קולות ייאוש ועייפות מן המצב עולים לאחרונה יותר ויותר. הגדיל כותב נכבד אחד שכינה את המלחמה כולה "כישלון קולוסלי", והפנה את חיצי ההאשמה לממשלה. כמי שמתקרב במהירות ל־400 ימי מילואים, רובם המוחלט בחזית עזה, אני סבור שזו טעות בהבנת המציאות. חשוב מכך, זו טעות בהבנת האתגר שאנו עומדים מולו, וממילא בסוג ההתמודדות הנדרשת.
עוד כתבות בנושא
מי שחלה במחלה מורכבת ולא נרפא ממנה כעבור שנתיים עשוי לזרוק את כל צוות הרופאים והאחיות שמטפלים בו. אבל ייתכן שהוא פשוט יכיר במציאות המורכבת של המחלה שהוא סובל ממנה. האכזבה מתוצאות המלחמה מול חמאס עד כה, בטענה שזהו רק "ארגון פורעים עם כפכפים, קלצ'ניקובים וטנדרים", מחמיצה את הבנת המחלה. ישראל מצויה במאבק של צבא סדיר מול גרילה, שצבאות רבים כבר נחלו בו כישלון. מאבק כזה לא נמדד בכמות החימוש של האויב, דווקא בשל הפרימיטיביות שלו ואופיו הסיזיפי והארוך.
העוצמה היחסית של הצבא הישראלי היא רק חלק מהסיפור. אכן, היכולת שלנו להכות גדולה מאות מונים מזו של חמאס, ואכן הכינו אותו מכה אדירה. אך מסיבות רבות יכולת הספיגה שלו גדולה מאוד, בעוד שזו לנו נמוכה בהתאמה. אין זה אומר שאי אפשר למוטט אותו, שכן סך המכות המצטבר שחמאס סופג יום־יום יכול להכריע אותו, רק שאין לנבא מתי.
הכי מעניין
לכן אין אמת בטענה שאנו כפסע מניצחון, אבל אפשר לומר שהניצחון יכול לבוא בכל פסע, אם לא נתייאש מלהמשיך לחבוט בחמאס עד שישתכנע שהזמן פועל לרעתו. ניצחון משמעו יצירת לחץ מספיק לסיום המלחמה בתנאים החיוניים לישראל, שבמרכזם שלילת כל שליטה עתידית של חמאס בעזה.
אומת ההייטק רוצה ניצחונות מהירים ומזהירים, משהו בין ששת הימים לאנטבה. איראן ולבנון סיפקו לנו משהו מן העונג הזה, ואין ספק שזה התרחיש האידיאלי. אבל אנחנו לא בוחרים את המלחמות שלנו, וגם עם זה קשה להשלים. החזית העזתית, על הכפכפים והקלצ'ים שלה, היא שיעור קצת אחר, שקשור ביכולת לנשוך שפתיים ולרוץ למרחקים ארוכים.
מדובר הפעם בקרב על אורך הנשימה. הניצחון יהיה נחלתו של הצד שיגלה יותר נחישות ויותר סבלנות. לשם כך נדרשת התגייסות של החברה האזרחית כולה למאמץ המלחמתי הזה.
אורך נשימה הוא לא רק יכולת צבאית או החלטה ממשלתית. הוא נשען על תודעה שכולם שותפים בעיצובה. ניתוח המצב בצורה מאוזנת ושלווה, תוך הימנעות מהגזמה לשני הצדדים, הוא חלק מהמאמץ הזה. הטענה ל"כישלון קולוסלי" רחוק מלעמוד בתנאים הללו. הוא נובע מהערכת חסר של ההישגים הגדולים בכלל החזיתות, כולל החזית העזתית, ומהערכת יתר של הכשלים. רוח הדברים נראית כנובעת מציפייה של האזרח המערבי מן השלטון לספק לו תוצר מושלם ויהי מה, בלי לקחת בחשבון את מורכבות הבעיה.
התיאור המאוזן הוא לומר שצה"ל הכה את חמאס ואת עזה מכות אדירות, כך שאפילו אם המלחמה תסתיים היום נוכל לראות בה ניצחון שיהדהד שנים קדימה. עם זאת, המטרה הסופית של מיטוט חמאס טרם הושגה, ולכן הכרחי להמשיך להתאמץ ולהשיג אותה. זה לא אומר שכל מה שנעשה עד כה היה טעות, אלא שיש להמשיך ולנסות דרכים נוספות להשגת המטרה.
נראה שהמאפיין הבולט בהצעות להמשך הלחימה הוא שיש בהן היגיון, אבל אין בהן קסם. כמתבקש, לכל פעולה יש יתרונות וחסרונות. כולן ראויות לקשב, אולם הצעות שמלוות בהקדמה "זה פשוט מאוד, אם רק תעשו... תתנו לצה"ל לנצח", אינן רציניות. מאידך גיסא, הייחולים לגורם עלום וחסר ניסיון שיביא את הישועה הם משאלת לב על דמות גואלת במקום על טיפול אחראי בבעיה המורכבת.
החזית העזתית מנסה אותנו במאבק מתמשך, ודורשת מאיתנו לנסות לנצח שוב ושוב, ביצירתיות, בעקביות ובמגוון דרכים – בלי לשגות באשליות, ובלי להפריז בחומרת המצב ולהתייאש. חמאס יתמוטט כשייווכח שהשורשים שלנו כאן עמוקים משלו, ולכן גם כוח הסיבולת שלנו גדול יותר.
לקראת יום המילואים ה־400, השחיקה, התשישות והנזק האזרחי מוכרים לי עד לשד עצמותיי. גם מצבם של החטופים החיים קורע את הלב. אך עתיד מדינת ישראל ואזרחיה מוטל כאן על הכף. הציונות צריכה להוכיח שהיא לא נכנעת לטרור, ובמאמץ הזה כולנו נדרשים להיות שותפים.