פרשת "אשת יפת תואר", המופיעה בפתח פרשת השבוע, מציגה מודל להתנהלות מוסרית בעת מלחמה, וממסדת את ההתנהלות הראויה בשעת הסערה הרגשית העלולה להתרחש תוך כדי קרב – אף שהמוסר העכשווי והנורמות הישראליות אינם עולים כמובן בקנה אחד עם דפוס ההתנהלות שהיא מתארת.
אפשר לדמיין את אותו חייל עברי, עשור לאחר שלקח את אותה שבויה. חז"ל מכוונים אותנו אל הניסוי הזה, כאשר הם דורשים את סמיכות הפרשיות כשרשרת של סיבות ותוצאות: האישה הזרה שנלקחה בשבי תהיה שנואה, והזיווג המקולקל יביא לעולם בן סורר ומורה. נמשיך ונדמיין את אותו חייל מגיע ברבות השנים לחדר הטיפולים. מה היה עולה שם? כיצד לקיחת אותה אישה הייתה משתלבת בסיפור חייו? איך האיש הזה, שיצא להילחם ושב עם אישה נוכרייה שהפכה לו לספחת, חווה את הפער בין תפיסת העצמי שלו ובין הנישואין שכפה על אותה אישה? במקורו, דין אשת יפת תואר נועד לצנן את האש הזרה ולאלץ את האיש לפעול מתוך שיקול דעת. אולם גם אם התהליך השיג את מטרתו, נותרה שאלת הניסוי שלנו: כיצד האיש מסביר לעצמו את אשר עשה?
חיילי צה"ל חוזרים ממבצע צוק איתן. | צילום: אדי ישראל
כאשר אדם פועל באופן שנוגד באורח קיצוני את התפיסה הערכית שלו עצמו, נוצר קרע בנפש. בשפה המקצועית, קרע זה מכונה "פציעה מוסרית". זהו אבחון חדש יחסית, אך מאז ניסוחו הראשוני, בתחילת המאה הנוכחית, הוא הולך ומתקבל בעולם הטיפולי. ההגדרה הזו נולדה מתוך עבודה עם לוחמים יוצאי הצבא האמריקני, שהמצפון שלהם נותר בלתי־שלם עם פעולות מסוימות שביצעו או כאלה שהן נמנעו מהן – בין אם נאלצו לבחור במי מחבריהם־לנשק לטפל ואת מי להזניח; ובין אם פעלו באופנים מסוימים בעת חיכוך עם אזרחים ואף עם כוחות אויב.
הכי מעניין
פגיעה מוסרית מתאפיינת בתחושת אכזבה עצומה מאי־עמידה ברף מוסרי. כך למשל, אכזבה ממפקדים שלא פעלו כמצופה נחווית כנבגדות המערערת את יסודות האני המוסרי. פציעה מוסרית נוגעת למי שחוויות הלחימה שלהם הותירו בהם צלקות, אך לכלל הפרעת פוסט־טראומה לא באו. בניגוד לאירועים טראומטיים, האירועים המזמנים פציעה מוסרית לא בהכרח כוללים סיכון חיים לאדם. עם השנים התרחב תחום המחקר גם לכוחות הצלה ורפואה, ונעשה שימוש במושג גם ביחס לכלל הציבור.
ארבע מאות שנה לפני הספירה עסק המחזאי היווני אוריפידס בתופעת ה"מיאסמה" – כינוי לטומאה מוסרית הנובעת ממעשה רצח. בספרות המודרנית מתוארות חוויות של בושה, אשמה, חוסר משמעות וצער הנובעות מביצוע פעולה הסותרת אמונות מוסריות יסודיות של האדם, או אפילו מהיותו עד למעשה כזה. הבגידה של האדם במוסר שלו עצמו, או ההכרה בכך שאלו שהוא סומך עליהם, כגון מפקדיו או מנהיגיו, בגדו בדרך הנכונה באופן שורשי – קורעות את עולמו של הפרט ומותירות פצע שמתקשה להתאחות וזוקק טיפול.
ההגדרות והגבולות של פציעה מוסרית עדיין מתגבשים בקהילה המחקרית, אך בעקבות המלחמה הנוכחית צפוי המושג להציף את התודעה הקלינית והציבורית בישראל ביתר שאת. בשל אורכה ואופייה, מלחמה זו מזמנת פערים בין המצוי לרצוי יותר מכל מלחמה קודמת במדינת ישראל.
במפגשים עם חיילים זיהיתי אצלם אירועים מגוונים בעלי פוטנציאל לפציעה מוסרית: חייל בעל אידיאולוגיה הומניסטית מובהקת שצפה בחבריו משחיתים רכוש שלא לצורך בזמן סריקה; חיילת קרבית שמפקדיה שלחו חיילות למשימות מסכנות חיים מבלי להכינן כראוי; חיילי פיקוד־אש שלא קיבלו אישור ירי על מטרה, ולאחר זמן קצר כוחותינו נפגעו ממנה; צלף שירה בעשרות בני אדם במהלך המלחמה הארוכה; חייל שאיבד אמון במשימה; חיילים שצפו דרך אמצעי־תצפית ביותר מדי גסיסות איטיות של חיילי אויב; ועוד. סוגיית הסיוע ההומניטרי הוסיפה מנעד רחב של התמודדויות בעלות פוטנציאל גבוה לפציעה מוסרית, משני כיווני המתרס: אלה הרואים בהאכלת אויב פשע, ואלה הרואים באופן ניהול חלוקת המזון פשע אחר.
אשמה ובושה
בעוד חלק מהחוקרים מדגישים כי אין זו כלל הפרעה נפשית, אלא עדות למצפון בריא המנסה לעשות סדר בחוויות קצה, הפסיכולוג האמריקני הרולד קוניג מונה עשר השפעות אפשריות של פציעה מוסרית, ובהן: אשמה, בושה, נבגדות מאחרים, איבוד אמון, גינוי עצמי, אובדן משמעות, קושי לסלוח לות התמודדויות דתיות ואובדן אמונה.
קוניג מדגיש כי כדי לטפל במגוון ההשפעות של פציעה מוסרית אין די בטיפול פסיכולוגי בלבד, וכי חיוני לכלול בתוכנית הטיפולית גם תכנים רוחניים ודתיים, בהתאם לצרכיו וזהותו של המטופל. הוא מדגיש גם את חשיבותם של אנשי מקצוע לא טיפוליים וקציני דת, שצריכים לתת את הדעת על הצד הנפשי במגעיהם עם החיילים. כאשר אדם פצוע פיזית, איננו מצפים כי יבריא ללא סיוע. באותה מידה, על רבניהם ומטפליהם של לוחמים חלה חובה מוסרית להקדיש את הזמן ותשומת הלב לעיבוד המרחבים שבהם מתגלה הפציעה המוסרית, הן במרחבים הפסיכולוגיים והן במרחבים הדתיים והרוחניים.
הטלת אשמה. | צילום: שאטרסטוק
השיח סביב פציעה מוסרית צפוי להתעצם בשנים הקרובות. רבים מרגישים שלא עשו די, או שנדרשו לפעול באופן הנוגד את צו מצפונם. חשוב אפוא לעורר את הנוגעים בדבר לשים לב לחיילי סדיר ומילואים המתקשים להתפלל או לסלוח לעצמם על דברים שעשו או שהיו עדים להם. כך, למשל, בחודש אלול השנה ראוי להעלות לקדמת הבמה סוגיות הנוגעות למחילה עצמית.
טקסטים מסוימים במקורות שלנו עשויים לסייע בעיבוד הפציעה המוסרית. כך למשל, חוקר המקרא ברד קל (Brad E. Kelle) בוחן סיפורים מקראיים שונים, כגון עלייתו ונפילתו של שאול המלך, דרך העדשה של פציעה מוסרית. קוניג מציע לקיים שיחות עיבוד לפציעות מוסריות שישלבו פרקטיקות של לימוד וקריאת פרקי תהילים.
בישראל, פרופ' יוסי לוי־בלז, פרופ' גדי זרח ושותפיהם הם החוקרים המרכזיים העוסקים בפציעה מוסרית. הם החלו לקיים מחקרי עומק בתקופת הוויכוח על הרפורמה המשפטית, שחלקים באוכלוסייה חוו אותה כבגידה של המדינה בעולם הערכי שהם מאמינים בו. זוהי חוויה שאפשר להבנות אותה כפציעה מוסרית. ייתכן שנרטיב ה"הפקרה" ב־7 באוקטובר מעמיק את הפציעה המוסרית מעבר למרחבים הטראומטיים של האיום הקיומי.
הנחות היסוד
לאור זאת אני מבקש להסב את תשומת הלב לקומה נוספת של מניעה וטיפול, שלדעתי חיוני לתת עליה את הדעת. במחקר על פציעה מוסרית, אין כמעט עיסוק בשאלה מהו המעשה המוסרי. לשם הדוגמה: ברור לחוקרים שצלף היורה על אדם שאינו מסכן אותו ברגע זה, חשוף לאפשרות של פציעה מוסרית. ההתמודדות תהיה לאחר המעשה, אם תתפתח פציעה כזו. ואולם שומה עלינו להטיל סימן שאלה על המוסר עצמו. האם הנחות היסוד המוסריות של אנשי הטיפול והאבחון זהות בהכרח להנחות היסוד המוסריות של האוכלוסייה? האם היסודות המוסריים של החיילים זהים לאלו של המטפלים? ברור לכולם שחיילים מבכרים ערכים כלליים על ערכי הפרט. עולם הטיפול, מצידו, לא בהכרח תומך בהבחנה הזו.
הפסיכולוג האמריקני ג'ונתן היידט פיתח את "תיאוריית היסודות המוסריים". היידט ושותפיו התחקו אחר יסודות מוסר אוניברסליים, וגילו כי אפשר לצמצם את הערכים המוסריים המשותפים לרוב תרבויות העולם לכדי שישה תחומים: אכפתיות מול פגיעה; הוגנות מול רמאות; נאמנות מול בגידה; סמכות מול חתרנות; טוהרה (או קדוּשה) מול ביזוי; חירות האדם מול דיכוי. תרבויות שונות מדרגות או מדגישות ערכים אחדים יותר ואחרים פחות, אך רוב התרבויות משלבות במידת מה את כל ששת התחומים הללו בתפיסה הערכית שלהן.
עם זאת, היידט גילה שהתרבות השלטת בימינו במערב מצמצמת את המנעד המוסרי יותר מכל תרבות אחרת. לדידה, המוסר כולו נשקף מבעד עדשת הערכים של אכפתיות וחירות. בעקבות זאת, היסוד של הוגנות מתפרש כצדק חברתי, שהוא צדק חלוקתי בלבד. מושגי צדק מסורתיים, כגון "מידה כנגד מידה", מתגמדים תחת זרקור האכפתיות. סמכות נתפסת כפוגענית לפרט ולחירותו, וכן הלאה.
כאשר אלה פני המוסר, לא פלא שהתדירות של פציעה מוסרית גואה. בספרם הראו הרבנים יאיר קרטמן ויעקב יקיר כיצד מסמך "רוח צה"ל", שנכתב ברוח הומניסטית זו, סותר את היכולת לנהל מלחמה ולהגיע להכרעה. אם פגיעה באדם אחר אינה מוסרית באופן קטגורי, הרי שרוב פעולות הלחימה הן בלתי מוסריות, למעט מצב מובהק שבו האויב מסכן את חיי החייל ברגע זה באופן מוחשי.
משיב הרוח לצה"ל הצעת חלופה יהודית למסמך רוח צה"ל | צילום: מכון תורת המדינה, 256 עמ'
בעיני מחברי "רוח צה"ל", ההצדקה היחידה ללחימה היא הגנה עצמית. שאלת הצדק, במובן המסורתי, נעדרת מן השיח. התביעה להשמדת הרוע כערך מוסרי בפני עצמו נעדרת מן המצפון המערבי. חייל הנאלץ להשוות את מעשיו אל האידיאה ה"מוסרית" המערבית, ללא ספק נחשף לפער הטרגי בינו ובין הבבואה המוסרית המשתקפת מהחברה. הוא שופט את עצמו בערכאה שבספרי החוקים שלה אין בסיס להוציאו זכאי, ואין כמעט מנוס מכך שהתנגשות זו תפצע אותו מוסרית.
אין נשק טהור
בספרו על אתיקה יהודית, הרב יובל שרלו מתחיל את הדיון במוסר המלחמה היהודי דווקא מפרשת אשת יפת תואר. דרך מקרה־המבחן הזה הוא מציג הן את התנודות בנורמות המוסריות לאורך הדורות והן את דרכה של התורה לאזן בין הערכים המוסריים המתגוששים בשעת לחימה, ומבהיר כי "משמעותה המוסרית של המצווה היא שגם כאשר אנו נמצאים במחנה המלחמה, מוטלות עלינו חובות מוסריות גדולות".
כפי שמציינים הרבנים עדו רכניץ ואלעזר גולדשטיין בספרם על אתיקה צבאית יהודית, "הנשק לעולם אינו טהור, והשימוש בו מטמא את האדם בשעת מלחמה". אין זו אמירה פציפיסטית, אלא מבט מרובד על העשייה הצבאית. בנוסף, ישנו מתאם בין הקטגוריות ההלכתיות של טומאה וטהרה ובין אינטואיציות מוסריות בנפש האדם. כאמור, היידט זיהה את השאיפה לטהרה ואת הרתיעה מטומאה כיסוד מוסרי אוניברסלי. מוטיבציה זו דוחפת את האדם לתור אחר כלים לארגן את החוויה מעוררת הדחייה שהוא נמצא בה.
השפה ההלכתית היא הכלי היהודי להכריע בשאלות האתיות הקשות שהמלחמה מחוללת. לדוגמה, המשגת העם שלנו, וכן האויב, כישויות קולקטיביות הנאבקות זו מול זו כעם ולא כפרטים, משפיעה על היחס ל"נזק אגבי" ולמושג "בלתי מעורבים". עם זאת, התפיסה של היות האויב רע והמצווה להשמידו מוגבלות באמצעות מצוות אחרות, שחלקן נמנו בפרשת שופטים. כך האיסור להשחית שלא לצורך גם את עצי השדה, ואף המצווה (לפי הרמב"ן) להותיר לאויב דרך מילוט במצור כיבוש. הרבנים רכניץ וגולדשטיין מסכמים שאיסור "לא תרצח" אינו נדחה במלחמה, והוא בגדר עיקרון מנחה המגביל את פעולות הלחימה גם כאשר הוא מציב במקום הראשון את החובה להילחם ולהרוג באויב.
בניגוד למוסר העכשווי, שמשטיח את הדרישות המוסריות שיש להיענות אליהן, המסורת היהודית מציעה "מודל רב־ערכי" כהגדרתו של הרב שלמה ברודי בספרו "מלחמה ומוסר". ההליך ההלכתי מתאפיין בהגדרת המעשה הרצוי בסיטואציה נתונה בהינתן ערכים מתנגשים. הרב שרלו מתאונן על דלות המסורת ההלכתית בדבר התנהלות בלחימה, וזאת בעקבות אלפי שנות גלות ללא ריבונות; ויחד עם רבנים נוספים נענה לאתגר ששיבת ציון מזמינה אותנו אליו, לנסח את העקרונות והפרקטיקות של מוסר המלחמה היהודי.
מלחמה ומוסר | צילום: הוצאה לאור קרן ירושלים
אם כן, כמענה למצוקה שמומשגת כ"פציעה מוסרית", יש צורך בהתגייסות של אנשי טיפול ומנהיגים רוחניים, פוסקים, הוגים, אנשי חינוך ואנשי תקשורת המשפיעים על הנחות היסוד בשיח הציבורי. הגדרת הערכים המוסריים לאור המסורת היהודית דורשת עיסוק ובירור. הנחלת עולם ערכי רב־רבדי תמלא תפקיד חיוני בבניין החוסן אצל החיילים הנקראים לחזית חדשים לבקרים, לזירות לחימה שנעשות מורכבות יותר ויותר. אנשי טיפול, רבנים צבאיים ורבניהם של אנשי המילואים צריכים להכיר את ממדי הפציעות המוסריות, להתמודד עימן בשורשן ולהבין את הקשיים שהן מעוררות במרחבים הרוחניים והדתיים.
ההמשגה אומנם חדשה, אך ההשפעות מובהקות. אסור לנו להפקיר פצועים בשטח.
עוד כתבות בנושא
