צילום:
בתוך שלל האירועים הדרמטיים שהתרחשו בתקופה האחרונה בזירה הלאומית והבינלאומית, נבלע אירוע משמעותי בזירה אחרת: זכייתה של אישה צעירה בשם טובי תרזה מוזס בתביעה אזרחית על סך של כמיליון שקלים, נגד מורתה מרים צוויג שפגעה בה מינית לאורך תקופה ממושכת. על הפרשה כולה הוטל צו איסור פרסום גורף, ואולם זכייתה של טובי בתביעה האזרחית, לאחר מאבק עיקש, אפשרה לחשוף לציבור הרחב את זהותה של צוויג ואת מעשיה הפוגעניים, וכך זכתה טובי להכרה פומבית על העוול הנורא שנעשה לה.
טובי גדלה במשפחה חרדית בירושלים והתחנכה במוסדות בית יעקב. בהגיעה לסמינר "דרכי רחל", מהסמינרים הליטאיים הנחשבים והמוכרים בירושלים, היא פגשה לראשונה את צוויג, שהייתה מורה בולטת במוסד. צוויג, בתו של רב קהילה ידוע, נחשבה לא רק למחנכת מוערכת, אלא גם לאשת טיפול עתירת ניסיון. בעקבות עניין אישי, פנתה אליה טובי לצורך טיפול רגשי. צוויג נאותה לקבלה לטיפול, ובמסגרת זו ניצלה אותה מינית באופן שיטתי במשך חמש שנים. בגין זאת הורשעה צוויג ונגזרו עליה שש וחצי שנות מאסר, שאותן היא מרצה בימים אלה בכלא נווה תרצה.
פרשת המורה צוויג מעוררת שאלות רבות באשר לנשים פוגעות מינית, באשר לשותפים פסיביים ואקטיביים לפגיעה מינית, באשר למקומה של קהילה במקרה של פגיעה מינית בקרבה, באשר להשלכותיה של פגיעה כזו על הנפגעת, ובאשר למשמעותה של חשיפת זהות הפוגע/ת בציבור הרחב. במאמר זה אנסה להתייחס לסוגיות אלה.
הכי מעניין
למען הגילוי הנאות אציין כי אני מלווה את טובי זה שנים מספר, ועוקבת מקרוב אחר התמודדותה המרשימה בכמה חזיתות בו־זמנית: מול מנגנון משפטי מתיש; מול ציבור שבמקום להושיט לה יד טורח להכפישה; ונגד המורה צוויג, שדמותה הילכה עליה אימים והחשש ממפגש עימה, אפילו באקראי, לא נתן לה מנוח במשך שנים ארוכות. במאבק בלתי מתפשר העזה טובי להתייצב מול גורמים כוחניים שניסו להשתיק את הפרשה. אישה צעירה, שהתייצבה בגפה מול משוכות ומחסומים רבים כל כך, ויכלה להם.
מודל האם המגוננת
בשנים האחרונות נחשפו בישראל שתי פרשיות הקשורות לפוגענות מינית של נשות חינוך חרדיות בתלמידותיהן. האחת, בשנת 2018, כאשר חודשו הדיונים המשפטיים סביב כשירותה של מלכה לייפר, מנהלת בית ספר חרדי לבנות במלבורן, אוסטרליה, לעמוד לדין בגין האשמות קשות על תקיפות מיניות ואונס תלמידותיה. השנייה, בשנת 2022, כאשר צביה רוטנברג, מנהלת תיכון בסמינר "מעלות" של בית יעקב בירושלים, נחשדה במעשים מגונים בתלמידות כאשר הייתה מחנכת נערצת בבית הספר בית יעקב "בית ישראל".
פרשיות אלה הפגישו את הציבור החרדי עם העובדה שגם נשים יכולות לפגוע מינית. חרף זאת, ואף שבמהלך השנים האחרונות הצטברו בקרב אנשי מקצוע מתחום הטיפול עוד ועוד דיווחים מאת תלמידות ובוגרות של מוסדות חינוך חרדיים על מורות שביצעו בהן את זממן, עדיין קיים בחברה החרדית תת־דיווח ביחס לפגיעות מצד נשים, והנושא עודנו מושתק.
גם מחוץ לחברה החרדית, התופעה של פוגענות מינית על ידי נשים מצויה בתת־דיווח והיא נפקדת כמעט לחלוטין מן השיח הציבורי, ולא בכדי. עבריינות מין נתפסת כפשע מגדרי; התפיסה של אישה כפוגעת מינית מתנגשת עם דימויים מגדריים נפוצים, הנוטים לזהות גבר עם אלימות, יצריות ותוקפנות, ואישה עם תכונות "אימהיות" כחמלה, רוך, דאגה ואמפתיה. סטריאוטיפים מגדריים אלו מובילים לתת־זיהוי ולתת־דיווח של פגיעות מיניות שבוצעו על ידי נשים. כתוצאה מכך, אין נתונים מדויקים על שיעורי הפגיעות של נשים, ואולם נתונים ברחבי העולם מלמדים כי מקרב כלל הדיווחים על פוגעים מינית, בין 2 ל־10 אחוזים מתייחסים לנשים, כאשר בישראל מדובר על כ־4 אחוזים.
החסמים בזיהוי פוגענות מינית של נשים אינם פוסחים גם על אנשי מקצוע מתחום הטיפול, הנוטים לעיתים לגמד מחומרת הפגיעה של נשים שנפגעו מנשים, אף שהשלכותיה הקשות של הפגיעה אינן נופלות מאלה של פגיעות מיניות המבוצעות בידי גברים. ספרות המחקר מצביעה על כך שרבות מהנשים הפוגעניות מאובחנות עם אישיות גבולית ומאופיינות בהיסטוריה של פגיעה מינית, לרוב במהלך הילדות. פוגענותן המינית מיוחסת לצורך בלתי מודע לשחזר את הפגיעה שעברו, ובכך להשיג את הכוח והשליטה שנגזלו מהן בעת הפגיעה. עוד עולה כי פוגענות נשית לרוב אינה כוללת שימוש באלימות פיזית, ומתקיימת במסגרות משפחתיות וחינוכיות ובהקשרים טיפוליים.
ניתן לשער כי הסטריאוטיפים המגדריים שתוארו, וכן החסמים בזיהוי פוגענות מינית של נשים, רווחים ביתר שאת בחברה החרדית. חברה זו רואה בהקמת משפחה ערך מקודש, ומייעדת את האישה לטיפול בילדים ולחינוכם. אף שמרבית החוגים החרדיים מסלילים את האישה לשאת בעול פרנסת המשפחה כדי לאפשר לבעל להתמסר ללימוד תורה, ועל אף העלייה בשיעורן של נשים חרדיות הרוכשות השכלה גבוהה ומפתחות קריירה, ערכן העצמי והחברתי של הנשים החרדיות עודנו עומד בזיקה לתפקודן בספירה המשפחתית כרעיות וכאימהות, הדואגות לרווחתן של בני משפחתן. לפיכך, הנשים בחברה החרדית מזוהות במיוחד עם "מודל האם המגוננת", והאפשרות של פוגענות מינית נשית היא כמעט בלתי נתפסת בקרב ציבור זה.
אהובה שרמן, מופשט אדמדם, שמן על בד, 1976; מוצג בתערוכה "הדרן" בגלריה סמאח בדאלית אל־כרמk | צילום:
זאת ועוד, החברה החרדית נוטה להשתיק שיח על פוגענות מינית בקרבה. הכרה באישה חרדית שפגעה מינית בבנות צעירות כרוכה אפוא בניפוץ טאבו כפול – הן זה המתייחס לפוגענות בתחום המיני, הן זה המתייחס לנשים פוגעניות. המחשבה כי אישה יכולה לפגוע מינית מערערת יסודות עמוקים. המעשה כה בלתי נתפס, עד כי בעבור רבים הדרך היחידה להתמודד עימו היא באמצעות הכחשתו, ואף חמור מכך, באמצעות התקת האשמה לקורבן.
כאשר הפוגענות המינית מיוחסת לאשת חינוך מוערכת, בעלת ייחוס משפחתי, כפי שקרה בפרשת המורה צוויג, השימוש במנגנוני ההכחשה וההתקה מועצם. שהרי מבחינת רבים אשר הכירו את צוויג, לא ייתכן שאשת החינוך, המטפלת הרגשית בעלת השם, בתו של הרב המלומד והנערץ, תבצע מעשים כה שפלים ונפשעים. לפיכך נטו הם להכחיש את המעשים שיוחסו למורה צוויג, וחלקם אף התיקו את האשמה אל הנפגעת, טובי, וניסו להכריעה במאבקה.
טראומת הבגידה
כדי לשפוך אור על הדינמיקה שנוצרה בין הגורמים השונים המעורבים בפרשת המורה צוויג – הנפגעת, הפוגעת והקהילה – ולהבין את עומק הפגיעה שחוותה טובי ואת המחיר הנפשי שנגבה ממנה בגין הפגיעה, אבקש להיעזר במושגים "טראומת הבגידה" ו"הבגידה המוסדית".
את המושג "טראומת הבגידה" טבעה הפסיכולוגית האמריקנית ג'ניפר ג'ו פרייד, ולפיו פגיעה המבוצעת בידי דמות סמכותית ומשמעותית בעבור הנפגע, מייצרת סוג ייחודי של טראומה. זוהי פגיעה המתרחשת בתוך מערכת יחסים המושתתת על ציות, אמון מלא ויחסי תלות. בהקשר כזה, הנפגעים עשויים שלא לזהות את טיבו הפוגעני של הקשר עם הדמות בעלת הסמכות או למזער את ההיבט הפוגעני שבו, וזאת כדי לשמר את הקשר עם הדמות, שכה משמעותי בעבורם. דפוס זה של פוגענות כולל תהליך מניפולטיבי של פיתוי המכונה "גרומינג", שבאמצעותו רוקם הפוגע קשר אישי עם קורבנו הפוטנציאלי, כשהמטרה המוצהרת לביסוס הקשר היא דאגה וטיפול. הדמות הפוגענית לוכדת קורבנות פוטנציאליים שהיא מזהה אצלם צורך בתשומת לב ובחום אנושי. הקורבנות הנשאבים לקשר מתמסרים לדמות ומפתחים בה תלות רגשית. כדי להגביר את התלות, מרחיקה הדמות הפוגענית את הקורבן ממעגלי תמיכה קודמים, במיוחד ההורים, באמצעות יצירת סכסוכים בינו ובינם. כאשר הדמות הפוגענית היא אישה, הקשר שתואר לעיל נתפס בעיני המתבונן מן החוץ כנורמטיבי, מבלי לעורר ספקות או חשדנות, וזאת בשל הנטייה לפרשו כביטוי של "מודל האם המגוננת".
לשיטתה של פרייד, עוצמת הפגיעה נובעת בעיקר מהמקום שהדמות הפוגענית תופסת בחיי הנפגע, וככל שמקומה מרכזי יותר, כך הפגיעה הרסנית יותר. במקרה דנן, צוויג הייתה המורה הכריזמטית, הרחומה והאמפתית של טובי, אך גם המטפלת הרגשית שלה. הקשר נעשה תכוף יותר ויותר, ולדבריה של טובי, צוויג טרחה במהלכו על הרחקתה מהוריה, וניצלה את מצוקתה הנפשית להגברת תלותה בה. טובי מצאה במורה צוויג את מה שכל־כך חיפשה – בית, חום אימהי ואוזן קשבת. היא סיפרה כי המורה צוויג הביאה אותה למצב שבו היא סירבה לחזור לבית הוריה, וביקשה לגור עימה ועם משפחתה. אסירת תודה, ניסתה טובי לרצות את צוויג ונענתה לכל דרישותיה, לרבות מגעים אינטימיים שזו יזמה עימה, כאשר טובי מפרשת מגעים אלו כביטוי של חום וחמלה. למותר לציין כי מערכת יחסים שבה מורה היא גם המטפלת של תלמידתה, או שבה מטופלת מתגוררת אצל המטפלת שלה, מגלמת ניגוד עניינים פסול ומעוות. ואולם, רק לאחר תקופה ממושכת הבינה טובי שמשהו אינו תקין בקשר הזה וניסתה להיחלץ ממנו.
פרייד מסבירה כי כאשר מנגנוני ההכחשה והמזעור של הנפגע מתחילים לקרוס, הפגיעה אינה משליכה רק על הקשר עם הדמות הפוגענית אלא חובקת את מכלול חייו של הנפגע. היא מערערת את תחושת הביטחון שלו ביחסו לעצמו ולזולת, מובילה לקריסת עולמו הפנימי ולרוב גם גורמת לפוסט־טראומה מורכבת, כפי שקרה לטובי. המורה האכפתית, המטפלת המסורה, אשר הייתה בעבורה תחליף הורי והמרחב הבטוח בחייה – מעלה באמונה ובגדה בה.
את המושג "בגידה מוסדית" פיתחה קרלי סמית יחד עם פרייד, כדי להסביר את המשמעות הרבה של ההקשר המוסדי שבמסגרתו מתרחשת הפגיעה. לפי סמית ופרייד, "בגידה מוסדית" מתייחסת למקרים שבהם הטראומה נגרמת לא רק בעקבות התנהגות הפוגע אלא גם בעקבות תגובתה של הסביבה המשפחתית, החינוכית, הקהילתית והדתית, שבמסגרתה בוצעה הפגיעה. כאשר התגובה היא התעלמות, טיוח והאשמת הנפגע, היא מחמירה את הנזק ולעיתים אף יוצרת אותו. במקרה דנן, כאשר טובי ניסתה לפנות לגורמים שונים בחברה החרדית, ובכלל זה רב המוכר בחוגים החרדיים ככתובת לטיפול בפגיעות מיניות, היא נתקלה בשתיקה, בהשתקה, בהכחשת הפגיעה ובהשלכת האשמה עליה. זאת הן בשל הקושי להאמין לדבריה, הן מחשש ללשון הרע, והן מחשש מעימות עם משפחתה של צוויג – משפחה מקושרת ובעלת מעמד. טובי חשה נטושה ומנודה, בודדה במערכה.
בניסיון למצוא מפלט, עזבה טובי את הארץ. בוגרת צעירה של בית יעקב, בגפה, ללא כל תקווה באופק, קמה ונסעה לדרום אמריקה. רק שם, כשהיא רחוקה מהכול, פתחה במסע ארוך וכאוב של חיפוש עצמי אחר תשובות, אחר דרך. בהמשך חזרה טובי לישראל ומאז היא מנסה לשקם את חייה: היא סיימה לימודי עבודה סוציאלית; השתלבה כאשת מקצוע במרכז קשר הורים־ילדים בירושלים שחלק ניכר מלקוחותיו נמנים עם האוכלוסייה החרדית, ובשנה האחרונה אף קודמה להיות מנהלת המרכז, וכן החלה בלימודים לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. לצד אלה הפכה לאקטיביסטית הפועלת ללא לאות למיגור תופעת הפגיעות המיניות בחברה החרדית, ומעבירה הרצאות בנושא.
לחשוף כדי להציל
כחלק מתהליך השיקום, ביקשה טובי להשתחרר מתחושת האשמה שרבצה עליה בעקבות התגובות שחוותה ולתת תוקף לפגיעה שעברה, שכן ההכחשה של פגיעתה והאשמות שהוטחו בה, עוררו בה ספקות באשר לאמיתות החוויה הקשה שעברה וערערו אותה עוד יותר. תופעה זו מוכרת בקרב נפגעי אלימות לסוגיה, ובכלל זה שורדי פגיעה מינית, והיא תוצר של גזלייטינג (גזלות דעת) – מניפולציה שבאמצעותה מעורר הפוגע ספקות בקרב הקורבן ביחס לבוחן המציאות שלו, כחלק מאקט אלים של שליטה. גזלות הדעת נעשית באמצעות הכחשת תלונותיו של הנפגע, ערעור על תחושותיו והאשמתו בסילוף המציאות. במקרה הנוכחי ניתן לראות את גזלות הדעת גם כתולדה של הקשר חברתי־קהילתי רחב יותר ולא רק כתוצר פעילותו של אדם ספציפי, ועל כן ניתן לזהותה גם כגזלייטינג מוסדי. גזלות הדעת המוסדית שחוותה טובי, דחפה אותה לקבל הכרה פומבית, לאשר את שעברה ולהוציא את האמת לאור.
כחלק ממאבקה בתופעת הפגיעות המיניות בחברה החרדית, ראתה טובי חשיבות רבה בחשיפת זהותה של המורה צוויג ומעלליה. סוגיית חשיפת זהותם של עברייני מין מזמינה שיח נרחב ומעוררת שאלות אתיות לא פשוטות. מחד גיסא, עומדת זכות הציבור לדעת, בפרט כאשר קיים חשש למוּעדוּת (רצידיביזם), כמו במקרה של עבריין מין סדרתי; וכן כאשר יש סבירות שהעבריין פגע באנשים נוספים שאם ייחשפו לזהותו יבינו שאינם היחידים שנפגעו, ויעזו לדווח על אודות הפגיעה.
מאידך גיסא, זכות הציבור לדעת עשויה לפגוע בצנעת הפרט, לקדם את תיוגו השלילי של העבריין ובכך להקשות עליו את תהליך השיקום ואת השתלבותו בחברה. נוסף על כך, יש בדבר להכתים את בני משפחתו על לא עוול בכפם. השאלה בדבר חשיפת זהותו של עבריין היא סוגיה הרת גורל הכרוכה בשקלול של צנעת הפרט והשלכות נוספות שיש לחשיפה על העבריין ועל בני משפחתו, אל מול הנזק העתידי שאי־חשיפה עלולה להסב לנפגעים פוטנציאליים.
גם מבחינה הלכתית מעוררת סוגיית החשיפה דיון מורכב. חשיפת זהותו של עבריין מין כרוכה לכאורה ברכילות ובלשון הרע. ברם, כאשר מדובר בעבריין מין סדרתי יש היתר ואף חובה לחשוף את זהותו כדי להזהיר את הציבור מפניו. קצרה היריעה מלהציג את המקורות השונים, ומלומדים רבים, הבקיאים בתחום זה לאין שיעור ממני, דנו בסוגיה זו באופן נרחב. אציין רק כי אחד המקורות הבולטים הוא הפסוק "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (ויקרא יט, טז). לפי רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים", הסמיכות של איסור רכילות לחובה להציל אדם מסכנה מלמדת כי במקרה שנשקפת סכנה לאדם אחר, חובה להצילו גם אם הדבר כרוך בדיבור על מעשיו הרעים.
ברוח זו, משנודע לטובי כי קיימת אפשרות שעם שחרורה מהכלא תחזור המורה צוויג ללמד בסמינר, וכי בכוונתן של צעירות שטופלו אצלה בטרם המאסר לחזור אליה לטיפול, היא פתחה במאבק לחשוף את זהותה ואת מעלליה. לדבריה, היא חששה שאם לא תחשוף את הפרשה, צעירות נוספות עלולות להיפגע.
טובי אינה היחידה. לצערנו, ישנן נשים נוספות שחוו פוגענות שכזו, אך מרביתן מנהלות את מאבקן בד' אמותיהן, במלחמת הישרדות יומיומית, מבלי שאיש יידע. קולה של טובי הוא גם קולן של כל אותן גיבורות שקופות. לא כל מי שעוברת פגיעה מינית מסוגלת לקום, לדווח, לתת עדות ולצאת במאבק. מלחמתה של טובי גבתה וגובה ממנה מחיר נפשי וחברתי עצום. עם זכייתה בתביעה האזרחית תם מאבקה, אך לא נשלם.
לאורך מאבקה הסתייעה טובי מוזס רבות בעמותת מגן, הפועלת לקידום מוגנות, מניעה וטיפול בפגיעות מיניות בחברה הדתית והחרדית. ניתן ליצור קשר עם העמותה בטלפון: 02-3724073; ובדוא"ל: support@magen-israel.org
ד"ר שרה זלצברג היא חוקרת ומרצה במכון שנדונג־ת"א לחקר ישראל והיהדות באוניברסיטת תל־אביב; עוסקת בחקר החברה החרדית ומתמקדת בתחומי רווחה אישית ואלימות מינית ומגדרית
עוד כתבות בנושא
