"אני מוכנה להיכנע תמורת החטופים", אמרה איריס חיים, אימו של החטוף יותם חיים ז"ל. בכנותה הישירה, היא חשפה מה שאחרים, האוחזים בעמדתה, מנסים להסוות. שהרי על זה מדובר: על השאלה אם כדי להציל את החטופים המורעבים, ניכנע לחוטפים ולמרעיבים.

רגע של היסטוריה: לפי מסורת חז"ל, אין ספק שמלחמה נגד אויבי ישראל דוחה את השבת. אך יוספוס פלביוס וספר מכבים טענו שלא תמיד זה היה כך. עד ימי החשמונאים יהודים היו מוכנים להיכנע לאויביהם, ובלבד שלא יוותרו על הערך החשוב של קדושת השבת. היסטוריונים מתקשים לקבל את העדות הזו כפשוטה, בגלל סיבה ריאליסטית: עם שאינו נלחם בשבת, לא היה שורד במזרח התיכון יותר משבוע. למען האמת, לא רק במזרח התיכון. אינני רוצה להעמיק כאן במבוכה ההיסטורית הזו, אלא להדגיש רק נקודה אחת. עם שמטפח נקודת תורפה כל כך בולטת, שמצהיר בהתנהגותו ובדיבוריו שיש קלף ערכי שיביא אותו תמיד לידי כניעה, פשוט לא יוכל לשרוד.

נחזור להווה: במו ידינו הפכנו את החטופים לנשק לא קונבנציונלי, שמאיים להכריע את מדינת ישראל. סוריה פיתחה נשק כימי, ולמרות זאת הבסנו אותה. איראן ניסתה לפתח נשק גרעיני, והובסה. הנשק הלא-קונבנציונלי היחיד שמאיים להביס אותנו הוא שבויים וחטופים. הנורא ביותר הוא שזו תוצאה ישירה של המדיניות שלנו. שום עם אחר אינו מוכן להיכנע כדי להציל את חטופיו, ולכן אויביו של שום עם אחר לא עושים מאמצים כאלו לחטוף את בניו ובנותיו ולהתעלל בהם. זו גישה שנובעת מרגישות מוסרית עילאית, אך זו גישה שממיטה עלינו קטסטרופות חוזרות ונשנות.

תמונותיהם של חטופינו המורעבים קורעות את הלב, וכולנו מתפללים ללא הפסק לשובם לשלום במהרה. אך כשאנחנו מודיעים שניכנע כדי להציל חטופים מורעבים, אנחנו עלולים לגלות שעודדנו חלילה את הרוצחים לא רק לחטוף, אלא גם להרעיב. את השבויים הראשונים ששוחררו אנשי חמאס ניסו ניסו לפטם לפני שחרורם, כדי שלא ייראו רזים מדי. כשהרשעים ראו שסבל החטופים מעורר זעם נגד הממשלה יותר ממה שהוא מעורר זעם נגדם, הם החלו להקצין באכזריות את הרעב ולתעד אותו. אנחנו צריכים לזכור שהתגובה שלנו עלולה לייצר לפסיכופטים עוד מוטיבציה להתעלל בשבויינו.

יש עשרה מיליון אזרחים ישראלים, שמאות אלפים מהם נמצאים בחו"ל בכל רגע נתון. אין שום דרך להגן על כולם מפני חטיפה. האפשרות הריאלית היחידה לצמצם את הסכנה הזו היא לדאוג שחטיפת ישראלים לא תשתלם. אם מפקדי צה"ל מצהירים שלא יילחמו בכל אזור שמוחזקים בו שבויים וחטופים – הם מייצרים מוטיבציית-על לחטיפות הבאות. יש מקום לחשוש שהם גם עלולים לגזור חלילה את גורלם של החטופים העכשוויים, כי המדיניות שלנו הופכת אותם לשכפ"ץ מושלם עבור החמאס. נשיא ארצות הברית ודובריו מכריזים על כך שוב ושוב: חמאס לא מעוניין היום בעסקת חטופים, והוא יודע למה.

הכניעה בעסקת שליט, שבה שחררנו בין היתר את סינוואר, הביאה עלינו 1,500 הרוגים ומאות חטופים. למען חטוף יקר ואהוב אחד, שהיו לו שם ופנים ומשפחה ויח"צנים, הפקרנו מאות ואלפים, שאז עוד היו חסרי שם. כמה חטופים וכמה הרוגים תביא עלינו חלילה כניעה נוספת? ומה נעשה אם איראן תחטוף חלילה עשרה ישראלים, תביא אותם לפורדו, תפרסם צילומים שלהם כלואים לצד מתקני הגרעין, ותכריז בריש גלי שהיא עומדת לפתח שם פצצת אטום?

יש מיעוט זעיר של ציניקנים שמשתמשים בחטופים כדי להפיל את נתניהו. רוב התומכים בכניעה לחמאס כדי להציל חטופים מגיבים מתוך רגישות מוסרית אמיתית, מלב טוב ומבטן מתכווצת. למרבה הצער והכאב, הבטן והלב לא יכולים להיות הפוסקים האחרונים בסוגיות כאלו. בכיר ישראלי אמר לי על הסוגייה הזו: אתה מדבר באופן רציונלי, אבל רוב הציבור מגיב מהבטן. אמרתי לו: מה אני יכול לעשות? אולי רק להזכיר שרוב הציבור תמך בזמנו בהתלהבות בעסקת שליט, שרוב הציבור היום חושב כנראה שהיא הייתה טעות קשה, ושאם חלילה ניכנע שוב לעסקת חרפה – הציבור שוב ישנה את דעתו אחרי הפיגוע הראשון.

חשוב גם להזכיר שוב שכניעה לחטופים אינה הדנ"א הישראלי, אלא מדיניות כושלת שאימצנו לראשונה בעסקת ג'יבריל, לפני 40 שנה. עד אז ממשלות ישראל סירבו להיכנע לחוטפים. רבין סירב ב-76' לשחרר 40 מחבלים תמורת 105 חטופים באנטבה, ושלח את לוחמי צה"ל למשימה מסוכנת מאין כמותה מעבר להרי החושך. המבצע היה מסוכן לחיילים ולחטופים גם יחד, אף שהצליח, במחיר דמים קשה; מבצעים אחרים לשחרור חטופים הצליחו פחות. למרות הקשיים, ממשלות ישראל המשיכו אז להתעקש שלא יהפכו את אזרחי ישראל לקלף המנצח של חוטפים סדיסטים.

החברה הישראלית מעניקה משקל מיוחד לדבריהן של משפחות החטופים, ואף זה מלמד על רגישות מוסרית מיוחדת. גם צביקה מור, אביו של איתן החטוף, הוא "משפחות חטופים", וכך הוא השיב לאיריס חיים: "איריס היקרה, האם הגירוש מגוש קטיף לא לימד אותנו שהכניעה מביאה לעוד רצח, אונס ושבויים?".

הישראלים מקשיבים קשב רב גם לגיבורי מלחמה ולמשפחות שכולות, ומנחם קלמנזון הוא גם זה וגם זה. גם קלמנזון השיב לאיריס חיים, והזכיר בתשובתו לא רק את אחיו גיבור בארי, אלחנן הי"ד, אלא גם את דודו מיכי מרק, שנרצח בידי מחבלים ששוחררו בעסקת שליט: "השכול והכאב לא הופכים אותי לחכם יותר או צודק יותר, אבל הם נותנים מבט נוסף... כמה משפחות כמו מיכי, דודי, אנחנו מוכנים לשלם עבור עסקה?". כדאי להקשיב למי ששילם את המחיר היקר מכול, כשהוא שואל את השאלות הקשות מכולן".