אחרי מציאת גופתו של רס"ר רן גואילי ז"ל והבאתו לקבורה בישראל, ההסכם בין ישראל לחמאס צפוי להיכנס לשלב ב', שלב שאמור לכלול את שיקום רצועת עזה. אלא שלפני השיקוםניצב תנאי אחד שטרם ברור כיצד יקרה: פירוז חמאס מנשקו. ללא מענה ברור לשאלה הזו, במערכת הביטחון מזהירים כי כל מהלך אזרחי עלול להפוך למסך עשן שיאפשר לחמאס להתבסס מחדש.
כבר כעת מזהים בישראל תהליך שיקום מואץ שמובל בפועל בידי חמאס. הארגון פועל לחיזוק תשתיות שלטוניות, להחייאת מנגנונים אזרחיים ולשיקום הדרגתי של יכולות ביטחוניות מלמטה. במקביל, חמאס משדר נכונות להעביר את ניהול הרצועה לוועדה טכנוקרטית אזרחית, אך בישראל מעריכים כי מדובר במהלך טקטי שנועד לשמר את שליטתו בפועל לקראת שלב ב', ולא בוויתור אמיתי על כוח.
הוועדה הטכנוקרטית מיועדת לנהל את ענייני הרצועה בפן האזרחי: שירותים בסיסיים, שיקום תשתיות וייצוב המצב ההומניטרי. בישראל קיים חשש עמוק שמדובר במצג שווא: שלטון אזרחי פורמלי מעל פני השטח, בעוד שחמאס שומר על שליטה ביטחונית מלאה מאחורי הקלעים. לרשות הפלסטינית תהיה דריסת רגל מסוימת ברצועה, לראשונה מזה כ-20 שנה, אך ללא יכולת אמיתית לאתגר את חמאס או לייצר חלופה שלטונית עצמאית. במערכת הביטחון יודעים כי במידה וחמאס ישקם מעבדות ומחרטות, הוועדה הטכנוקרטית לא תתעמת עם ארגון הטרור ולכן האכיפה עדיין תיוותר באחריות ישראל.
הכי מעניין
הציבור העזתי עצמו נמצא בצומת אסטרטגי. מצד אחד, רצון לחזור לשגרת חיים מינימלית, גם במחיר של ניהול כפוי שממוקד בשיקום ובבינוי בלבד. מצד שני, חשש מוויתור על המאבק המדיני והרעיון הלאומי. התרחיש שמוגדר כמסוכן ביותר הוא יצירת מודל דו־שכבתי: שכבה אזרחית שמטפלת באוכלוסייה, ומתחתיה שכבה ביטחונית של חמאס שממשיכה לפעול, להתחמש ולהתעצם. תרחיש קיצון נוסף הוא כאוס אזרחי, אם חמאס יחליט שלא לשתף פעולה עם הוועדה כלל.
מחבלי חמאס בעזה | צילום: EPA
ברקע מרחפת שאלת המעורבות האזורית והבינלאומית. סוגיית קטאר וטורקיה מלווה את הדיון מאז תחילת המלחמה. בישראל מעריכים כי ההתמודדות עם האסטרטגיה האמריקאית בזירה הזו תהיה מורכבת, ומדגישים את הצורך בהצבת קווים אדומים ברורים. הכנסת כוחות טורקיים לרצועה נתפסת כבלתי קבילה, "קו אדום", כשישנה הנחת מוצא שלטורקיה צפויה להישאר השפעה עקיפה. מעורבות קטארית מוגדר במערכת הביטחון כ"קו כתום", כשהמעורבות שלהם עתידה להימשך כפי שהיה לאורך המלחמה. בפועל, ישראל אוסרת על הכנסת סיוע טורקי או רוסי לעזה, בעוד שמרבית הסיוע ההומניטרי מוזרם דרך ישראל ומתוצרת מקומית, וממומן בכסף זר, בעיקר אמריקאי ואמירתי.
גם הכוח הבינלאומי (ISF), שעליו מדברים בזירה הבינלאומית, אינו צפוי להיכנס לרצועת עזה עצמה. ייעודו, אם יוקם, יהיה לפעול בקו הצהוב ובעזה העתידית שתיבנה. בתוך הרצועה, שיטור האוכלוסייה מתבצע כיום בידי שוטרי חמאס. כשהוועדה הטכנוקרטית תקים מערך שיטור משלה, יתקיים מיפוי של גורמי השיטור, בניסיון לזהות מי מהם אינו מזוהה באופן מלא עם חמאס ויוכל בעתיד לפעול תחת מנגנון של הרשות הפלסטינית. השארת נשקים ארוכים בידי משטרה פלסטינית עתידית אינה מקובלת על ישראל, וכעת דנים על החזקת אקדחים. כל סידור שבו נשק חמאסי יאוחסן במחסנים מוגדר כבלתי קביל.
במרחב האזרחי ניכרים ניסיונות לחידוש שגרה: שווקים נפתחים, מסעדות פועלות, מסגרות לימוד מתחדשות. עם זאת, הביקורת הציבורית נגד חמאס נותרת בשוליים. במקביל, אין הכנסת שטרות לרצועה בצורה רשמית, אלא רק באמצעות הברחות. ארגונים המעוניינים להכניס כספים או ציוד מחויבים באישור נקודתי של צה"ל.
עוד כתבות בנושא
בישראל מזהים המשך של התעצמות אזרחית – ובאופן איטי יותר גם ביטחונית – של חמאס: סיורים בשווקים ובמחסנים, גביית מיסים, החרמת ציוד וחיזוק מנגנוני שליטה. שלב ב’ נתפס לכן כשלב אי-ודאות.
במקביל מקודם מודל ראשוני להקמת מרחב לקליטת אוכלוסייה מערבית לקו הצהוב, הכולל מנגנוני סינון ובידוק, מעין עיר קראווונים גדולה, כבסיס לשכפול עתידי. עם זאת, ההנחה המרכזית נותרת בעינה: אין שיקום בלי פירוז. האפשרות לחזרה ללחימה מונחת על השולחן, וצה"ל נערך לכך. במידה והלחימה תתחדש, קיימת תוכנית להנעת אוכלוסייה, שתמנע כניסה למרחב החיץ, ובתרחישים מסוימים יוקם פרימטר מערבית לקו הצהוב.
העמדה הישראלית מבהירה כי לא יהיה שום צעד נוסף מצידה במסגרת ההסכם: צה"ל לא ייסוג מציר פילדלפי, מעבר רפיח לא ייפתח לסחורות ויישאר בפיקוח ישראלי מלא גם עבור הולכי רגל. מעבר כרם שלום מיועד להפוך למעבר משולש בין ישראל, מצרים והרצועה, מה שייתר את מעבר רפיח שייסגר. מנגנון הבידוק ברפיח, ככל שיופעל, יכלול בדיקה בינלאומית ובדיקה ישראלית נפרדת, לצד מנגנון יציאה הכולל אישורים ישראליים, מצריים ובינלאומיים.
עוד כתבות בנושא
במערכת הביטחון מזהירים כי סיום המלחמה ללא פירוז יחזיר את ישראל לנקודת ההתחלה, בדפוס שיזכיר מבצעים ממושכים מהעבר, כמו "חומת מגן" ביהודה ושומרון שאחריו הגיעה נוכחות ישראלית מאסיבית ושורת מבצעים לתפיסת אמצעי לחימה ונשקים. ברמה האסטרטגית הרחבה יותר, נותרת פתוחה השאלה לאן פונה מדיניות ניהול הסכסוך של ישראל, בין בידול עזה מיהודה ושומרון, לבין הכרעה על חלופה שלטונית או מדינית אחרת. בשלב הזה, גם בקרב מקבלי ההחלטות ישנה ההערכה לפיה השיקום עוד רחוק, והאופטימיות זהירה מאוד.