המערכה המשותפת של ישראל וארה"ב הצליחה לפגוע באמצעים וביכולות של איראן והמיליציות שלה, אך לא בכוונה: המוטיבציה של משטר האייתוללות להמשיך לקדם את חזונו האימפריאליסטי. זוהי לא מוטיבציה טקטית בלבד – היא מגדירה את זהותו, לגיטימיותו וקיומו של המשטר.

כמו במקרה של ההסכם מול חיזבאללה, המופר חדשות לבקרים, כך גם כאן: מופעל לחץ בינלאומי לייצר "דפי הסכמות" שנועדו לייצר תחושת יציבות גלובלית – גם אם ברור שהם יופרו. אלה הסכמים שלא נועדו לקיום מלא, אלא רק להצגת מצג של רגיעה מסוימת, כזו שתשרת את הנרטיב הדיפלומטי של הקהילה הבינלאומית ואת הצורך האמריקאי להציג הישג בזירה המדינית. במזרח התיכון, אותם דפים נתפסים לא כהישג – אלא כהזדמנות לבצע חישוב מסלול מחדש, התחמשות, שינוי אסטרטגיה (אך לא מדיניות) וחיסול חשבונות עם מתנגדים מבית. במילים אחרות, זהו המשך אותו הסיפור – רק באינטנסיביות מופחתת ועם מיתוג חדש של "יציבות", שאמורה לסמן לעולם על מעין חזרה לשגרה.

הירי האיראני לצפון ישראל שעות ספורות לאחר כניסת ההסכם לתוקף חושף את הפער התרבותי העמוק: ישראל שומרת על משמעת אסטרטגית, פועלת על פי חוקיות ודיפלומטיה. איראן, לעומתה, מחויבת להציג עוצמה – ושמירה עיוורת על הסכם תתפרש כהכרה בהשפלה. ההנחה שהסכם הפסקת אש יביא לשקט היא משאלת לב מערבית, אך לא עיקרון שניתן לפעול על פיו במזרח התיכון.

לא האם, אלא מתי ההסכמים יופרו

איראן פועלת כחברת כבוד – מושג שמאפיין גם חברות ערביות באזור. שמירה על תדמית, יוקרה והימנעות מ"אובדן פנים" היא ערך עליון. כל הסכם שנכפה מבחוץ – הוא סיכון תדמיתי. כל פשרה – חולשה. לכן: הפרה אינה כישלון – היא המשך המדיניות באמצעים אחרים.

בישראל ובמערב מפרשים "הפרת הסכם" כבעייתיות מוסרית או חוסר רציונליות. במזרח התיכון – זו אסטרטגיה מובנית. לכן, לא צריך לשאול האם איראן תפר הסכמים – אלא איך, מתי ובאיזה אופן.

כדי להתמודד עם משטרים מסוגה של איראן, ישראל חייבת לאמץ גישה אסטרטגית שמבוססת על אינטליגנציה תרבותית. מדובר לא רק בהבנה של מושגים כמו "כבוד", "השפלה" או "אובדן פנים", אלא בניתוח שיטתי של האופן שבו מערכות ערכים דתיות ולאומיות מעצבות מדיניות בפועל.

מנהיגים, מפקדים וקובעי מדיניות צריכים להפסיק להתייחס להפרת הסכמים כחריג או בלתי רציונלי, ולהתחיל לתכנן תרחישים והסכמות שמניחים מראש את קיומו של דפוס ההפרה – במינון, בעיתוי ובאופן. רק כך ניתן יהיה לנהל מדיניות אפקטיבית באמת – כזו שאינה נשלטת על ידי תקוות שווא, אלא על ידי הבנה עמוקה של הדינמיקה התרבותית.

באמצעות הבנה של האינטליגנציה התרבותית, ניתן לא רק להבין את דפוסי הפעולה של משטרים כאלה, אלא גם לנצל אותם או לעבוד מולם בצורה שממקסמת את ההישגים הישראליים ואת הצלחת המדיניות הביטחונית, הצבאית והדיפלומטית של ישראל. עלינו להפסיק להגיב להפרה כאירוע חורג, ולהתחיל לפתח מדיניות שמבוססת על ההנחה שההפרה תגיע. כך נוכל לתכנן מראש את רגע ההפרה ולהפוך אותו לנקודת יתרון אסטרטגית.