הסבב השני בשיחות הבילטרליות בין ארה"ב לאיראן התקיים אתמול (שלישי), בניסיון להימנע מעימות צבאי ישיר ביניהן. ארה"ב מעוניינת למנף את ההישגים במערכה האחרונה מול איראן על מנת להגיע להסכם אותו ניתן יהיה לשווק כהסכם "חזק". החשדנות ופערי העמדות בין שתי המדינות גבוהים מאוד, ומציבים משוכה מורכבת במיוחד לממשל טראמפ, שנע בין דיפלומטיה תקיפה לאיום צבאי גלוי, ובין הסכם מצומצם הממוקד בסוגיית הגרעין לבין הסכם נרחב שיכלול נדבכים נוספים ובראשם תוכנית הטילים וייתכן אף סוגיות פנים באיראן.
ביום חמישי הקרוב צפויה "מועצת השלום" אותה הקים הנשיא טראמפ להתכנס בוושינגטון. זוהי מועצה אקלקטית של 25 מדינות שקיבלה משימה בלתי אפשרית: לפתור את הסבך העזתי ולמצוא את המנגנונים הנדרשים על מנת להביא להפסקת אש ארוכת טווח ולשיקום עזה. המחלוקות רבות והדרך ארוכה, אך לנשיא טראמפ ציפיות גבוהות מהמועצה, שעשויה לעסוק בעתיד גם בסוגיות שאינן קשורות לעזה.
עוד כתבות בנושא
באמצעות שני הניסויים האלה מבקש טראמפ לפתור שתיים מהבעיות החמורות ביותר שלו במדיניות החוץ - עזה ואיראן - בדרכים שונות מאוד. מול איראן הוא נוקט בגישה ישירה של משא ומתן, ואילו מול עזה הוא רותם מדינות נוספות במטרה לבנות מנגנון בינלאומי חדש לפתרון הבעיה. על אף שונותן - שתי הגישות מבטאות מדיניות זהה של הנשיא.
הכי מעניין
לפני הכל, מה שאנחנו רואים לפנינו הוא מיאוס ברור ופומבי של הנשיא טראמפ מפני המנגנונים הבינלאומיים המסורתיים של פתרון סכסוכים, שנבנו בעמל רב על ידי ארה"ב עצמה לאחר מלחמת העולם השנייה. בעולמו של טראמפ, האו"ם ומנגנוניו אינם אלא שרידים של סדר עולמי מיושן, שאינו משרת עוד את האינטרס האמריקני.
איראן ועזה משקפות גם את נכונות טראמפ לנסות ולפתור בעיות גדולות, גם כאלה שנראות בלתי פתירות למרבית האנשים. במובן הזה, האופטימיות הבסיסית של טראמפ ביכולתו "לעשות מהלימון לימונדה", בצד יכולתו לתמרן כמעט כל תוצאה בפועל כהישג היסטורי, מביאה אותו לנסות ולהגיע לתוצאה סופית היכן שמנהיגים אחרים נזהרים מאוד. בעולמו של טראמפ ניתן לדמיין מציאות שבה איראן הופכת משותפה לאיום לשותפה כלכלית, ואילו עזה ממוקד עימות כרוני למוקד פיתוח אזורי. הספקנות מובנת, אך תקדימים מן השנים האחרונות - ובראשם השינוי הדרמטי ביחסי ארה"ב-ונצואלה לאחר נפילת מאדורו - מלמדים שזה יכול לקרות בנסיבות מסוימות.
מדיניות טראמפ מבטאת גם את חילופי הדורות של בעלות הברית המסורתיות של ארה"ב. זהו עידן שבו בריטניה וקנדה הן יריבות כלכליות של טראמפ ואילו קטאר, טורקיה וסעודיה הן בעלות ברית מרכזיות. בעולמו של טראמפ אין כמעט בעלות ברית מסורתיות, דמוקרטיות אינן זוכות ליתרון מובנה על דיקטטורות וכל מערכת יחסים עם מדינה נמדדת בכלים אמריקנוצנטריים צרים.
עוד כתבות בנושא
עזה ואיראן ממחישות גם את סיומה של האסטרטגיה האמריקנית ארוכת השנים לצמצם את מעורבותה במזרח התיכון, בצל הטראומות מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן. בפרפרזה על האימרה המיוחסת ללאון טרוצקי, "זה שאתה לא מתעניין במזרח התיכון לא אומר שהוא לא מתעניין בך", ואכן טראמפ ממקד חלק ניכר ממדיניות החוץ שלו דווקא באזורנו השחון. עבור ארה"ב של טראמפ, המזרח התיכון אינו רק כר רוחש של אתגרים ובעיות, כי אם גם מרחב להזדמנויות כלכליות יוצאות דופן.
ישראל, בינתיים, מוצאת את עצמה בעמדה מורכבת: שחקן מרכזי בזירה, אך משני בעיצוב המהלכים. על אף היחסים החמים בין ירושלים לוושינגטון, לא ברור עד כמה עמדותיה של ישראל משוקללות בפועל בעיצוב ההסדרים מול איראן ובעזה, ועד כמה הסתייגויותיה מקבלות משקל ביחס לאינטרסים של שחקנים אזוריים אחרים דוגמת טורקיה וקטאר.
בעידן שבו בריתות נמדדות בכלים אינטרסנטיים צרים, ישראל אינה יכולה להניח שמעמדה המיוחד מובטח מאליו. בשבועות הקרובים תידרש ירושלים להפעיל כל מנוף השפעה - מדיני, ביטחוני ופוליטי - כדי לוודא שהאינטרסים שלה אינם נספחים להסדרים אמריקניים רחבים יותר, וכי הקווים האדומים שלה נתפסים גם בוושינגטון כקווים אדומים אמריקניים. זו משימה מורכבת, אך חיונית: בעולם של הימורים גדולים, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות הצופה מהצד.