בזמן כתיבת מאמר זה אין לדעת אם מבצע מרכבות גדעון יצא לדרך ומתי, אולם דבר אחד אפשר להבין: אם הוא יוצא לדרך, כדאי למדינת ישראל לנהל אותו עד השלמת יעדיו ברצף, ואף במהירות רבה ככל האפשר. אלה אולי דברים טריוויאליים, אולם לאחר יותר משנה וחצי של מלחמה בדרום - שהתנהלה חלק ניכר מן הזמן באיטיות וביסודיות ובהפסקות רבות - ככל הנראה צריך לחזור עליהם.
לנפוליאון בונפרטה מיוחסת האמירה "בקש ממני הכול, למעט זמן". זאת, משום שזמן במלחמה הוא מצרך שמצוי במחסור: לא רק חשוב לאן מגיעים, אלא גם כמה זמן לוקח לעשות זאת, וכמובן – באיזה מחיר.
כיבוש סיני במלחמת ששת הימים במערכת בזק לא אפשר לצבא המצרי להתאושש. לו הייתה ישראל מגבילה את עצמה להתקדמות קבועה של 10 קילומטרים ביום בסיני, למשל, סביר להניח כי הרבה לפני שהייתה מגיעה לתעלת סואץ היה הצבא המצרי מצליח להתחפר. צבא מוכה הלם עשוי להתאושש אם נותנים לו זמן.
הכי מעניין
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
לוחמי צה"ל ברצועת עזה, מאי 2025 | צילום: דובר צה"ל
אבל יש הבדל גדול בין התקפה על צבא מסודר הבנוי במערכים ובין התקפה על שטח המוחזק בידי ארגון גרילה או טרור. במקרה הראשון, ההגעה ליעד היא בדרך כלל סוף הקרב או אחד משלביו האחרונים. במקרה השני לא פעם היא התחלת הקרב, ותו לא. בעיר מאוכלסת טיהור השטח מהגורמים המחזיקים בו עלול להיות תהליך ארוך ויקר, בוודאי כשמנהרות תת־קרקעיות בהיקף חסר תקדים חפורות מתחת לרחובות כמו בעזה. צבא שיתעלם מהמנהרות ויכבוש רק את השטח מעל פני הקרקע צפוי להיתקל במתקפות פתע מצד גורמים העולים לפני השטח, או לשלם מחיר יקר כשייתקל במארבים ובמטענים ובבניינים ממולכדים.
המארבים לכוחות צה"ל בשבועות האחרונים, מתוך מנהרות שלא התגלו או בניינים שמולכדו, הן דוגמה לכך.
הלחימה מאיטה עוד יותר בשל הרצון המוצדק לחסוך בחיי חיילינו והתלות המוחלטת כמעט של המלחמה המודרנית במודיעין. כיום אין לצפות שכוח יישלח לתוך עיר כשהוא רק יודע שיש שם אויב, ולצפות שיילחם מבית לבית ללא מודיעין תוך תשלום מחיר יקר. גם כך הלחימה ברצועת עזה גבתה מחיר כבד מחיילי צה"ל.
עוד כתבות בנושא הלחימה ברצועת עזה
מספר ההרוגים בתמרון ברצועת עזה הוא יותר מחצי ממספר ההרוגים במלחמת ששת הימים, ומספר הפצועים דומה למלחמת ששת הימים כולה. אם מביאים בחשבון את העובדה שהרפואה התקדמה מאוד מאז מלחמת ששת הימים, ושלא מעטים ממי שכיום נותרים בחיים לאחר פגיעה היו נהרגים לו הייתה רמת הטיפול כיום דומה לזו שלפני חמישים שנה, הרי עולה שהלחימה ברצועת עזה, בהשוואה מתאימה, קטלנית יותר ממלחמת ששת הימים כולה. אם היה צה"ל שולח את כוחותיו ללא מודיעין לכבוש את הרצועה, סביר שמספר ההרוגים היה גדול יותר. פענוח מודיעין וייצור מטרות דורשים זמן, ויחד עם זמני סריקה בהיעדר מודיעין מתקבלת התקדמות איטית למדי. הוסיפו לכך את הלוגיסטיקה כיום, שהיא רבה מבעבר – ותגלו שהתקפות מתוכננות דורשות עוד ועוד זמן.
בעיית המילואים
כל הדברים האלה מסבירים אולי מדוע הלחימה איטית, אבל אין פירושם שאי אפשר או שלא צריך להאיץ אותה, או שישראל אפילו יכולה להרשות לעצמה לחימה איטית ומתמשכת ברמה האסטרטגית - להבדיל ממצבים מקומיים שבהם יש יתרון באיטיות או במצור והימנעות מכניסה לשטח. כך למשל, אם אפשר לנתק לוחמי חמאס מהאוכלוסייה ולהותירם כלואים בלא אספקה ויכולת תפקוד במרחב מצומצם.
בתחילת המלחמה רבים בישראל ציפו כי יהיה לה קרדיט מתמשך בשל הטבח הנורא, אך המציאות הראתה שלא כך הדבר. התביעות נגד ישראל הגיעו כשלושה חודשים לאחר תחילת התמרון, והלחצים הדיפלומטיים המשיכו מאז. חלקם השפיעו ישירות, למשל בעיכוב הגדול בפתיחת המבצע ברפיח, שנאמר כי נגרם בשל לחצים דיפלומטיים אמריקניים ישירים.
חלקם השפיעו בעקיפין. אמברגו בלתי מוכרז, עיכובי אספקה צבאית, לחצים כאלה ואחרים – כולם גברו עם הזמן. עלייתו לשלטון של דונלד טראמפ אומנם הורידה חלק מהלחץ מגבה של ישראל, אולם כפי שהראתה התנהלותו של הממשל עד היום, האשראי והגיבוי לישראל אינם בלתי מוגבלים. אי אפשר לצפות אחרת. הממשל נתן לישראל צ'ק פתוח, אבל מי שמצפה שמדינה אחרת תעשה את העבודה למעננו מתעלם מכך שלכל מדינה יש אינטרסים שלה. אם ישראל רוצה להשיג מטרות, ככל שתקדים להשיגן כן ייטב. ככל שתתנהג כאילו יש לה זמן, לא רק שהיא תמשיך לגלות שהדבר איננו נכון - אלא שתקשה על עצמה בהשגת יעדיה.
כיבושה המהיר של רפיח כאשר צה"ל יצא סוף־סוף לתמרן, בניגוד להערכות האמריקניות על אסון וחודשים ארוכים שיידרשו לפינויה מאזרחים, העיד שמהירות יכולה להביא תוצאות - גם אם אחרי השלב המהיר הראשון נדרשת עבודת טיהור רבה. יותר מכך, מהירות פעולה עשויה לחסוך דם. אכן, פעולות התקפיות מהירות מובילות לעיתים קרובות לאבדות גבוהות יחסית לפעולות התקפיות איטיות וזהירות, אבל לא פעם המחיר הכולל של האיטיות – לא רק במשאבים כי אם גם בדם – גבוה יותר במצטבר.
בנוסף, העובדה כי מחלוקות בישראל מתרחבות ככל שהמלחמה מתמשכת אינה נתונה בספק. אפשר להאשים צד א' או צד ב' באחריות, אולם ספק כמה ההאשמות יועילו לפתרון הבעיה בטווח הקצר. גם מנגנון המילואים של ישראל מעולם לא נועד להתמודד עם מצב של מלחמה ארוכה ומתמשכת. אנשי מילואים היו מסורתית עיקר הכוח הישראלי, והם שילמו מחיר בהתאם. במלחמת ששת הימים, למשל, כמעט שלושה רבעים מהרוגי המלחמה היו אנשי מילואים. קצת פחות מרבע היו חיילי חובה, ו־6 אחוזים היו אנשי קבע.
הסיבה לבניית הכוח באופן כזה הייתה בין השאר ההבנה כי מדינת ישראל לא יכולה להחזיק צבא קבע גדול כל השנה. בהתאם לכך, תפיסת הביטחון של ישראל כללה גיוס מהיר, מלחמה מואצת ושחרור זריז יחסית. בטרם מלחמת חרבות ברזל, המילואים הארוכים ביותר היו במלחמת יום כיפור, ורוב אנשי המילואים שהתגייסו באוקטובר 1973 כבר השתחררו עד מאי 1974.
באותה מידה, השוואה למערכה המתמשכת נגד הטרור הפלסטיני אחרי מבצע חומת מגן אינה מדויקת, שכן אז המילואים שוחררו במהרה, והמערכה נחלשה בהדרגה בעוצמתה ובהיקפה. כרגע, לכל הפחות, אין מדובר ב"כיסוח הדשא", שכן השדה כולו עדיין מלא בעשבים שוטים. אם הייתה חומת מגן נמשכת יותר משנה ברצף היה ניתן להקביל ביניהן. אכן, גם אם תחליט ישראל שמטרתה כיבוש הרצועה, יש להניח שהטיהור ידרוש זמן. אבל אין להניח שהלחימה חייבת להיות באותה עוצמה ובעזרת אותו כוח אדם במשך זמן רב.
הסיבה שבגללה ישראל יכולה כיום להמשיך בהפעלת אנשי מילואים זמן רב כל כך היא שהרבה פחות נושאים בנטל, והמדינה הרבה פחות משותקת בלעדיהם. אולם המחיר לאנשי המילואים כבד, והקושי צפוי להמשיך ולגדול.
חלק מהדיון הציבורי לאחרונה קשור בשאלת האמון בממשלה, אולם גם ללא השאלה הזו, ובלי להפוך את ההתייצבות במילואים לשאלה פוליטית, מודל שמתבסס על גיוס מספר קטן יחסית של אנשי מילואים לזמן רב כל כך שונה מאוד מכל מודל מילואים בתולדות ישראל. הוא צפוי להביא לבעיות וקשיים אצל הלוחמים.
ברור שהיה קל יותר לגייס את הציבור והלוחמים שישה חודשים מפריצת המלחמה מאשר אחרי שנה וחצי. נכון, במצבים מסוימים אפשר והכרחי לנהל מלחמות ממושכות, אבל כמו שתעיד נפילת המורל בחלק מצבאות אירופה ב־1917 - עדיף למעט בכך ככל האפשר.
אנשי המילואים צריכים שיראו להם אופק: כיצד הפעולות שלהם מביאות לתוצאה הרצויה, מקרבות אותה או לכל הפחות מביאות תוצאות חיוביות מספיק. אם תהיה להם תחושה כזו, המורל וההתייצבות יעלו. אם לא, צפוי ההפך.
לכן, אף שמותר למדינה לגייס כוחות מילואים כדי לאיים על האויב ולכפות עליו להסכים לתנאינו – ולא תמיד חובה להפעיל את הכוח שמגייסים – כוחות המילואים אינם גומייה שנמתחת וחוזרת ונמתחת. אם הם יחשבו שקראו להם לשווא, או שמטרת הפעלתם איננה ברורה, השחיקה צפויה לגדול בין סיבוב לסיבוב גם ללא שאר הבעיות שהוזכרו לעיל.
גבולות הבינריות
אפשר לטעון שאלמלא החזיק חמאס בחטופים ישראל הייתה פועלת אחרת. ואכן, ייתכן שיעדי המבצע יוגבלו בשל הצורך להימנע מפגיעה בהם. אולם אז עלול להיווצר מצב שבו ישראל מתמרנת מתחת לפנס כי הדבר אפשרי שם. מטרות התמרון צריכות להיגזר בראש ובראשונה מהמטרות שהוא רוצה להשיג, ולא מהמגבלות על השגת היעדים. תכנית שמתחילה במגבלות פירושה שאי אפשר להשיג את המטרה, "אבל צריך לעשות משהו". יש לקוות שה"משהו" הזה יספיק כדי שהאויב ישתכנע לעשות את רצוננו, אבל לא תמיד אפשר לעשות זאת בלי להכריע אותו.
הטענות כאילו אי אפשר להכריע את חמאס נוטות להיות א־היסטוריות. טענות כאלו הועלו גם בסכסוכים שארגוני טרור וגרילה הפסידו בהם, והן מתעלמות מכך שהמלחמה בעזה מתנהלת בשטח מוגבל שכרגע ישראל שולטת בהיקפו.
הן גם נוטות להניח ראייה בינרית - בין ניצחון נוסח מלחמת העולם השנייה ובין הפסד אין שום טווח. במציאות משול הדבר לטענה ש"אי אפשר לנצח פשע". כן, אי אפשר למנוע פשיעה לגמרי, אבל כל אדם ממוצע יודע להבדיל בין שכונה מוכת פשיעה לשכונה בטוחה, גם אם אף פעם אין הבטחה שלעולם לא יהיה פשע.
אבל השאלה אם תיאורטית אפשר לנצח את הטרור חשובה פחות מהשאלה אם ישראל מעוניינת בכך ופועלת ביעילות לעשות זאת. כדי לפעול ביעילות – היא לא יכולה להניח, צבאית או מדינית, שיש לה זמן.