לוחמי המילואים של כוח 100 אינם הנפגעים היחידים של ההתנהלות השערורייתית של הפרקליטות הצבאית. ניתן להוסיף לרשימה עשרות חיילים חסרי אונים שיושבים במעצרים ארוכים כי לקחו מזכרת מטופשת מבית בעזה, או חלק מנשק משדה הקרב. נפגע נוסף הוא אמון הציבור בשומרי הסף, שלא ישוב להיות מה שהיה לאחר שמערכות הצדק התגלו כמניפולטיביות ואינטרסנטיות, והתגלה שהן משקרות לבית המשפט כאחרוני העבריינים.

אך כל אלה הם טיפה בים ביחס לנזק האדיר שמקורו בפרקליטות הצבאית, נזק שכמעט כל לוחם פגש במהלך הלחימה בשנתיים האחרונות. המסר, מהפצ"רית ומטה, הוא שכל לוחם הוא פושע מלחמה בפוטנציה. "אנחנו פה כדי שאתם לא תישפטו בהאג", היא אמירה חוזרת ונשנית שממנה משתמע מסר ברור: הדבר היחיד שגורם ללוחם בשטח לא לבצע פשע מלחמה שיחייב את העמדתו לדין, אינו הפקודות, מצפונו או עולם ערכיו אלא ייעוץ משפטי צמוד.

עמדת הנפש של הדרג המשפטי בצה"ל, כפי שהיא מתווכת שוב ושוב לדרג הלוחם באמצעות הליווי המשפטי ההדוק ודרישת האישורים לכמעט כל השמדת מטרה, היא שעצם העיסוק במלחמה ובהגנה על הבית עלול להוביל להעמדה לדין של חיילים בארץ או בחו"ל. כל חריגה מהוראות הפתיחה באש שתיתפס כבלתי מוצדקת בדיעבד בעיני יושבי הפלורסנטים בפרקליטות, עלולה להוביל לחקירה פלילית. הייעוץ המשפטי אינו צריך לומר בפועל למפקדים שהם עלולים לבצע פשעים בשדה הקרב אם יפעלו על פי הבנתם המבצעית – די בכרסום ההולך וגדל בסמכותם ובשיקול הדעת שלהם לטובת המשפטנים, כדי להבין מי הסמכות הערכית העליונה בקוקפיט.

הרפורמה המתבקשת בפרקליטות הצבאית צריכה לכלול את הדרישה להגן על מי שהרגילו אותנו לחשוב שברור שהוא אשם, על מי שבערפל הקרב חרג מהוראות הפתיחה באש. פעמים רבות מדי צה"ל מעודד את חייליו ומפקדיו להחמיר בדאגה לאויב ולהקל בשמירה על חיי חיילינו. חייל ומפקד בשטח יודעים שאם הם יטעו, גם אם מדובר במצבי לחץ קיצוניים בהם התמונה בשטח אינה ברורה, הם עלולים לעמוד למשפט.

החייל החושש לחייו, ובוודאי המפקד שחייהם של רבים תלויים בו, אינם יכולים לשבת בעזה ולחשב את השיקולים הנשקלים בחדר ממוזג בקריה, לעיתים קרובות עליו להחליט תוך רגע, בלי שכל המידע בידיו, וכשמידת הסכנה לכוח או אופי היריב שמולו אינם ברורים לו. התנהלות התביעה הצה"לית יוצרת תמריץ ללחימה הססנית ולא בטוחה מצד הצבא. כאשר כל החלטה אגרסיבית בשטח שנלקחה בתום לב בזמן הימצאות במצב קיצון, יכולה להתברר בדיעבד לא כטעות או כמקרה מצער, אלא כפשע מלחמה, אנו יוצרים תרבות של מפקדים מקטיני ראש המפחדים לעשות שימוש בכוח בערפל הקרב.

כמובן, אין כאן קריאה לא לעמוד בהוראות הפתיחה באש או שכל חייל יעשה ככל העולה ברוחו ללא השלכות. יש מעשים ברורים מאוד, שכאשר הם מתרחשים מדובר בעבירות לכל דבר ועניין. הבעיה היום אינה המקרים הללו, שכמעט ואינם קורים בצה"ל, אלא רדיפת הצבא את המקרים האפורים, כפי שקרה ללוחמי הנח"ל שהפגיזו בטעות עובדי סיוע שזוהו כחלק מפעילות טרור וגורשו מהצבא בבושת פנים. ניתן להיות בטוחים שמפקדים רבים ראו את ההתנהלות כלפי הלוחמים והפנימו את הלקח.

על צה"ל לשנות את המשוואה שעל פיה פעולות בקרב מתחלקות להחלטות נכונות ולאישומים פוטנציאליים בפשע מלחמה, ולהעניק גיבוי ללוחמים בשטח שמסכנים את חייהם למען כולנו. יש לתת אמון בלוחמינו ולהבין שלא ניתן להפקיד את שיפוט לוחמינו בידי מי שמעולם לא חווה את שדה הקרב, וכפי שהתגלה לאחרונה בפרשת הפצ"רית – גם לא בידי מי ששם את יוקרתו הארגונית בתקשורת מעל האפשרות של הרס חייהם של הלוחמים.