בגדוד סופה (53) בחטיבת השריון 188 החליטו בבוקר 1 בספטמבר לדחות בשעה את הפעילות המבצעית, כדי לא להפריע לפתיחה החגיגית של מוסדות החינוך בעוטף עזה. הבקשה הגיעה מראשי הקהילות בעוטף, ונפלה על אוזניו הקשובות של מפקד הגדוד, סא"ל א', שגם בתו עלתה השבוע לכיתה א' בבית ספרה בצפון הארץ. כמו אנשי קבע ומילואים רבים, גם הוא לא זכה ללוות אותה ביומה הראשון במערכת החינוך.
במגנן הגדוד, סמוך לציר "מגן עוז" המבתר את חאן־יונס למזרח ומערב, ניצבים טנקים, נמ"רים של גדוד 12 מחטיבת גולני, האמרים של חטיבת הנח"ל ודחפור כתום אחד שמשמש להריסת מבנים באזור. זחל ליד זחל עובדים הכלים, והחיילים מחסלים מחבלים ומשמידים מבנים כדי שלא ישמשו עוד לתשתיות טרור. שיטת העבודה היא להביא לקריסתו של המבנה עד לקרקע, כדי שלא ייווצרו חללים שהמחבלים יוכלו להסתתר בהם ולארוב לכוחות.
עוד כתבות בנושא
במקביל נמשכת הפעולה נגד מנהרות חמאס, מתוך הבנה שהשליטה בפני הקרקע לא יעילה בזמן שהמחבלים מסתתרים מתחתיה. "פעלנו בעשרות קילומטרים של מנהרות", אומר סא"ל א', "זו עבודה סיזיפית. הסריקה, הקידוח והפיצוצים לוקחים זמן, זה לא 'זבנג וגמרנו'. טיפול במנהרה של ארבעה קילומטרים יכול להימשך שבועות, למשל".
הכי מעניין
מפקד הגדוד מצביע על פרויקט מדינת חמד הקטארי: בשכונה עשרות בניינים גבוהים ויפים, שהחיילים נלחמו בקרבתם כבר בשנה שעברה. כנראה אין שם כבר מחבלים, מבהיר הקצין, אך מדי פעם הכוחות מזהים פעילי חמאס שמנסים להציב שם אמצעי לחימה ולתצפת על הכוחות. מצלמה כזאת עמדה במרכז הפרשה של הפגיעה בבית החולים נאצר בחאן־יונס. טנק של הגדוד היה זה שירה עליה, בתקרית שבה חוסלו 11 מחבלים ונהרגו כמה עיתונאים, שחלקם השתתפו בפלישה ב־7 באוקטובר. "התחקיר עוד מתבצע, אבל הטנקים שלנו פעלו לפי הנהלים", מתעקש א'.
מדרום לנו נמצא המוואסי, האזור ההומניטרי שמאות אלפי פלסטינים צפויים להגיע אליו בקרוב לאחר פינוי העיר עזה. הקרבה היחסית לאוכלוסייה העזתית מייצרת חששות, אך סא"ל א' מבהיר שיהיה מרחב אבטחה בין הכוחות הלוחמים ובין האזור ההומניטרי. "הגדרנו קו שאם יעברו אותו - נפעל. אם יש איום מיידי גם במרחב של אוכלוסייה, כולל איום עקיף, נבקש אישור", מבהיר מפקד הגדוד. "נפלו פה במגנן לא מעט פצצות מרגמה, שנורו בהכוונת המצלמות. כתוצאה מכך היו לנו פצועים. מאז שהתחלנו לפגוע במצלמות חלה ירידה בירי המרגמות. זה לא איום שולי. חמאס הוא ארגון ציני, שמשתמש באזרחים ובבתים ללחימה".
מאות משאיות הומניטריות עוברות מדי יום בציר הסמוך לגזרת הגדוד. המציאות הזאת דורשת מהלוחמים לשמור על ערנות ולשים לב גם לתרחישים של אנשי חמאס המנצלים את התנועה הערה של המשאיות כדי לעשות פיגועים. "זה דורש מאיתנו להיות חדים כדי שלא יקרה כלום", אומר א'. "גם עכשיו אנחנו נערכים לפשיטה שתתפוס אותנו בהפתעה. די בעשר שניות של חוסר תשומת לב כדי שהאויב ירוץ ויפגע בנו. השאלה היא איך אנחנו מגיבים להפתעה. לא כל המנהרות במרחב הושמדו, ואני מתמקד באזורים האלה. אנחנו לא נייחים אלא שומרים על ניידות. היוזמה שלנו מסכלת את כוונות האויב. אנו מציבים לא מעט מארבים, ופועלים לפי תורת הלחימה שאומרת שההגנה הכי טובה היא התקפה".
מפקד פלוגה ג', סרן ד', נפצע לפני חודשיים בקרב בחאן־יונס. מחבלים הצמידו מטען לטנק, והוא התפוצץ והצית בו אש. ד' ולוחם אחר מיהרו לצאת ולכבות את הטנק, אך מחבל שארב להם ירה לעברם ופגע בד' בבטנו. הוא פונה לבית החולים במצב בינוני, ולפני שבועות אחדים חזר לגדוד. בתקרית נהרג סמל אסף זמיר, שבוע בלבד אחרי שסיים את ההכשרה והגיע לפלוגה. "אנחנו צריכים להחזיר את החיילים הביתה בשלום ולעמוד במשימה המבצעית שלנו", מבהיר ד', הזוכה לשבחים ממפקד הגדוד.
"הם מרגישים אחריות לאומית, מבינים שהם דור הניצחון", מוסיף סרן ג', מפקד פלוגה א', תושב נתיב־העשרה. "אני בטוח שלא נעצור, לא משנה כמה זמן זה ייקח. גם אם המלחמה תימשך עוד ארבע שנים השורות ימשיכו להתמלא, אנשים יוסיפו להילחם. יש פה עניין לאומי שאי אפשר להתחמק ממנו, ואנחנו פה עד הניצחון. הצבא לא יפסיק להילחם, אנחנו מבינים את גודל השעה והאחריות הלאומית. אנחנו לא עוצרים, וזוכרים לחייך".
השיח מחליש
א' (33), אב לארבעה, נשוי לרוני, דוקטורנטית לביו־רפואה. בתפקידו הקודם היה סגן מפקד חטיבה 188, ולפני ארבעה חודשים נכנס לתפקידו הנוכחי. מאז תחילת המלחמה עבר גדוד "סופה", שלוחמיו הם חיילים בשירות סדיר, בכל גזרות הלחימה. הוא הוזנק לקרב ב־7 באוקטובר תחת פיקודו של סלמאן חבקה, שנפל בתחילת התמרון; אחר כך לחם בעזה; אז עלה ללבנון, ולחם במבצע חיצי הצפון; לאחר מכן פעל בסוריה אחרי נפילת משטר אסד; ואפילו שלח פלוגת טנקים אחת לצפון השומרון, לראשונה מאז מבצע חומת מגן.
העומס כבד, אך מפקדי הגדוד מקפידים להסדיר את יציאות החיילים הביתה בעזרת סבבי לחימה: שלושה שבועות ברצועה, ובשבוע הרביעי שלושה ימים של סדנאות עיבוד וטיפול בטנקים, וחופשת בית של ארבעה ימים. "זה לא הרבה, אבל זה נותן אוויר לנשימה", מסביר א'. "הרענון בבית חשוב מאוד. ההורים רואים את הלוחמים, וזה מפחית את הלחץ בשני הצדדים".
"צריך לשמור על הרענונים, כי זה משפיע על קצב הלחימה. אנחנו מקפידים לא להעניש על עבירות משמעת באמצעות גריעת זמן הבית של החיילים. זה לא מעניש רק את החייל, אלא גם את הבית. אם יקרה לו משהו, לא אוכל לעמוד מול ההורים שלו ולספר שהוא לא יצא הביתה כי היה עם טלפון בשמירה – ולכן הם לא ראו אותו לפני שנפל חס ושלום. אפשר להדיח מלחימה, לתת קנס, להעניש בעבודות רס"ר, אבל לא נמנע מחיילים לצאת הביתה".
"העבודה סיזיפית. הסריקה, הקידוח והפיצוצים לוקחים זמן, זה לא 'זבנג וגמרנו'. טיפול במנהרה של ארבעה קילומטרים יכול להימשך שבועות"
מפקד הגדוד מרוצה מאוד מחייליו. "החבר'ה פה חכמים מאוד, מדברים וערניים", הוא אומר. "בכל פעם מחדש אני מופתע לשמוע אותם. יש להם כוח, ורואים את זה באחוזי החיילים שחזרו ללחימה. אפשר לספור על כף יד אחת את מי שלא חזר. חלק ממי שלא חזרו חוו תגובות קרב קשות ואנחנו לא באים אליהם בטענות. מעטים החיילים שלא רוצים לחזור בגלל בעיות מוטיבציה. זה קשור למצב בבית, שיש לו השפעה ישירה על המוטיבציה של הלוחם. אנשי הגדוד שומרים על קשר עם ההורים של החיילים, וגם לי יש קשר איתם, אבל אני דואג שזה לא יעבור את הגבול".
בשלב זה של המלחמה רוב הלוחמים הסדירים בצה"ל התגייסו אחרי 7 באוקטובר. "זה חלק מהסיבות למוטיבציה", סבור א'. "הם נשחקו פחות, ומכירים רק את המציאות הזאת". בה בעת, א' מבקש שהעורף לא ישכח את משפחות אנשי הקבע. "כל הקיץ לא הייתי בבית", הוא מספר. "הבת שלי התחילה כיתה א' השבוע, ולא הייתי שם. אשתי מתחילה דוקטורט עכשיו, אחרי שנתיים שלא הייתה יכולה לעבוד כי לא הייתי בבית, ויש לנו תינוק. זה לא רק עניין של כסף ומענקים, זה גם עניין קהילתי: צריך לחייך, להיות נחמדים, לשאול 'מה נשמע' ולעזור במה שצריך".
על אף הקשיים, מטרת הלחימה בעזה נהירה למפקד הגדוד. "ברמה הטקטית ברור לי מה אני עושה – מחסל מחבלים. מחקתי את כל יישומוני החדשות מהטלפון שלי, כי זה מחליש והרבה פעמים גם לא נכון. יש לי אמון במפקדים שמעליי, וכל לוחם אצלנו יודע מה אנו עושים כאן. גם כשנגיע לעיר עזה המשימה הטקטית שלנו תהיה ברורה: לכבוש שכונה, לטהר אותה ממחבלים, להשמיד מנהרות ותשתיות טרור. אני רק גדוד אחד במערכה הגדולה".
עניין אחר שמניע את סא"ל א' הוא הרצון להחזיר את החטופים הביתה. "לפעול במרחב שיש בו מודיעין על חטופים זה קשה אישית", הוא משתף. "אני יודע שהם קרובים, הושט היד וגע בם. אני אומר לחיילים שלי שהחטופים שומעים את הירי ואת מעבר הזחלים מעליהם, ואני מקווה שזה נותן להם קצת תקווה. יש דרך לפעול סביב אזורים כאלה, כדי שהחטופים לא ייפגעו. הימים הכי טובים שלי בעזה היו כשחטופים חזרו, אפילו כשחילצו גופות. זה מרים את המורל".
לוחמי חטיבת כפיר בדרום חאן־יונס, יולי 25' | צילום: דובר צה"ל
א' משוכנע שלא ייתכן להותיר את חמאס שליט בעזה. "לא יכול להיות שחמאס יישאר כאן, ובמקביל אנשי העוטף יחזרו הביתה", הוא אומר. "זה יהיה ניצחון לחמאס. מטרותינו ברורות, והזהירות באזורים שבהם יש חטופים נלקחת בחשבון. זה לא מחליש אותנו, ואם צריך להתאים את המשימה – נעשה זאת. אני פה כדי ש־7 באוקטובר לא יחזור, וגם החיילים שלי יעידו שהם כאן לשם כך. הם ירוצו קדימה ולא יעצרו".
אחד הדברים שמטרידים את א' הוא השיח בתקשורת ובפוליטיקה על מטרות הלחימה. "גם בבית שואלים, כי חושבים שאני סתם יושב פה. לא מספיק מדווח שאנחנו נמצאים כאן בעשייה, נלחמים במחבלים ומשמידים טרור. אני משתדל מאוד שהלוחמים ידעו מה הם עושים, כי השיח הזה מחליש מאוד, נותן להם תחושה שאין גיבוי מהעורף. חייבים לדבר על זה, ואסור להניח שהלוחמים יודעים מה ה'למה'. גם למפקדים זה חשוב".
הפרסומים בתקשורת על המחלוקות הפומביות בין הרמטכ"ל לדרג המדיני, כולל שר הביטחון, אינם משפיעים לטובה על הלוחמים בשטח. "היעדר האחדות במסרים שבאים מלמעלה מחליש את השורות, וזה לא טוב", אומרים בגדוד. "אנו מסכנים את החיים שלנו מדי יום, והדבר האחרון שאנו רוצים לראות הוא ההתקוטטות הזאת. חיילים שואלים אותנו למה הרמטכ"ל רב עם שר הביטחון. הלוחמים לא טיפשים, הם רואים ושומעים מה קורה בחוץ".