באולם החגיגי בבית הלבן הנברשות נצצו והקירות המחופים בד עם פסי זהב ותכלת דקיקים שידרו אלגנטיות על־זמנית - תפאורה מתבקשת להצגת מה שהנשיא דונלד טראמפ כינה באנדרסטייטמנט האופייני לו את "אחד הימים החשובים בתולדות הציווילזציה".
דווקא על הרקע הזה היה קשה להתעלם מהדונלד שהעולם נחשף אליו. לראשונה אולי ראינו את טראמפ עייף ממש. תנועותיו ודיבורו היו איטיים מהרגיל, עם הפסקות ארוכות. הוא בלע מילים ומשך אותן, לעיתים נשען על הפודיום. ברגעים מסוימים הוא נראה מרוקן. כל זה מעיד על עייפות פיזית ונפשית מצטברת. גילו של נשיא ארה"ב הרי נושק לשמונים. גם אם הצעתו המבודחת בסוף נאומו של בנימין נתניהו לחתוך את זמן השאלות עם העיתונאים סוכמה מראש, היא חסכה ממנו עוד דקות ארוכות של הישענות על הפודיום.
אם נתניהו צריך להתנצל בפני אמירוּת נפט חשוכה המונה ביום טוב 300 אלף אזרחים אבל יש לה הרבה מיליארדים בהשקעות אמריקניות, הבעיה היא של ישראל
היו דקויות נוספות שאולי כדאי לשים אליהן לב. התנצלותו של רה"מ נתניהו בפני ראש ממשלת קטאר על התקיפה בדוחא, ממה שאנחנו מבינים, הייתה תרגיל מז'אנר "שיחה בהפתעה" הידוע. בעוד טראמפ מסב עם נתניהו הגיעה שיחה מראש ממשלת קטאר, וטראמפ הושיט את הטלפון למנהיג הישראלי. על פניו נפרשה הבעה של חצי חיוך חמצמץ. מהתמונה שפרסם הבית הלבן אפשר רק לנחש מה עבר לנתניהו בראש. אבל הוא כבר רגיל להתנצל. גם על ההתנקשות הכושלת בח'אלד משעל בירדן ב־1997 וגם בפני רג'פ טאיפ ארדואן לאחר ההשתלטות על המרמרה לפני 12 שנים. ההתנצלות חזרה גם במסיבת העיתונאים, גם היא כחלק מהדרישה הקטארית, כי התנצלות בשיחת טלפון בחדר סגור אינה דומה להתנצלות פומבית קבל עם ועולם.
הכי מעניין
אין ישראלי שלא חש תערובת של זעם וקבס על התנצלות בפני מי שמימנו את חמאס ומעולם לא טרחו לגנות את טבח 7 באוקטובר. אבל טקטית זה לא היה הרגע לפתוח חזית מול הנשיא טראמפ. במצבה הנוכחי, תחת נחשול של בידוד וחרם בינלאומיים, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה אפילו סדק קל שבקלים ביחסים עם הבית הלבן.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ בפגישתם בבית הלבן | צילום: אבי אוחיון/ לע״מ
מובן שיש לזה גם תג מחיר. בצלאל סמוטריץ' פרסם בעקבות ההתנצלות את האמירה הידועה של וינסטון צ'רצ'יל בעקבות החתימה על הסכם מינכן: "בריטניה הייתה יכולה לבחור בין חרפה למלחמה. היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה". הוא הוסיף חידוש תורה משלו: "ההתנצלות המתרפסת בפני מדינה תומכת ומממנת טרור היא חרפה".
ברשת מינפו את ההתנצלות ליצירות בינה מלאכותית המציגות את נתניהו כשהוא כורע ברך בפני אמיר קטאר ומנשק את הטבעת שעל ידו. שטויות? לא בדיוק. במזרח התיכון יש לאמירות כאלה נטייה לקבל בדיעבד משמעויות לא סימפטיות, במיוחד כשהן מביעות תובנות על מקומנו בשרשרת המזון.
היטיב לתאר זאת ראש ממשלת טורקיה לשעבר סוליימן דמירל, שאמר ש"במזרח התיכון, אם אתה לא מוזמן לארוחה - סימן שאתה חלק מהתפריט". אם נתניהו צריך להתנצל בפני אמירוֹת נפט חשוכה המונה ביום טוב 300 אלף אזרחים אבל יש לה הרבה מיליארדים בהשקעות אמריקניות, הבעיה היא של ישראל.
לפי ד"ר אריאל אדמוני, חוקר קטאר באוניברסיטת בר־אילן, היה ברור שכל ניסיון של נתניהו להצר את צעדי הקטארים בעזה יוכח כגדול על מידותיו. ראש ממשלת קטאר אמר כבר לפני שבועיים שארצו תחזור לתווך בעזה רק אם ישראל תתנצל.
טראמפ נחוש לסיים את המלחמה בעזה, ולכן הכתובת הייתה על הקיר, טוען אדמוני, כי בלי קטאר אין מי שיכופף את חמאס ויתניע את מהלך שחרור החטופים. אז הקטארים ניצלו את המומנטום לא רק כדי לגרום לנתניהו להתנצל בפניהם, אלא גם לחזור על כך פומבית במסיבת העיתונאים. מבחינתם זו לא רק חותמת ציבורית ברורה לגבי כוחה העולה של קטאר בוושינגטון, אלא גם הוכחה שישראל לא יכולה ולא תוכל לעשות ככל העולה על רוחה גם בעזה.
"צריך להבין שהתקיפה של ישראל בדוחא, גם אם כשלה, הכתה בקטארים", אומר אדמוני, "גם בגלל התובנה שמעמדה כמתווכת אינו מקנה לה חסינות, וגם כי זאת הייתה תקיפה שנייה בתוך חודשים ספורים - תחילה על ידי האיראנים ואז על ידי הישראלים. הקטארים בהחלט גילו שעליהם להרגיע גם את אזרחיהם וגם את אוכלוסיית העובדים הזרים. ההתנצלות של נתניהו עושה את זה. לכן גם נכנסה להסכם ההתחייבות של ישראל לא לתקוף את קטאר".
בונים על טיוטות
אבל זה רק חלק מתמונה רחבה יותר. לא רק שקטאר חוזרת לזירה כמתווכת האולטימטיבית, אלא שגם טורקיה מצטרפת אליה. חמאס, הוכרע, הובס צבאית או כל מילה אחרת, אבל במקום שרק חמאס תייצג בעזה את האחים המוסלמים כעת ייכנסו אליה בשער הראשי קטאר וטורקיה, שתי המדינות המובילות של התנועה. כדי שלא יהיה ספק, יום אחרי ההכרזה על תוכנית טראמפ הוציא משרד החוץ הקטארי הודעה על כך שטורקיה מצטרפת למאמצי התיווך בין חמאס לישראל.
אחת השאלות הקשות שצפויות לעלות בהקשר הזה היא מה יקרה אם קטאר וטורקיה ידרשו להתברג בכוח הבינלאומי העתידי שצפוי לקום בעזה, ושיורכב מכוחות ערביים ומוסלמיים. נכון לעכשיו, מבחינת ישראל התשובה עתידה להיות לאו מוחלט. אחד האתגרים המובהקים של ישראל הוא להגיע להסדרה בסוריה, בלי נוכחות של כוחות טורקיים מדרום לדמשק. האם במצב כזה יעלה על הדעת שישראל תאפשר הצבת חיילים טורקים בגבול עזה?
המעורבות כמובן לא מוגבלת לכוח הבינלאומי. בטורקיה כבר חולמים על העסקים שיעשו חברות הבנייה שלהם בעזה. אם לוקחים בחשבון את כל המלט והברזל שיובאו מטורקיה לעזה ובנו את רשת המנהרות שם, נקל לשער אילו עסקים הרבה יותר גדולים יפרחו בעזה בהמשך.
לא ברור איך אמורה ישראל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים שהם ייצרו. תוכנית טראמפ מדברת על פירוז ורפורמות תחילה, אך המציאות הכלכלית תכפה כללים משלה. אחד מסימני השאלה הגדולים הוא שדה הגז בחופי עזה, ששוויו מוערך ב־5 מיליארד דולר. פיתוחו הוא מנוף אדיר למימון הבנייה מחדש, וטורקיה, שהתלבשה על הנושא עוד בלוב, החלה כבר לפני שנים אחדות בדיונים בנושא עם הרשות הפלסטינית - הבעלים החוקיים של המים הכלכליים שם. לכן תוכניתו של טראמפ היא רק טיוטה של טיוטה של טיוטה, וגם זה במקרה הטוב.
זה מוביל אותנו לחלק נוסף בתוכנית, "מועצת השלום", גוף בינלאומי בראשותו של הנשיא טראמפ ובמעורבות אישים בינלאומיים. השם היחיד שננקב עד כה הוא שמו של טוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, שמיועד להיות הכלאה בין מושל עזה לנציב העליון, ודרך המועצה הבינלאומית יפקח על ממשלת טכנוקרטים עזתים שתנהל את חיי היומיום בעזה. זהו שעטנז חסר תקדים בין מודל פוליטי מדינתי מקובל ובין חבר מנהלים בדגם עסקי. המועצה אמורה לנהל את מיזמי הענק שטראמפ רואה כנראה בחזונו ל"חוף הכי יפה במזרח התיכון", כמו שאמר במסיבת העיתונאים.
כל זה אינו קפריזה טראמפיסטית. רחוק מזה. יש פה חשיבה שהחלה עם עסקת המאה בקדנציה הקודמת, ועברה אבולוציה: שלביה הודלפו באופן מסודר, תחילה לוושינגטון פוסט עם תוכנית "קריפטו לכל פלאח" מבית מדרשו של ג'ארד קושנר, ואחר כך לטיימס הלונדוני עם תוכנית GITA (רשות המעבר הבינלאומית של עזה), שאמורה להיות הסמכות המדינית והמשפטית העליונה של עזה בתקופת המעבר. המודל הקרוב והבלתי אטרקטיבי בעליל הוא המודל של הנציב העליון של האו"ם בבוסניה, אבל הוא משקף את רוח הזמן בעידן טראמפ.
בשורה התחתונה, אם יש משהו שצריך לכוון אליו בזמן הקרוב, זה בעיקר לקראת שחרור החטופים, אם זה יקרה. כל השאר נותר סימן שאלה אחד ענק.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
