הסרט "שוויון או נטל" (במאי: ניר קפטן) ששודר בשבוע שעבר בערוץ 14, הצליח לחולל סערה רבתי. דובר צה"ל, עיתונאים, חברי אופוזיציה, כולם מיהרו להביע זעזוע מתוזמר מקמפיין הימין, לכאורה, נגד שילוב נשים לוחמות בצה"ל.
תפוח האדמה הלוהט הזה הגיע לפתחה של ועדת חוץ וביטחון בכנסת, אגב פרסומים בדבר פתיחתו מחדש של פיילוט נשים נוסף ושנוי במחלוקת בחיל השריון. יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (היוהל"ם) דוהרת אל עבר היעד הנכסף – "שוויון הזדמנויות" לנשים בכלל יחידות הצבא. אלא שכל מי שעיניו בראשו רואה כי מדיניות היוהל"ם לשילוב נשים מובילה בהכרח להתנגשות חזיתית עם יוזמת גיוס החרדים. לא בכדי יו"ר שדולת הנשים, דפנה הקר, משמיעה בכל הזדמנות התנגדות נחרצת לגיוס חרדים. היא מבינה שמתן לגיטימציה לאורח חיים חרדי במסגרת הצה"לית תביא להדרה דה-פקטו של נשים, בשל דרישתם הבסיסית להפרדה מגדרית מוחלטת.
במסגרת הסרט, ביקשתי להציג חלק מהקשיים שעימן מתמודדות לוחמות בשירות הצבאי, מתוך חווייתי האישית כלוחמת אב"כ בהנדסה קרבית; במסגרת עתירות שהוגשו לבג"ץ על פתיחת מיעוט התפקידים שעודנו סגור לנשים (יחידות מתמרנות), מונה צוות מקצועי אשר חשף כי שיעורי הפציעות והנשירה גבוהים בקרב הלוחמות בהשוואה ללוחמים. גם לאחר ביצוע התאמות לסרגל המאמצים עבור לוחמות, עדיין נמדדו שיעורי פציעות גבוהים מאוד משל גברים (שברי מאמץ בסבירות של פי 2-3 בהשוואה לגברים, פריצות דיסק, שברים באגן, נזק לכליות, בעיות פוריות ועוד). צה"ל ממשיך לדבוק בסירובו לחשוף את נתוני הפציעות המלאים לציבור, אך הודות לעבודת הקודש של עו"ד צפנת נורדמן בבג"ץ ועדויות שהגיעו לעו"ד אלדד פלד, ידוע על מאות לוחמות לשעבר שהגישו תביעות נכות לאגף השיקום של משרד הביטחון. למרבה הצער, גם היום לא ניתן מידע מקדים למלש"ביות בנושא הסכנות הרפואיות הטמונות בשירות קרבי.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
שילובם של לוחמים ולוחמות ביחידות מעורבות מייצר לא אחת אינטרקציות אינטימיות שאין להם מקום בצבא. מה יש לצפות שיקרה במשמרות ארוכות בתנאי קור עז וחושך או בעמדות מבודדות? המקרים אמנם מטופלים משמעתית, אך מדובר בתופעה רחבת היקף שפוגעת ביכולת ביצוע המשימה המבצעית ובאיכותה.
עוד נושא לא מדובר הוא סכנת השבי והרגישות הציבורית מחטיפה של אישה בשל החשש מפגיעה מינית בה. לאור הניסיון בעבר הלא רחוק בכלל, עד כמה מדינת ישראל ערוכה למצוא את עצמה שוב בתרחיש בלהות שכזה?
יתרה מזו, מבקש הסרט לחשוף תרבות שקר שקיבלה אחיזה בצבא בכל הקשור ללוחמות. כשאני התגייסתי אמרו לי שאני שווה בין שווים. אבל למרות ניסיונותיי לא הצלחתי לעמוד ברף הפיזיולוגי של הלוחמים, לא בריצה, לא בשכיבות שמיכה ולא בקיר בבוחן מסלול, על אף האפשרות שניתנה לבנות (בלבד) לרוקן מימיות ולהשתמש בספסל. המסעות שלנו היו קצרים משל הלוחמים וזכורים לי כעינוי שנמשך נצח. ולמרות מסלול ההכשרה השונה, קיבלנו אותה סיכת לוחם ואותו רובאי כמו הלוחמים. הספק לגבי היכולות שלי החל לכרסם בי לאחר קורס מ"כים כשפיקדתי בפלוגה מבצעית בקו קלקיליה וגבול לבנון על לוחמים שהיו חזקים ומהירים ממני לאין שיעור, וברגע מכונן אחד שבו נדרש פינוי באלונקה של אחד מהפקודים שלי באמצע השטח, והלוחמות קרסו תחת הנטל. פשוטו כמשמעו.
כחלק מהקמפיין ההיסטרי נגד הסרט, פרסם צה"ל כי כמות הלוחמות נאמדת בכ-20% מהכוח הלוחם, על מנת שיהיה ברור לכל המפקפקים: בלי לוחמות אין צבא. האמנם? כתב "מידה", עקיבא ביגמן, צלל אל הנתונים ומצא כי כל אותן 20% הינן לוחמות ביחידות שאינן נחשבות יחידות מתמרנות, כלומר חי"ר קל. נראה שהלוחמות אכן ממלאות סד"כ חשוב, שמפנה לוחמים אחרים להגיע ליחידות מתמרנות. הבעיה היא שהיוהל"ם נחושה בדעתה להכניס נשים גם ליחידות הללו.
עוד כתבות בנושא
אני מורידה את הכובע בפני כל מי שמתנדבת לשרת כלוחמת ובפרט הגיבורות שהשתתפו בקרבות ב-7 באוקטובר. דווקא מתוך הערכה וכבוד, יש לוודא שמי שמגייס אותן מתעתד להשתמש בפוטנציאל העצום שטמון בהן באופן שממקסם את בטחון ישראל, ותוך מינימום נזקים למגויסת עצמה – כך שגדולה התועלת על העלות. אך העליהום התקשורתי מלמד כי גיוס הלוחמות הוא סמל למאבק אחר, שכלל לא שייך לצבא ולא למטרתו הבלעדית: ניצחון והגנה על ביטחון אזרחי ישראל. כוחות גדולים פועלים ללא הרף מחוץ ובתוך צה"ל להטמעת אג'נדות חברתיות בצבא בכובעו כמחנך-על של הדור הצעיר, ולכן היוהל"ם לא תהסס לשנייה להקריב לוחמות על מזבח הפרוגרס.
אני האחרונה שתזלזל בנשים וביכולות שלהן. מאז ה-7 באוקטובר אני נלחמת על זכותן של נשים לקבל רישיון נשק להגנה עצמית. מכאן שלוחה קריאתי לאחיותיי לנשק: אל תיפלו לספין. אנו ראויות לתשובות לשאלות הקשות שנשאלו בסרט, בגלל שאנחנו בעד מה שטוב למדינה ומה שנכון לנו. אם אנחנו חזקות מספיק כדי להתמודד עם אתגרי השירות הקרבי, אנחנו בוודאי חזקות מספיק כדי להתמודד עם האמת.