זהו הפולמוס הלוהט היום בשמאל הישראלי: האם לפוצץ את חתונתו המתקרבת של אבנר נתניהו. מניסוחיהם של המשתתפים בוויכוח, נראה שברור לכולם שהחתונה הזו ראויה לפיצוץ. איש אינו טורח לנמק באופן סביר את ההנחה הזו, שכנראה בעיניהם היא מובנת מאליה. כמו שמגדלי קלפים מוּעדים לקרוס, כמו שבּועות סבון מועדות לפקיעה, כך כנראה גם חתונות במשפחת נתניהו אמורות להתפוצץ.

ובכל זאת, יש מעטים המזהירים מפני הצעד הזה. בן כספית כתב כי הוא מתנגד להחרבת החתונה, והוסיף נימוק: "'הרס' החתונה יוסיף לבנימין נתניהו כוח, אג'נדה, רוח במפרשים ומנדטים... כנאמר, הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות". עוד כמה מאנשי השמאל המפוכחים-יותר הצטרפו לקריאה הזו, ומדברי כולם משתמע אותו מסר: עצם היוזמה למנוע מאבנר נתניהו הצעיר להתחתן היא "כוונות טובות", יוזמה ברוכה ומרוממת, אלא שכדאי להימנע ממנה מנימוקים פוליטיים-מעשיים – היא תגרום לבייס של נתניהו להתאחד סביבו ותחזק את ביבי, שנוא נפשם.

ברור שזו אכן תהיה התוצאה המעשית של המהלך הזה, וטוב לראות שבמחנה שונאי נתניהו עדיין יש כמה שמצליחים לחשוב באופן מספיק רציונלי כדי להבין את התוצאה הבלתי-נמנעת הזו. ועדיין, מטריד ומפחיד שטרם נמצא מנהיג בולט שיאמר לחבריו בשמאל: אסור לפוצץ את החתונה של אבנר נתניהו, ולא משום שזה מעשה טיפשי ומזיק, אלא משום שהמהלך הזה אינו מוסרי. אסור להרוס את החיים של אדם צעיר רק משום שאתה לא אוהב את אבא שלו. איך ייתכן שהטיעון הזה לא נשמע?

לפני 3,500 שנה הביאה תורת ישראל חידוש לעולם: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת; אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כ"ד, טז). בימים ההם, התפישה הזו הייתה מדהימה ומוזרה. העמדה הרווחת הייתה שהחמולה כולה אחראית לכל חטא של אחד מחבריה. חוקי חמורבי העתיקים קבעו שאם אדם הרג אישה צעירה – יהרגו את בתו, ואם הבית שבנה ברשלנות התמוטט והרג ילד – יהרגו את בנו של הבנאי.

תורת ישראל הציבה חלופה מוסרית למנהגים הללו, ועם ישראל הפנים אותה. אחרי שמורדים רצחו את יואש מלך יהודה, נמנע בנו אמציה מלהרוג את בניהם, כמקובל. כך נימק זאת הכתוב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל  בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מלכים ב י"ד, ה-ו).

"נקמת דם" רואה רצח לא כפגיעה של יחיד ביחיד, אלא כפגיעה של משפחה במשפחה. באנגליה של המאה ה-16 עוד נהגו את מנהגי נקמת הדם, ומשפחתו של הנרצח נהגה לנקום במשפחתו של הרוצח. המלך הנרי השמיני עדיין העניש בתקופה זו משפחות שלמות על פשעיהם של יחידים. לא צריך לחזור כל כך אחורה: עד היום מקובל בחלקים מסוימים של החברה הערבית בישראל שאם אדם הרג אדם אחר, בזדון או אפילו בשגגה, משפחתו של הקורבן עלולה בתגובה להרוג מישהו ממשפחתו של ההורג.

תורת ישראל צמצמה מאוד את נקמת הדם, והגבילה אותה רק למקרה של רצח בשגגה, וגם זאת בנסיבות מסוימות ומוגבלות מאוד. אפילו בנסיבות אלו התירה ההלכה לפגוע רק ברוצח עצמו, אך לא במשפחתו. כאמור, זוהי מהפכה שהביאה לעולם תורת ישראל: עם כל הערכתה למשפחה ולקהילה, הבחירה החופשית היא בידי היחיד, ולכן הוא נענש רק על חטאיו שלו. 

שונאי נתניהו בישראל של המאה ה-21 הופכים אותנו לחברה בדואית, או שמא מחזירים אותנו לימי חמורבי. הם פוקדים באופן שיטתי על כל המשפחה את חטאיו של כל אחד מחבריה, כך שנתניהו האב אחראי על כל פוסט שכתב בנו יאיר, ואֵם המשפחה אשמה במדיניותו הביטחונית של בעלה. האשְמות האמיתיות והמדומיינות הולכות ונערמות, ובאיזה פסאודו-היגיון חולני נתפשות כמצדיקות את רמיסת כל הגבולות במאבק האובססיבי נגד ראש הממשלה ומשפחתו. 

אפילו השונאים המוטרפים ביותר של משפחת נתניהו לא מצליחים למצוא רפש שיוכלו להדביק לבנו אבנר. לפי העדויות, הוא כנראה איש צעיר, חכם וצנוע, שרוצה לחיות את חייו במרב הפרטיות שיוכל לקבל. וזה, לצערנו, ממש לא הרבה. מה עשה לכם הבחור הזה, שאתם מתעקשים להרוס את חייו? 

דוקטורטים עוד יכתבו על שנאת נתניהו. בעבר ניסיתי כמה פעמים לצלול לתהומות הסחי הללו ולהבין למה הם כל כך שונאים אותו. יש פה תערובת נפיצה של פוליטיקה, פסיכולוגיה ופתולוגיה, שאני לא מצליח לפענח אותה עד הסוף. השנאה הזו קדמה למלחמה, קדמה לטבח, קדמה לחשדות על הסיגרים שנתניהו קיבל מחבר. היא נתלית לפעמים באיזה חצי משפט שאמר נתניהו לרב כדורי לפני 30 שנה ונתלש מהקשרו – כאילו לא שמענו מאז בכל יום אמירות של פוליטיקאים בכירים הגרועות מזו פי מאה.

זו אינה סיבה, אלא תירוץ. היו בישראל כמה ראשי ממשלה שלא אהבתי, שהובילו מדיניות מטופשת וקטלנית, שהביאו עלינו אסונות נוראיים ושלפעמים גם היו להם בני משפחה מאוד לא סימפטיים. מעולם לא חשתי שנאה חולנית כזו כלפיהם וגם לא ראיתי שנאה כזו בסביבתי. שנאת נתניהו אינה טינה עניינית, אלא מגדיר זהות של דת חדשה, שלא לומר כת, שמתכנסת סביב מדורת שנאתה המשותפת ומתחממת לאורה.

מדברים הרבה על ההסתה שקדמה לרצח רבין. אני זוכר היטב את ההסתה המכוערת ההיא, ויכול להעיד שהיא לא גירדה את הקרסוליים של ההסתה נגד נתניהו. מה שנכתב בטוויטר על נתניהו ביום אחד גרוע ממה שנכתב אז על רבין במשך שנה תמימה. איש לא חלם אז למרר את חייהם של בני משפחת רבין. ההתעללות בילדי נתניהו היא עוול מוסרי, וכאשר יום אחד יתפכחו שונאיו מהפסיכוזה המשונה שצללו לתוכה, הם יתביישו בה מאוד.

יש הרבה ביקורת שאפשר להטיח בנתניהו, גם בלי לצלול לתהומות הביוב. כשם שהוא האחראי הראשי להצלחת מבצע הביפרים ולחיסול נסראללה, הוא גם האחראי העיקרי לטבח שמיני עצרת. לגיטימי לפקוד עליו את העוון הזה, לגיטימי לייחל ליום שבו יפרוש לעשות לביתו ולגיטימי אף לנסות לקרב את היום הזה. אבל האם לא יימצא במחנה יריביו מי שיעמוד ויאמר: עזבו את הנער אבנר, שלא עשה לכם כל רע מעודו? האם לא יימצא צדיק אחד בסדום שיזכיר לחבריו לא לפקוד על בנים את חטאי אבותם?