פחות משבוע אחרי סיום מלחמת יום הכיפורים, סוף אוקטובר 1973, נדפסה בעיתון השמאל "על המשמר" ידיעה קטנה תחת הכותרת הבאה: "ראש הממשלה מסיירת בגדה המערבית".

הכוונה הייתה, כמובן, לגולדה מאיר. איש לא העניק לה אז את הכינוי המודרני הנלעג ראשת הממשלה. גולדה הייתה ראש הממשלה, לא ראשת. היא גם לא סיירה באזור שלקסיקון השמאל עדיין מגדיר כ"הגדה המערבית", בין הירדן לים, אלא ממערב לתעלת סואץ. עם שוך הקרבות התייצבו כוחותינו במרחק של 101 קילומטרים מקהיר, וגולדה באה לפגוש אותם. בת 75, מבוגרת בשנה מלבד מבנימין נתניהו של אוקטובר 2023. באמצע העשור השמיני לחייהם נגזר על שניהם להתמודד עם מחדל איום שהתרחש במשמרת שלהם. חמישים שנים תמימות הפרידו בין מחדל למחדל, התפאורה הפוליטית השתנתה כליל, ובכל זאת יש דמיון רב בין תגובתה לאסון לתגובתו, ובכלל בין הימים ההם לזמן הזה.

"בעת שישראל עומדת לחוצה עם הגב אל הקיר איש בעולם לא מתעורר, אבל בעת שמצבה משתפר הרי נשמעת מיד תביעה להפסקת האש", התמרמרה גולדה באוזני הלוחמים שפגשה ממערב לתעלה. מן הסתם הייתה אומרת דברים דומים גם היום, וזוכה להנהוני הסכמה מקיר לקיר.

מהדיווח של כתב העיתון מירון מדזיני, שאגב שימש גם כדוברה האישי, אפשר היה להבין שראש הממשלה היא אהובת צה"ל. "מה שלומך, גולדה?" הוא ציטט בפתח הידיעה "מאות חיילי צה"ל בקווי החזית". רק בפרוטוקול שנחשף אחרי עשרות שנים, של ישיבת הממשלה ב־18 בנובמבר 1973, שכונסה לדון בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, התברר שהביקור ממערב לתעלה היה טראומטי. השרים שנלוו לגולדה נדהמו לשמוע אלופים בכירים מחליפים ביניהם האשמות קשות וקולניות. שר הפנים יוסף בורג ניסה להרגיע אותם. "כאשר אדם שקט כמוני כבר קם, זה משקף משהו", הוא שחזר באותה ישיבה את עוצמת ההתנגשות המטכ"לית ממערב לתעלה. שר הביטחון משה דיין העלה אפשרות שהדיון העתידי בממשלה על נסיבות פריצתה של המלחמה יתקיים בלי נוכחות אלופים, כדי שלא יתחילו להתקוטט שוב.

חלק משרי הממשלה, דווקא הזוטרים יותר, השתוקקו לקיים דיון שכזה, לאו דווקא ממניעים נאצלים. כנראה האמינו כי בירור ההתרחשויות יזכה אותם מאחריות למחדל: גולדה לא נועצה בהם בימים שקדמו למלחמה, נמנעה מלשתף אותם במידע המודיעיני המדאיג שהצטבר אצלה, וממילא הם אינם אשמים בהחלטתה הטרגית שלא לגייס מילואים בעוד מועד. זו גם הייתה הסיבה שבגללה התנגדה גולדה לקיום הדיון. היא ידעה שתוכן הישיבה ידלוף לתקשורת, כמקובל עד ימינו, וקלונה ייחשף בפרוטרוט. לפיכך העדיפה דיון בפורום חסין יותר להדלפות – ועדת חקירה ממלכתית שדיוניה ייערכו בדלתיים סגורות, ושהתוכן שלהם יותר לפרסום רק כעבור עשרות שנים.

שרים אחדים הקשו שוב ושוב מדוע לא כונסה מליאת הממשלה כשהנורות האדומות החלו להידלק, בימים שבין כסה לעשור. הטענה הזו מזכירה את העיסוק הנמרץ זה שנתיים בשאלה מדוע הרמטכ"ל וראש השב"כ לא שיתפו את ראש הממשלה בהתרעות שהתקבלו אצלם באשמורת הלילה של שמחת תורה תשפ"ד. שר התיירות משה קול, ממפלגת הלוויין הקטנה של הליברלים העצמאים, תהה: "אם ביום שישי, בערב יום הכיפורים, הייתה כוננות בצבא, וידעו שהרוסים עוזבים ברכבת מהירה את מצרים ואת סוריה – מדוע לא הוזמנה (כונסה) הממשלה באותו יום שישי בבוקר? הרי הייתה זאת התרחשות לא רגילה".  

גולדה השיבה שהיא כינסה התייעצות של השרים ממרכז הארץ: "החלטתי, מכיוון שזהו ערב יום כיפור, לכנס את החברים אשר בסביבה. לא הטרחתי את (נתן) פלד ו(חיים) גבתי שהיו בקיבוץ. גם את (יגאל) אלון שהיה בקיבוץ אמרתי לא להזמין. (פנחס) ספיר היה בסביבה, אך לא מצאו אותו. כל מי שהיה – הוזמן".

שר הבריאות ויקטור שם־טוב: "מי היו השרים שהשתתפו בפגישה?"

ראש הממשלה גולדה מאיר: "כל מי שהיה בתל־אביב".

לפרוטוקול אמרה ראש הממשלה, שוב ושוב, כי חשוב מאוד לחקור מה שקרה, רצוי על ידי ועדת חקירה ממלכתית, אך ברור שבעיניה היא לא הייתה אחראית־העל למחדל, לכל היותר שותפה פורמלית בתוקף סמכויותיה. "יכול להיות שהיה מחדל מצידנו", התבטאה בסלחנות עצמית באותה ישיבה.

השר קול, יונה צחורה במונחי הימים ההם, העיר: "אני יכול לומר לך שאני מתהלך זה חודש ימים בהרגשה נוראה".

גולדה הגיבה בציניות: "מה אתה סח?"

קול: "כשר בממשלה אני נושא באחריות לכל מיני דברים שהיו".

גולדה: "רק אתה? אבל אתה לא תעלה כאן אפילו בראשי פרקים דברים שצריכים להיות (נחקרים) בוועדה. כל הכבוד לך שאתה מתהלך בהרגשת אחריות".

קול: "נוראה".

גולדה: "זוהי זכותך, אבל פרקים שהם נושאים לחקירת הוועדה לא יועלו כאן".

כדאי להזכיר: גולדה לא הקימה ועדת חקירה כלשהי אחרי הפלתו בשמי סיני של המטוס הלובי בחורף 1972, על 108 נוסעיו ואנשי צוותו, אירוע שהבאיש את ריחה של ישראל בעולם. גם לא אחרי הטבח הנורא בספורטאינו באולימפיאדת מינכן, כשנה לפני המלחמה. אבל הפעם לא יכלה להימנע מחקירה או להסתפק בתחקירי צה"ל, שהרמטכ"ל דוד אלעזר הזדרז לצוות על קיומם.

במלחמת יום הכיפורים ובחורף העקוב מדם שלאחריה נפלו 2,689 חיילי צה"ל. אוכלוסיית ישראל כולה הייתה אז רק שליש מזו של ימינו, והאבל הלאומי היה כבד. מקום קבורתם של 16 חללים לא נודע עד היום. כמעט שלוש־מאות לוחמים נשבו, אם כי בני משפחותיהם זכו לפרומיל מתשומת הלב התקשורתית שמוקדשת לשבויי אוקטובר 23' ולחטופיו. גם האופוזיציה מיעטה לעסוק בהם, אך לא התנזרה מכך כליל. יו"ר הליכוד מנחם בגין נשא בכנסת נאום בגיניסטי נוקב במיוחד שהועבר בשידור חי ברדיו. בגין האשים את גולדה בהשמעת גרסת "כזב" בכל הקשור להשתלשלות העניינים שקדמו למתקפה המצרית והסורית. הוא טען שהתרשלה קשות כשלא ציוותה על גיוס מילואים כמה ימים קודם לכן.

גולדה נעלבה עמוקות. "אנחנו נמצאים באיזה סזון מיוחד", התרעמה על בגין ועל התקשורת בישיבת הממשלה ב־18 בנובמבר, כאילו היא קורבן של מרדף אכזרי ולא מוצדק. "אני מוכנה לקבל כל פסק דין, אבל לא על ידי לינץ' ולא על ידי עיתונאים ולא על ידי חברי מפלגות", הוסיפה. ראש הממשלה טענה שאמצעי ההתגוננות העיקרי שלה מפני הביקורת הוא גלגול האחריות על המודיעין שלא התריע בזמן מפני המלחמה, אך כביכול אין זה יאה שתעשה זאת. בדיעבד זה בדיוק מה שעשתה בחדרי חדרים.

"אני לא אוכל להגיד באסיפה פומבית מה היו הדיונים עם ראש אמ"ן", הסבירה לשר המתמרד זרח ורהפטיג מהמפד"ל, והוסיפה: "אני אחראית לשני זרועות בטחון: לשב"כ ולמוסד. לילה לילה עד שלוש לפנות בוקר אני עוברת על קילומטרים של חומר. האם לכל דבר (חשוד) אקרא ישיבת ממשלה? אבל אני מוכנה לקבל את הדין. אני מאחלת לכם את ראש הממשלה הבא, את בגין, שיקרא שלוש פעמים ביום את החומר ויקרא לישיבות הממשלה שלוש פעמים ביום. אני לא. אם תמצא ראש ממשלה בעולם העושה כך, תאשים אותי, אני אקבל עליי את הדין".

בהמשך הטיחה בשרים: "תשב ועדת חקירה משפטית, תרצה לקרוא אותי לתחקיר, אבוא ולא אהסס אף רגע מלבוא. אין לי מה להסתיר. לבו של מי כבד יותר? אין רנטגן שיוכל לבדוק זאת. מה אתם רוצים? שיזרקו – לא אתכם, אתם בכלל הייתם חסידים (צדיקים) גמורים – אבל לזרוק קודם כל את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ושרים אחרים לכלבים? זה לא. השר ורהפטיג, זה לא יהיה".

במילים אחרות: כחודש וחצי אחרי המלחמה לא עלה על דעתה של ראש הממשלה להתפטר או אף להכיר באשמתה למחדל. ועדת החקירה, שאותה הסכימה להקים בלית ברירה, תוכנתה באופן שיקשה מאוד על חבריה להרשיע את הדרג המדיני ברשלנות פושעת. הצעת ההחלטה שהונחה בפני הממשלה מיקדה את סמכויות החקירה של חברי הוועדה בהתנהלות זרועות המודיעין ערב המלחמה, ואף הכילה רמיזה שגלגלה את האחריות מהדרג המדיני לזרועות הללו. נאמר בה שהוועדה תעסוק "במידע, בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, על מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה, וכן ההיערכות וההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים המוסמכים לכך, בקשר למידע האמור".

בפרוטוקול הישיבה אין זכר להסתייגות של אחד המשתתפים מאופן הניסוח הזה, שהשליך את יהב האסון על המידע המטעה שקיבלה הממשלה. אפילו הרמטכ"ל, שנכח בישיבה, לא הגיב. אולי קיווה שהוועדה תזכה אותו, ותסתפק בביקורת נוקבת על ראש אמ"ן, אלי זעירא. בכלל, עד אז לא היה נהוג שוועדת חקירה עורפת ראשים.   

בימים שקדמו לישיבת הממשלה דווח בעיתונים שגולדה קיימה התייעצויות מפלגתיות על הרכב הוועדה וכי שקלה להסתפק בהקמת ועדה ציבורית או פרלמנטרית. היא שוב נעלבה: "אני אומרת לכם, לא הייתה לי התייעצות מפלגתית על הרכבים ועל דברים דומים. כל זה מצוץ מהאצבע של מישהו, שאינני יודעת מיהו. זוהי שערורייה שאין דוגמתה. אצלנו הכול מותר. על עיתונות אין ועדות חקירה, יש לה חסינות". אכן, עד היום יש חסינות לעיתונות, ואין ועדות חקירה.

השר שם־טוב ביקש לדעת אם עקרון הסוב־יודיצה יחול גם על הוועדה המיועדת. היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר השיב בחיוב, והסביר: "סעיף 41 של חוק בתי המשפט חל גם על דיוניה של ועדת חקירה שכזאת: 'לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית משפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו'".

זה מדהים. לפי החוק שהיה תקף אז, ובינתיים רוכך מעט, אסור היה לתקשורת לעסוק באופן דעתני בנושאי החקירה של הוועדה עד שזו תסיים את עבודתה ותפרסם את ממצאיה. אם בעל טור בעיתון יטען, למשל, שגולדה, דיין או דדו התרשלו במילוי תפקידם ערב המלחמה, הוא יסתכן בהעמדה לדין. שמגר אומנם רמז שלא ימהר להגיש כתבי אישום נגד עיתונאים ופובליציסטים, אך לא פסל אפשרות שכן יגיש: "אי אפשר לומר שעם מינוי הועדה יהיה הדבר סגור מפני פרסומים בציבור, שלא יהיו פרסומים ברבים הנוגעים למטריה (לחומר) שהוועדה דנה בה, אבל צריך לקבוע מגבלות".

למיטב זיכרוני ובדיקותיי הטריות, התקשורת הישראלית של חורף 74' לא נרתעה מסכנת העמדתה לדין ולא חסכה את שבטה מהדרג המדיני והצבאי, אם כי יחסית להתנהלות התקשורת אחרי מחדל 23', עשתה זאת בנימוס מרבי. ביטויים כמו "ממשלת דמים" לא עלו על דעתה, אף שמחיר הדמים של המלחמה היה גדול מזה של המלחמה הנוכחית באופן יחסי ומספרי גם יחד. היא לא ליבתה את התסיסה נגד הממשלה.

בסופו של דבר התסיסה באה מבפנים, מחוגי מפלגת השלטון. גולדה ניצחה בבחירות שהתקיימו כחודשיים וחצי אחרי סיום המלחמה, וכבר נערכה לתקופת שלטון נוספת, אך כוחה לא עמד לה מול הביקורת הגואה מבית, מהמערך, דווקא אחרי שוועדת החקירה הממלכתית זיכתה אותה מאשמת המחדל. היא נאלצה לפרוש ולהעביר את המושכות ליצחק רבין. זה ההבדל הגדול והמובהק בינה ובין נתניהו. בליכוד ובמפלגות הימין שמרכיבות את הקואליציה לא קם עד כה ח"כ אחד או שר כלשהו שתבע מנתניהו ללכת. גולדה הייתה מתה מקנאה. 

מדינה ללא התרעה

מבין משתתפי הישיבה המצוטטת כאן בנובמבר 73' ומהאישים שהוזכרו בה נותר בחיים רק אלי זעירא, ראש אמ"ן, שהודח בידי ועדת אגרנט. זעירא, בן 97, הוא גיבור ספרו החדש של ההיסטוריון הצבאי אבירם ברקאי, שזה עתה יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה, בעל השם המצמרר: "ויכה הברק פעמיים, אוקטובר 1973 – אוקטובר 2023". מומלץ לקרוא אותו גם לאלה שחושבים שהם כבר יודעים הכול על המלחמה ההיא, או עדיין משוכנעים שצה"ל ושב"כ נושאים באחריות בלבדית למחדל לפני שנתיים.

זעירא, שהספיק עוד לשרת בפלמ"ח, מפיק לקחים בשיחה עם ברקאי: "אחרי מלחמת יום הכיפורים חפרתי וחקרתי, וזה מה שגיליתי – מי שרצה להפתיע את האויב תמיד הצליח. כך ישראל. כך מצרים וסוריה. כך מדינות רבות בעולם. בכל פעם שצבא רצה להפתיע הוא הצליח. והצד השני של המטבע: בכל פעם שצבא או מדינה בנו על התרעה מודיעינית, הם נכשלו. אם אתה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש ממשלה, צא מתוך הנחה שלא תהיה לך התרעה...לכן צריך לעשות שינוי בסיסי בנושא ההתרעה ולבדוק איך שומרים על ביטחון המדינה בלי לסמוך שתתקבל התרעה, להיות בנוי מבצעית לכל תרחיש".