם במוסדות של הממ"חים (ממלכתי־חרדי) מעדיפים לא לשלוח את התלמידים לישיבה מקצועית, אלא לישיבה תיכונית. אני טוען שאם תלמיד יכול לשבת בישיבה תיכונית וללמוד עד שמונה או תשע בערב, שכבר ילמד בישיבה חרדית רגילה".
בשנים הראשונות לפעילותה של "אור העתיד", הרב ענתבי התמודד גם עם ניסיונות לפגוע בישיבה. "כמה ארגונים שמזוהים עם תלמודי התורה נלחמו בי והורידו מודעות שלנו שנתלו באשדוד. יש מקומונים שגם היום לא מאפשרים לי לפרסם אצלם. בשנתיים הראשונות הייתי גם מקבל שיחות טלפון מציקות בשעות הקטנות של הלילה מכל מיני ארחי־פרחי, אבל לא התרגשתי".
אל תרעה עד שתסתאב
הדרך לפתרון בעיית גיוס החרדים, משוכנע הרב ענתבי, עוברת במוסדות כמו שלו. "אי אפשר לשלוח צו לילד בן 18 שחונך אך ורק בדרך מסוימת, ולהגיד לו 'עזוב הכול ותתגייס'. זה לא יעבוד, גם אם הצבא מבטיח לו מענה. כל עוד אין תהליך שמטמיע בנער כבר מגיל 14 את עניין הגיוס, כמו שנעשה אצלנו, זה לא ילך. צריכה להיות בנייה נכונה, מדורגת וסדורה, בלי לאבד את הזהות ואת המהות שלו. רק כשאתה בונה לו דרך חיים, אתה יכול לראות את השינוי גם אצל ההורים. אם הייתי אומר להם כבר בהתחלה שהילד שלהם יתגייס בעוד ארבע או שש שנים, הם היו מתנגדים, כי להורים תמיד יש תחושה של 'לי זה לא יקרה'".
איך מייצרים מוטיבציה לשירות בצה"ל אצל מי שלא גדל על האתוס הזה?
"ברוב המוסדות החרדיים לא מדברים נגד גיוס, אלא פשוט לא מדברים עליו, ופה אני כן מדבר. אני מקיים טקס יום הזיכרון, מניף דגל בלי להתבייש ועומד בצפירה. הרעיון הוא לדבר על הצבא בשפה תורנית. אני מרצה באגף לחרדים של 'יד ושם', וגם שם אני מוצא דרך לחבר את השואה לעולם החרדי דרך שו"תים ורבנים חרדים. כל דבר אפשר לקחת לפן התורני, וכך גם את סוגיית הצבא. אנחנו נעזרים בארגון 'כנפי רוח' שמשרד הביטחון מפעיל, והיו אצלנו סא"ל אביגדור דיקשטיין, שאחראי על המסלולים החרדיים בצה"ל, והרב יוסי כהן, שעומד בראש מדור גיוס חרדים בזרוע היבשה. בוגרים שלנו מגיעים לביקורים בישיבה במדי צה"ל, וביום הזיכרון הם יושבים עם התלמידים. במלחמה התפללנו פה כמובן על החיילים, ובאופן כללי אין אצלנו הדחקה והסתרה. אחרי הכול, התלמידים באים מבתים ספרדיים, והגישה הזו נמצאת אצלם בבית".
"אם תהיה התאמה נכונה, אפשר יהיה לגייס את כולם". לוחמי חטיבת חשמונאים בפעילות בעזה | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
בבתים האלה יש הזדהות מובנית עם צה"ל, אבל בשנתיים האחרונות התחושה היא שהנציגות הפוליטית שלהם מיישרת קו עם החרדים האשכנזים בסוגיית הגיוס.
"כעובד הוראה אני לא רוצה לדבר פוליטיקה, אבל אני כן יכול לומר שגם ברמת השטח וגם ברמת חברי הכנסת של ש"ס, שחלקם מוכרים לי אישית, השיח מתייחס לחיילי צה"ל כאתוס קדוש. אני מאמין שברגע שיעבור חוק גיוס והוויכוח עליו ירד מהשולחן, הכול יסתדר. גם דמויות רבניות בכירות נוקטות היום עמדה קיצונית יותר בסוגיה הזאת כי כולם באווירת משא ומתן. גורמים שהיו איתנו בעבר, היום מוכנים פחות לבוא לכאן בגלל נושא החוק. אני מאמין שזה ישתנה".
הדיון הציבורי על חוק הגיוס משפיע גם על התלמידים?
"התלמידים חשופים לדיון הזה, חווים אותו. הרבה מהם מרגישים את הנושא גם בבית, כשהאח הגדול שלומד בישיבה מקבל צו גיוס ומוגדר כמשתמט או עריק. השיח הוא קשה, כי התלמידים שלנו מגלים נאמנות לחרדיות, ואפילו מרגישים קצת מנוצלים. חלקם אומרים: 'אם אני עומד להתגייס, למה פוגעים באח שלי שלומד בישיבה? אני לא לומד גמרא כל היום ולכן אני מתכוון לשרת, אבל עזבו את אלו שלומדים'".
זו גם עמדתו של הרב ענתבי עצמו. "אני אומר בפירוש שאני לא רואה את עצמי כמגייס, ובניגוד לחלק מהקולגות שלי, אני מסתייג מהניסיון לגייס את כל הציבור החרדי. יש כאלו שרוצים לראות את המיינסטרים של הצעירים החרדים בצבא, ואילו אני רוצה לקחת את אלו שאינם מיינסטרים, ולהפוך אותם למיינסטרים. הילדים האלה מקימים אחר כך בתים ומתפרנסים, והקהילה מקבלת אותם יפה.
"על פי החוק שמקדמים עכשיו, התלמידים שלנו ייספרו כחלק מהמכסה של החרדים המתגייסים, כי כדי להיכנס לפה אתה צריך ללמוד כמה שנים בתלמוד תורה או בישיבה. אני מוחל על כבודי ומוכן שישתמשו בי ויספרו אותם במכסה, אם זה ישאיר בישיבות בחורים שבאמת יושבים ולומדים. יש מספרים גדולים מאוד של בחורים שאמורים להתגייס אבל מנצלים את הפרצה של הדחייה, והם לא אמורים לנצל אותה כי זה פוגע באלו שלומדים תורה. בעיניי הם חייבים לשרת, אבל מי שיושב ולומד – שילמד. אנחנו מאמינים שזה גם מסלול חשוב".
שילוב המסלולים מתקיים גם במשפחה שלו. בנו הגדול, בן 22, למד בישיבה חרדית וכעת הוא במסלול שח"ם - שירות חובה לחרדים במשטרת ישראל. השני, בן 21, לומד בישיבה גבוהה חרדית בירושלים, והבנות שאחריו בסמינר. "מה שאני אומר לתלמידים שלי, אני אומר גם לילדים שלי: אין מצב של 'תרעה עד שתסתאב'. אתה תעשה משהו עם עצמך. יש חוק ואנחנו מחויבים אליו, 'דינא דמלכותא דינא'. מי שלא רוצה להמשיך ללמוד בישיבה, צריך להתגייס. זה מה שהבן הגדול שלנו עשה, ואחרי השירות הוא גם ישלים תעודת בגרות".
צילום: לירון מולדובן
למה בעצם שלא כל בחורי הישיבה ישלבו שירות צבאי, אפילו מקוצר, כמו בציונות הדתית? הצבא זקוק לעוד לוחמים.
"קודם כול, אני מאמין שבמצב מלחמה לא חסרים מעגלים שאפשר לגייס מתוכם, גם בציבור החרדי. שנית, עם כל הכבוד לחטיבת החשמונאים, אני חושב שהצבא עדיין לא מותאם לקלוט את הציבור החרדי, והוא גם לא יהיה מותאם, כי זה גוף רגולטורי ענק. אם כן תהיה התאמה של הצבא לשילוב חרדים בצורה נכונה, אולי יהיה אפשר לגייס את כולם, אבל נכון לעכשיו זה נראה לי רחוק מהמציאות. כשהעברתי שיחה לאנשי צבא בכירים, אחד מהם התוודה שהם מפחדים שכולנו נתגייס.
עוד כתבות בנושא
"באמונה ובערכים שלי אני מעדיף לראות את בחור הישיבה יושב ולומד וכך נותן לנו את הכוח להילחם, כי אני מאמין בכוח התורה. אני גם רואה שלא פשוט לתלמידי הישיבות לשרת בצה"ל: נכון שהצבא בא לקראתם, אבל כשכמה לוחמים יוצאים מאירוע בגלל שירת נשים, יש עליהום. בסופו של דבר, השאלה היא מה המניע - האם יש פה רצון לגייס את החרדים, או להקל על האחרים שמשרתים. אני לא רוצה להיות צודק אלא חכם, ולדעתי המטרה צריכה להיות לא גיוס החרדים, אלא הקלת הנטל".
לאחרונה פורסם כי בקרב ישיבות ההסדר החרדיות יש חשש רב ממתווה חוק הגיוס הנוכחי, שלא כולל מסלול המשלב תורה, לימודי מקצוע ושירות צבאי. "אנחנו פועלים תחת איגוד ישיבות ההסדר החרדיות, שכולל 12 ישיבות, אבל הן לא מופיעות בחוק ולא מקבלות יחס מבחינת תקצוב", אומר הרב ענתבי. יש לי פה היום רק 250 תלמידים מכיתה ט' עד י"ד, כי אין לי מקום לקלוט עוד. הביקוש הוא פי שניים ויותר. במבנה הזה יש מקום לארבעים תלמידים בשכבה, ובאים למעלה משמונים מועמדים.
"אף אחד לא דוחף את הישיבות האלה קדימה. אני פחות פעיל בזה, כי אני איש חינוך ואין לי זמן להיות בדיונים בכנסת. חשוב להבין שככל שהישיבות הללו יתוקצבו ויגדלו, כך יהיה יותר מענה למתגייסים החרדים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il