דגם נאה של מסגדי הר הבית מוצב בפינת הסלון של בית המג"ד במחנה שאטי. על הקיר לצידו מונחים צעצועים של רובי סער בגודל אמיתי. תראו, תראו, אומר מפקד גדוד הסיור של חטיבת בית הספר לחי"ר, סגן־אלוף א', זה הסיפור העזתי: הר הבית בכל בית. על כך חונכו הילדים שגדלו כאן – ההר והרוס"ר.
טבח 7 באוקטובר, כזכור, נערך במסגרת מבצע טופאן אל־אקצה, מבול אל־אקצה. דגם המסגדים בבית המג"ד בשאטי מוכיח, לכאורה, כי צדקו אלה שטענו כבר מזמן שחמאס הוא קודם כול רעיון, ושאי אפשר להכריע רעיונות. עובדה: 23 חודשים חלפו מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובמשפחה הפלסטינית שמארחת בהיעדרה את המג"ד לא מיהרו להיפטר מאביזרי אל־אקצה ומצעצועי האמל"ח. דא עקא, כוחותינו לא נלחמים בעזה ברעיון, אלא באויב המוחשי שנישא על כנפיו. בתחילת השבוע פגשתי בשאטי מפקדים המשוכנעים, למרות כל הספקות המתוקשרים בעורף, שאפשר להכריע אותו. אחר כך נראה מה יעלה בגורל הרעיון.
כמובן, המפקדים לא הוסמכו לדבר בשם הדרג המדיני שנשא ונתן במקביל באמריקה על סיום המלחמה, אך דחו את הטענה שאין בה טעם. ויכוח תרבותי נוקב התפתח בינם ובין הכתבים הצבאיים שהוזמנו לשאטי. סגן־אלוף א', קצין אנרגטי עם זקן הרצליאני, אפילו אמר ש"אני מקווה שהמחיר ששילמנו לא יהיה לשווא". הוא התכוון ליותר מ־450 הלוחמים שנפלו מאז פתיחת התמרון ולאלפי הפצועים. מפקד החטיבה הבהיר לאורחים ש"המשימה שלי ברורה לי מאוד – כיתור והשמדה". כלומר, כיתור מחנה שאטי והשמדת תשתיות חמאס.
הכי מעניין
בתחילת השבוע הקיף צה"ל את שאטי משלושה צדדים. רק צד דרום נשאר פתוח, כדי לאפשר לאוכלוסייה לנוע החוצה. בניגוד לפקפוקים המוקדמים היא נעה דרומה בהמוניה, על אפו וחמתו של חמאס. זו כנראה הסיבה שהארגון שחרר אותות התגמשות לקראת פסגת טראמפ־נתניהו. עד כמה התגמש? זה עדיין לא ברור כשהשורות הללו נכתבות. כל המלחמה הזו לוטה בערפל.
מחנה שאטי, השבוע | צילום: חגי סגל
אכן, רבים מתושבי שאטי לא מיהרו לעזוב כשנדרשו לעשות זאת לפני כחודש. “הם אמרו לעצמם שאולי החיילים הישראלים לא יגיעו בסוף", מספר אל"מ ס', “רק כשראו את זחלי הטנק הראשון הבינו שגורל שאטי נחרץ". חמאס שידל אותם להישאר, איים עליהם, אבל המראות של רפיח וחאן־יונס אחרי הטיפול הצה"לי שכנעו אותם שעדיף לא להישאר פה כשגורל שאטי יהיה כגורלן. בין השאר עזבו גם כל יושבי המאהל שהוקם במחנה בידי פליטי צפון הרצועה. להם היה קל יותר לעזוב. פשוט קיפלו את האוהל ונדדו שוב. עזה משלמת בריבית דריבית על הזוועה שעוללה לנו בחודש תשרי לפני שנתיים. אפילו תושב אחד לא נשאר ברובע שחטיבת ביסל"ח פועלת בו בחריצות זה שלושה שבועות.
מחנה שאטי, מחנה החוף בערבית, צמוד לים ולעיר עזה. עד לפני כחודש התגוררו בו 200 אלף איש. עיתונאים ישראלים יכולים להגיע אליו רק בחסות דובר צה"ל, על גבי נגמ"ש מסוג איתן. אנחנו עולים עליו במחנה זיקים ופורקים ממנו בזהירות שבעה־שמונה קילומטרים דרומה משם, עוברים בדרך ליד היישוב דוגית שלא נותר ממנו זכר. לרכב האימתני המשוריין מתוצרת ישראל אין חלונות בצדדים, אך יש מזגן ויש מסך שמשדר את מראה העולם שבחוץ, עולם חרב, סדום ועמורה לאחר המהפכה. לוקח לי כמה דקות להבחין שאנחנו נוסעים על אוטוסטרדה בדימוס, אגב נגד כיוון התנועה, מפני שהנתיב הימני מכוסה חול, ואין משטרת תנועה. למרות כל הטנקים והכלים הכבדים האחרים שנסעו פה מאז פרוץ הקרבות, עדיין אפשר להבחין בפס ההפרדה המקווקו שבין שני הנתיבים, ובאופן מוזר גם במעבר חצייה.
תארו לכם: מעבר חצייה באמצע כלום, בין שתי מדרכות שוממות, ובלי אף בית שלם בסביבה. רק הים אותו הים. החול והים. ב־1992 הביע רבין משאלה שעזה תטבע במצולותיו, ומיד הוסיף ש"משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון". כעבור שנה היה נדמה לו שנמצא פתרון, אוסלו, והוא יצא מעזה, אבל בסתיו 23' הפליגו משאטי מחבלים כדי לפשוט מהים על חוף זיקים ולנסות להטביע אותנו.
מעניין מה רבין היה אומר לו נקלע הנה במכונת זמן וראה את החורבן העצום. ומה היה שרון אומר? בשנות השבעים המוקדמות החריב שרון, כאלוף פיקוד הדרום, רובע שלם בשאטי במסגרת מלחמתו במחבלי הרצועה. כראש ממשלה זקן הוא הרס התנחלויות, כגנרל צעיר הרס רובע שלם במחנה פליטים של האויב. התושבים בנו על גבי הרובע ההרוס רבי קומות, שכונת שרון בעגה הצבאית המקומית, ועכשיו צה"ל מחריב אותם בשיטתיות כדי שלא ישמשו לתצפית על כוחותינו ולעמדות צליפה. צלף מיומן יכול לפגוע בול מחצי קילומטר, מזהיר אותנו אחד הקצינים. בראש השנה נהרג לוחם הנח"ל צ'אלצ'או שמעון דמלאש ז"ל מירי צלף בצפון הרצועה.
הכוח שפועל בשאטי מורכב מיחידות של חיילים סדירים ושל מילואימניקים. הסדירים ממושמעים יותר, כי הם באמצע קורס מ"כים וחוששים מהדחה. המילואימניקים מנוסים מאוד, מקצוענים. זו כבר הפעם הרביעית שמגייסים אותם במלחמה, מאה יום בממוצע בכל סבב. רובם בני 24 עד 40. אלה וגם אלה מתפקדים במלחמה כמגן הפלדה התורן של האומה. “הם הדור הכי מוצלח שהיה פה, ענקים", מתפעל המח"ט ס', שבתוקף תפקידו השוטף מכשיר את הלוחמים הסדירים להיות מפקדים זוטרים, בואכה מסלול קצונה. “המילואימניקים גיבורים", מעיד סגן־אלוף א'. אלו לא מחמאות מקוריות במיוחד, אך מדויקות כל כך. אסור להתעייף מלחזור עליהן. שום כוח בינלאומי לא יעשה את המלאכה במקום חיילינו הצעירים והפחות צעירים. מה היינו עושים בלעדיהם?
האתגר הפיקודי הגדול ברצועה הוא מאבק בשחיקה במתח המבצעי, כשהלוחמים מתרגלים לסכנות והדריכות מתכרסמת. חמאס בונה על השחיקה הזו. נטישת האוכלוסייה הותירה אותו במצוקה גדולה. היקף התשתיות שלו מתכווץ, ולצה"ל נוח יותר לרדוף אותו, אך הוא עדיין נמצא בשאטי בהיקף של גדוד, משליך את יהבו על פשיטות פתע ומארבי נ"ט. עוד בנקודת הכינוס בזיקים, בבוקר, שמענו בקשר על מחבל שחוסל אחרי שהתקרב אל הכוחות. נורו גם פצמ"רים.
בזיקים היה חם מאוד, בשאטי פחות, בזכות הסמיכות לים. יחסית לביקורים קודמים בגזרות אחרות ברצועה, היה גם שקט יחסית הפעם. מדי עשר דקות נשמע פיצוץ והדהדה אוושה של איזשהו חפץ מעופף, אבל אפילו פעם אחת לא שמעתי אש מקלעים ונשק קל. סגן־אלוף א' התייצב לתדרך אותנו בלב רחוב נאסר, שלא נותרה ממנו עכשיו פיסת אספלט או מדרכה אחת לרפואה, וכל קרקעיתו עשויה אבק דקיק, פודרה. חתלתולה ג'ינג'ית קטנטנה התרוצצה למרגלותיו, ולצידו נעמדו שני לוחמים דרוכים עם נשק בהיכון, האחד מהנדס בניין, השני עדיין סטודנט. מאחוריהם, במרחק של כמה עשרות מטרים בעומק הרחוב ההרוס, נגסה כף ענקית של כלי הנדסי אזרחי בבניין גבוה שהלך והתמזער לנגד עינינו, מאובטחת על ידי טנק.
“זה עניין טקטי לחלוטין", הסביר א' את ההרס השיטתי. “כדי לאפשר לנו חופש פעולה, וכדי שהאויב לא יצוץ במקומות שאנחנו לא מצפים להם – אנחנו צריכים להרוס. ככה פועלים בסביבה אורבנית צפופה כל־כך". ובמילים אחרות: אם האירוע המדיני בניו־יורק לפני יום הכיפורים לא יוביל להפסקת אש בהקדם, צה"ל מתעתד לשטח את שאטי, שכונה עזתית לכל דבר ועניין. זהו גזר דין איום ונורא לאחת הערים העתיקות בתבל, אבל אין ברירה. כל בית שנשאר בה על תילו מהווה מלכודת. בכניסה אליו עלול להיות פס דריכה של מטען שיתפוצץ ברגע שהחיילים ייכנסו, מתחתיו יש אולי מנהרת טרור, ומעליו מצלמות וצלפים. בבניינים רבים באזור נשמעו פיצוצי משנה אחרי שצה"ל נגע בהם מהאוויר או מהיבשה. עזה כולה היא חבית ענק של חומר נפץ, עיר מבצר, והטיפול הצבאי בה הוא בהתאם.
גיבור התקשורת 2005. אריאל שרון | צילום: מרים צחי
כידוע לכל ישראלי אחרי שנתיים של מלחמה, זהו טיפול איטי ביותר, ארוך מהמתוכנן, מהבטחות הדרג המדיני ומציפיות הציבור. לעיתים קרובות הוא מתואר בתקשורת כטיפול סיזיפי, חסר טעם, אך אינו באמת כזה. הצבא נזקק לימים רבים כדי לאבחן ולהרוס מה שחמאס בנה פה בין התנתקות 2005 לשמחת תורה תשפ"ד, ולעיתים המשיך לבנות גם אחרי שצה"ל יצא מאזורים שפשט עליהם בתחילת המלחמה. בשאטי, לדוגמה. שיטת הפשיטות אפשרה לגדוד חמאס שם להתאושש, וכמובן לחצי הנסיגה שהופעלו על ממשלת ישראל מבית ומחוץ.
“כל עוד לא ניקח לחמאס את לב ליבו של התת־קרקע, הוא לא יוכרע", מזהיר המח"ט ס', ומיד מדגיש שבסוף הדרג המדיני יחליט. לדבריו, כוחות החי"ר, השריון וההנדסה זקוקים עוד לחודשיים, חודשיים וחצי, כדי להשלים את המשימה במחנה גם מעל פני הקרקע.
רק חודשיים וחצי? מפקפקים הכתבים הצבאיים שהסתפחתי אליהם בסיור לשאטי. בתדרוכים שנערכים לנו בבית המח"ט ובבית הסמח"ט הם מקשים שוב ושוב מה המשימה, כאילו רק אני שמעתי את שני הקצינים מנסחים אותה באוזנינו קודם לכן: כיתור והשמדה. אבל זו לא באמת קושיה, זו בעיקר פובליציסטיקה, ייבוא של הוויכוח הפוליטי הגועש בחוץ אל תוך זירת הלחימה בעזה.
כמו לכל צה"ל, למפקדים בשאטי יש בטן רכה, התמשכות המלחמה. רוב העיתונאים חובטים בה שוב ושוב. הם מאמינים בטעות שזה המקצוע שלהם. לחלקם יש ילדים שמשרתים פה, אחד מהם אפילו מופגש בהפתעה עם אבא. לשני יש בת במודיעין שבמשך שנה וחודשיים לא יצאה פעם אחת לחופשה מסודרת, רק לאפטרים בין משמרות. הדאגה לשלומם היא מניע אנושי מאוד לתשוקת הפסקת המלחמה לאלתר, אבל גם אווירת הנכאים במערכות. הוויכוחים בין האורחים עם הפנקסים והאייפונים ובין הקצינים המארחים מזכירים לי את ימי תחזוקת רצועת הביטחון בלבנון ואת שתי האינתיפאדות. גם אז התקשורת הציקה לצבא בתהיות עד מתי ומה התכלית, עד שבאו החלופות המדיניות וטפחו על פני כולנו.
עזה לא טבעה בים. יצחק רבין. | צילום: סהר יעקב, לע"מ
“בסדר, אנחנו חלוקים", משיב המג"ד א' לנציג העיתון הארץ ולכרמלה מנשה מקול ישראל. “סבתא שלי, אם נלך קצת לזיכרונות, נלחמה נגד הנאצים בצבא האדום, בשלג, בקור, ובלית ברירה אכלה עכברים. זה לקח אז ארבע שנים, כי זה מה שהיה צריך כדי לנצח את הנאצים. גם פה יש נאצים, כאלה שאוהבים להרוג אותנו, לפלוש ליישובינו ולרצוח אותנו. האם אנחנו יותר חלשים מסבתא שלי? לא, יש פה אנשים מעולים. האם זה לא קשה? זה קשה. האם אנחנו לא מסוגלים להתמודד? אנחנו מסוגלים".
קצין בדרגת רב־סרן מגיש לנו קפה שחור בכוסות פלסטיק. נציגת דו"ץ מסיטה את המאוורר כדי שלא יפריע לאיכויות ההקלטה. א' מתעקש שהמוטיבציה גבוהה כמו בהתחלה, וששיעורי ההתייצבות למילואים עדיין גבוהים למדי. ושוב, הכתבים שאיתי מפקפקים. הם לא אוהבים את השימוש שלו בהגדרה “מחלישים" לחיילי הגדוד שביקשו לא להגיע פעם, חלקם עקב ספקות בנחיצות המשך המלחמה. אבל א' לא חוזר בו. הוא עצמו נפצע לפני שנה בג'באליה וחזר לשרת. כל עוד יהיה בכך צורך הוא ימשיך לנקות את שאטי מכל צר ואויב, ולשטח אותה עד רדתה.
בדרך חזרה לזיקים, כשארובות אשקלון הולכות ומתגבהות מולנו, אני תוהה ביני לביני באילו נסיבות אבקר שוב בעזה, אם בכלל. במקרה של עסקת חטופים וסיום הקרבות בקרוב, לא רק כתבים ישראלים יוכלו להיכנס לפה. כל ערוץ במערב ובמזרח ישלח צוותים כדי לצלם את עיי החורבות ולראיין פליטים עגומי סבר. התועלת המדינית וההסברתית שישראל תפיק אולי מהסכמתה לתוכניות טראמפ, תתקזז עם מראות החורבן המטלטלים שישודרו מפה. מצד שני, איזו אפשרות צבאית אחרת עמדה בפנינו אחרי 7 באוקטובר? בורא עולם החריב את סדום ועמורה אחרי שלא מצא בה אפילו עשרה צדיקים, וגם בעזה טרם נמצאו כאלה. קלושים הסיכויים שדווקא טראמפ ואנשיו יצליחו למצוא כדי להפוך אותה לריביירה.
למען הדיוק
בשבוע שעבר כתבתי פה שגולדה לא הקימה ועדת חקירה אחרי טבח ספורטאינו במינכן ב־1972. טעיתי. אחרי התלבטות ממשלתית מסוימת הוקמה ועדת בדיקה בראשות המפכ"ל לשעבר פנחס קופל. אגב, בפרק המסקנות הצביעה הוועדה על “הכישלון המוחלט של הגרמנים", והמליצה ש"ראש השב"כ יסיק מסקנות, כפי שימצא לנכון, לגבי בעלי תפקידים שמסקנות הצוות מצביעות על ליקויים בפעולותיהם".
עוד כתבות בנושא
ועוד דיוק: לפני שבועיים כתבתי בשם קובי אלירז, לשעבר יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, שהוא מעדיף כרגע הצהרה על ריבונות ביו"ש מאשר הכרזה עליה בפועל. אלירז מבקש להבהיר שהניסוח הנכון של עמדותיו הוא החלת ריבונות באופן מדורג ומעשי, לא רק הצהרתי. נחיה ונראה.