"לקחתי את עצמי בידיים וטיפלתי בעצמי", מספר לי צלם האקסטרים עמוס נחום, בן 75, בשיחה מהספארי בקניה. אחרי שלקה בפוסט־טראומה במלחמת יום כיפור הוא נאבק להתקיים בארץ. "לא היו אז כלים כדי לטפל בפגיעה שלי", הוא אומר. "הטיפול המיידי שלי היה לרדת אל מתחת למים, לעולם שקט שאין בו מלחמות ומאבקים. למדתי להקשיב למה שקורה סביבי וכך לשמוע את התנועות הכי קטנות של התקשורת בין בעלי החיים, של הציפורים שמזהירות מפני הנמר המתקרב".
את חסרונות הפוסט־טראומה ניתב לפיתוח התמחות נדירה: צילום תמונות של התנהגות בעלי חיים בטבע. הוא מתעד ציד, זוגיות, התנהגות עדר. "אלה תמונות שדורשות הרבה מאוד זמן ומאמץ, ובזה אני מתרכז, מעל ומתחת לפני המים. אני נחשב לאחד מצלמי האקסטרים הגדולים בעולם בתחום הצילום מתחת לפני המים, וגם בתנאי צילום קיצוניים כמו הקוטב הצפוני והדרומי", הוא מספר. "האדרנלין מהצבא לא עזב אותי, וגם את הניסיון הצבאי יישמתי בקריירה. זה השפיע על הרצון לקחת סיכונים. אני הצלם היחיד בעולם שצלל עם דוב לבן מתחת למים. הפחד יוצר דריכות לנעשה ב־360 מעלות מסביבי".
ב־1973, כשהיה בן 23 בלבד, הצטרף נחום כלוחם ל"כוח פצי", תחת פיקודו של אמציה חן, באוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון. "קראו ליחידה שלנו להיכנס לחווה הסינית, ולשריין את הפריצה לעזה", הוא משחזר. "סיירת הצנחנים נכנסה לפנינו ונתקלה במארב קשה. הם כמעט אבדו. קראו לנו להיכנס לחווה הסינית ולנסות לפרוץ את המעבר כדי לאפשר לשריון לעבור. הפגיעה שלי נוצרה כשראיתי כל כך הרבה חבר'ה ישראלים במגפיים אדומים מדממים וצועקים לעזרה מתוך כאב ומצוקה אמיתית.
"במהלך האירוע לא הייתה לנו אפשרות לחשוב פעמיים, אבל בסופו התחלנו לחשוב על מה שעברנו ורדפו אותנו הריחות של הגוויות ושל אבק השרפה. הלילה היה מואר לחלוטין בשל האש שנורתה. במשך ימים שלמים לא יכולתי לישון. לא ידעתי עם מי לדבר ולא היה לי הרצון לדבר. עד אז הייתי בחור עליז ושמח שהתלהב מהאפשרות לשמור על הבית, אבל כשהשתחררתי סבלתי מביעותי לילה ונפילות מהמיטה, אפילו הרטבתי בלילות. לא הייתי מסוגל להתחבר עם אנשים ועד היום אין לי משפחה. השקעתי את מאמציי בהגיגי ליבי והגעתי לרמה המקצועית הבינלאומית שאני נמצא בה".
בימים ההם לא החלה אפילו ההתמודדות הראויה עם הפוסט־טראומה. "השנים שבהן החבר'ה האלה היו צריכים לקבל הכרה בפגיעה הנפשית שלהם היו קשות, מבחינת ההכרה המוסדית ומבחינת ההכרה החברתית", אומרת ד"ר יעל כספי, מנהלת מרפאת מטופלי אגף השיקום של משרד הביטחון בבית החולים רמב"ם. "המרפאה ברמב"ם מיועדת לטיפול באנשי כוחות הביטחון שמופנים על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון מחוז צפון, עקב נכות מוכרת על רקע נפשי או עקב תביעה להכרה בנכות על רקע נפשי כתוצאה מהשירות בכוחות הביטחון. צוות המרפאה הוא רב מקצועי וכולל פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים קליניים, פסיכולוגים קליניים וצוות מנהלי. כמחצית המטופלים המופנים למרפאה ברמב"ם סובלים מהפרעה פוסט-טראומטית, לרוב על רקע לחימה".
היא מוסיפה ואומרת "הסטיגמה החברתית של הדור הזה, שראה גבר כמישהו חזק שלא מתלונן, פגעה בזיהוי הפוסט־טראומה. הגדרת הפוסט־טראומה הופיעה בספר האבחנות הפסיכיאטרי רק ב־1980, שבע שנים אחרי מלחמת יום כיפור. עד אז התפיסה הייתה שאנשים שהגיבו כך לקרב הביאו איתם 'מהבית' איזו חולשה אישיותית ולכן הם לא מצליחים לחזור לתלם. עברו עוד מספר שנים עד שתפסו אותם ללא השיפוטיות של חלשים, מופרעים, אנטי-סוציאליים ואף חולים בסכיזופרניה"
הגיל השלישי, אומרת ד"ר כספי, היא אוכלוסיית הטראומטיים המוזנחת ביותר. "זה כאב לב נוראי. המשאבים הולכים למי שנפגע אחרון, ויש בהחלט רציונל בהשקעה במי שיש להם עוד עתיד גדול לפניהם. אבל נפגעי פוסט־טראומה בגיל השלישי הם קבוצה עצובה מאוד, ומבחינתי אנחנו חייבים להם חוב כפול ומכופל, לא רק שהם עשו את העבודה הקשה בשבילנו בעצם זה שהיו חיילים במלחמות קשות כל כך, אלא שהם גם נפגעו מכך שלא היו לנו הכלים לטפל בהם. אנחנו מחויבים להם, והתקווה שלי היא שיהיו מתנדבים שיעזרו להפיג את הבדידות הנוראה שבה חיה האוכלוסייה הזו של הפוסט־טראומטיים בגיל השלישי".
גוף ונפש
כשכספי עוברת על התיקים הישנים של מאובחני פוסט־טראומה בני הגיל השלישי, היא מזהה שלל אבחנות שאין להן קשר להפרעה פוסט־טראומטית. "מצבים דיסוציאטיביים נראו למאבחנים כמו מצבים פסיכוטיים: מישהו שרואה דמויות של אנשים שלא נמצאים שם, או מדבר עם אנשים דמיוניים בנוכחות אחרים", היא מספרת. "לכן נתנו להם תרופות ואשפזו אותם, אבל זה החמיר את הסטיגמה החברתית והעצמית. הם סחבו איתם גם את הצלקות והכאב הקשה של ה־PTSD, וגם את הפספוסים והעוולות בשנים שבהן ניסו לקום על הרגליים. לכן אנשים איבדו מקומות עבודה, נכנסו ויצאו ממערכות יחסים, חלקם התגרשו והתחתנו פעמים רבות".
צילום: יגאל תומרקין - לע"מ
התובנות שהופקו מהפציעות הנפשיות של הדור ההוא משמשות כיום להפקת לקחים בטיפול בבני הדור הזה. "בחרבות ברזל אנחנו רואים שוב את הנוירופיזיולוגיה של סטרס קיצוני", מבהירה ד"ר כספי. "ההיזכרויות, התמונות הקשות שחוזרות מהאירועים הטראומטיים, ההימנעות המיידית שזה מייצר, וכמובן עוררות־יתר. עוררות־היתר היא התסמין הראשון ששמים אליו לב: אדם שנמצא כל הזמן בדריכות. הוא לא ישן, ומכיוון שהוא אוגר חוסר שינה נוראי, הוא עצבני ואין לו יכולת ריכוז. הגוף שטוף בהורמונים של סטרס, שתפקידם להשאיר אותו במצב מוכן לתגובת 'הילחם או הימלט', פייט אור פלייט. לכן הרבה חבר'ה עם תסמונת דחק פוסט־טראומטית רוצים לחזור למילואים. כי במילואים המצב הנוירופיזיולוגי של הגוף שלהם תואם את הסביבה, והם מצליחים לישון שם. אמנם רק ארבע שעות, אבל ברצף, מה שהם לא מצליחים לעשות בבית. זה פרדוקסלי, אבל יש לזה היגיון פיזיולוגי".
לפגיעה הנפשית ולסטרס הכרוני יש תופעות לוואי גופניות: "כולם סובלים מבעיות לב, מלחץ דם גבוה, יש להם כאבים חזקים ברגליים שאין להם כביכול הסבר אורתופדי", מפרטת ד"ר כספי. "יש גם אלרגיות וגירודים על העור שאין להם פתרונות רפואיים, ואפילו פיברומיאלגיה. את הבעיות הגופניות הנלוות אנחנו רואים גם אצל החבר'ה הצעירים, חצי שנה אחרי שהסתיימו האירועים הטראומטיים. בחרבות ברזל אנחנו מבחינים גם בבעיות במערכת העיכול - ירידה דרמטית בתיאבון, ואחר כך פיצוי בלילות עם אכילת מתוקים. יש הרחבה של האישונים כדי להיות במצב של קליטת מידע, יש רגישות־יתר לצלילים ולרעש, יש בעיות במערכת השתן. כשאני פוגשת את הפוסט־טראומטיים הצעירים, אני עוד יותר מצרה וכואב לי הלב על השנים שנפגעי הדור ההוא עברו לבד עם קושי נוראי כזה, בלי שאפילו הייתה להם הגדרה שמארגנת את החוויות שלהם באופן רציונלי".
| צילום: Jeb Croliss
יש אנשים שלא מסוגלים להשתחרר מהצבא. "אני רואה את זה בעיקר אצל חבר'ה בדואים, שברגע שהורידו את המדים הפוסט־טראומה שלהם התפרצה", אומרת ד"ר כספי. "הם נפצעו כשהאישיות עוד לא הספיקה להתפתח, עוד לא למדה להתמודד עם החיים ועם קשיים נורמטיביים כמו להתאהב, להתאכזב - ופתאום נפל עליהם התיק הנוראי הזה. הזהות האישיותית עוד לא הייתה חזקה מספיק, אבל בזהות של החייל יש משהו שאנשים מעריכים. הכרתי אנשים שהיו יוצאים מהבית בבוקר עם המדים, אחרי שהם כבר לא היו בצבא הרבה זמן, כדי שמול המשפחה, החברה, תהיה להם זהות. במדים הם גם מרגישים מוגנים יותר. ככה המוח מצליח להרגיע את עצמו. זו כמובן דרך התמודדות לא יעילה, כי האדם הופך ל'עוף מוזר', עם כתם על המצח, אבל לגוף שלו קל יותר ללבוש מדים, כי הוא בתחושה שהוא תמיד מוכן".
נחום, באופן חריג, רואה את תועלתה של הפוסט־טראומה בקריירה שפיתח לו. "מרבית האנשים הם מתים־מהלכים, כולם דבוקים לטלפון", הוא מאבחן. "כשאני בטבע אני לא מסתכל בטלפון, להפך – אני מקשיב לכל הקולות סביבי, מאיפה יכול להגיע האסון הבא. הערנות הזו גורמת ליצר שלי להתגבר על הפחד שנמצא בראש כתוצאה מסיפורים וחדשות. אני חושב שהפוסט־טראומה מאפשרת לי לעשות דברים שלא הייתי יכול לעשות בלעדיה". ועדיין, החוויות הפוסט־טראומטיות שלו חוזרות שוב ומציפות, "בעיקר כשאני מגיע לארץ. כשאני שומע את השפה והמוזיקה, כשאני נחשף לריחות. זה קורה גם כשאני נמצא בעשייה פחות אקסטרימית".
רוני רייזל, בן .81 לקה בפוסט־טראומה כשזיהה גופות חיילים במלחמת יום הכיפורים. מאז הוא לובש כל העת את המדים
אחת השאלות שמטרידות בימים אלה את רוני רייזל, בן 81, היא מה ללבוש. עד היום התשובה הייתה ברורה – את מדי הצבא שלו, מעוטרים בדרגות שקיבל במשך השנים. הסיבה להיסוס היא החשש שעכשיו, בגלל המלחמה, המדים אולי יעוררו תשומת לב שתביא לפגיעה בו.
רוני לא מכיר בגדים אזרחיים: כדי להתגונן מהקור הוא לובש מעיל צבאי, כדי לצאת לקניות הוא לובש מדים. גם בביתו על הספה מול הטלוויזיה הוא לבוש במכנסיים צבאיים ובגופייה צבאית בצבע זית, על צווארו קמע בכיסוי שחור אטום, ששרשרת דיסקית מושחלת בו. אלמלא הגיל, הייתם חושבים שהוא חייל בחופשה. כשאנחנו נפגשים השבוע הוא משדר ביטחון עצמי גבוה וגבריות מופגנת, מתהדר בקורות חייו ובהישגיו הצבאיים, ועוברות שעות של שיחה עד שהוא מסכים לחשוף את השבריריות שבה מתנהלים חייו מאז מלחמת יום כיפור, אז לקה בפוסט־טראומה.
רוני רייזל | צילום: יוסי אלוני
פעמיים בשבוע רייזל לובש את המדים שלו ויוצא לבקר פצועי צה"ל בבתי החולים. הוא רואה בכך חלק ממשימתו בתור קצין חובשים במילואים במשמר הגבול (מג"ב), אף שאינו משרת עוד בצבא. לפני כמה שבועות פגש חייל שסיים קורס חובשים בכירים והגיע להשתלמות בבית החולים רמב"ם. רייזל התיידד איתו, והם נהגו להיפגש לארוחת צהריים בכל אחד מימי ההשתלמות. "יום אחד נכנסתי לחדר של אחד הפצועים בתל השומר", הוא מספר. "הטלוויזיה פעלה, ועל המסך ראיתי תמונה של החייל ההוא. בחדשות דיווחו על מותו הטרגי. לא תפקדתי יותר, תל השומר נאלצו לאשפז אותי באותו יום".
חייו של רייזל היו רצופים קשיים. הוא ואחיו התאום נולדו בגטו ברומניה לקראת סיום מלחמת העולם השנייה. אמו הייתה פוסט־טראומטית מהמלחמה, והוא מעיד על קשיי ילדותם עם אמא שסובלת, מתקשה לתפקד ומתאשפזת מעת לעת בבתי החולים. בגיל 18 עלתה משפחתו לארץ, ועוד באותו היום גויסו הוא ואחיו התאום לצבא. רייזל גויס לשיריון, ולאחר כמה חודשים ביקש העברה לתפקיד חובש במג"ב, כמו אחיו.
במלחמת יום כיפור פגש רייזל את הפצועים בבית החולים רמב"ם. "הייתי שם עם הראשון ועד האחרון שהשתחרר, כשליוויתי אותו לשיקום בבית לוינשטיין", הוא מספר. "הייתי ברמב״ם יום ולילה. החתימה על זיהוי המתים הייתה משימתו של הרופא של משמר הגבול, אבל הוא לא רצה לעשות את זה וביקש ממני לעשות זאת במקומו. הלכתי וזיהיתי עשר גופות של אנשים שהכרתי מקרוב, ואחר כך גם הלכתי להודיע למשפחות וספגתי את התגובות להודעה שלי – בכי, צרחות, שבירה מוחלטת. כמודיע אתה מרגיש שהתקרה נופלת עליך. במשפחה השלישית סירבתי פקודה, לא הייתי מסוגל יותר. זה התפקיד הכי קשה, אין קשה מזה. גם ככה אתה שבור מבפנים, זה חייל שהכרת, ואתה נאלץ לספר למשפחה שחבר שלך נהרג בקרב ולראות את המשפחה מתפרקת לך מול העיניים. אני לא רוצה להיזכר בזה".
אבל הזיכרון רודף אותו. "עד המוות", הוא אומר. "כשאתה רואה מקרים כאלה אתה יכול 'לשים ברקס' פעם־פעמיים, אבל זה נוכח. אתה כבר לא מתפקד, נמאס לך. זה מביא אותך גם לרצון להיפרד מהחיים. האירוע נכנס לי לחלומות עד היום. בכל לילה אני רואה את הדמות של הבחור הזה ואני צורח. אני רואה את החברה קדישא לוקחים אותו, וצורח שיעזבו אותו, שהוא חי. אם אני מתעורר מהחלום, אני רועד בכל הגוף ולא מבין איפה אני נמצא". כשהוא לא מתעורר, וזה קורה פעמיים בשבוע בערך, הוא ממשיך להילחם בחברה קדישא עד שהוא נופל מהמיטה. ראשו הקירח מלא סימני פציעה מהנפילות הללו, ובטלפון הנייד שלו מתועדים הפצעים הטריים והמדממים.
כדי להצליח לתפקד במהלך היום הוא לוקח שמן קנאביס, בוקר וערב, ובולע בכל יום עשרה כדורים בבוקר ועוד עשרה בלילה כדי לשכך חרדה, דיכאון, עצבים. יש לו גם כדורי שינה וכדורים לבעיות לב שקשורות גם הן לפוסט־טראומה. הפסיכיאטרית מגבילה את רייזל לצפייה בחדשות פעם ביום בלבד, והוא בוחר לראות את המהדורה של שמונה בערב. "כדי להירגע מהחדשות, אני רואה אחר כך כדורגל", הוא אומר. "רק בשתיים בלילה אני מרגיש שהתאוששתי ואני הולך לישון. אני לא מסוגל לוותר על החדשות, אני חי בישראל וצריך לדעת מה קורה, איפה אני נמצא".
כבר 22 שנה הוא גרוש. בתחילה הכחיש את הקשר בין הגירושין ובין שירותו הצבאי, אבל כעת הוא מודה שגם זה נבע מהשפעות המלחמה. "הייתי חוזר הביתה עייף ועצבני, חסר סבלנות, ואיבדתי את הברקסים", הוא מספר. "מעטים האנשים שיודעים מה עבר עליך, והתחושה הייתה שבבית לא מבינים וגם לא יצליחו להבין. אז נשארתי בבית החולים עם החיילים, הייתי מעדיף להישאר שם כדי לא להתפרץ על המשפחה. נשארתי גם לתפקידים שלא קשורים אליי באופן ישיר. הגירושין השפיעו עליי מאוד, ירדתי 30 קילו בתוך שלושה חודשים. הרופאים חשבו שיש לי סרטן. אבל אני מבין שיש מחירים שצריך לשלם, ואני שילמתי. בסדר".
רייזל יוצא מהבית לצרכים מסוימים בלבד: לביקור אצל החיילים הפצועים בבתי החולים, לטיפולים רפואיים ולקניות. לפעמים הוא יוצא עם הנכדים שלו למסעדת יונק בחיפה, שמזכירה לו את הבית ברומניה. הוא לא "עושה טיולים" בחוץ, לדבריו. את הים והחופש הוא רואה מהנוף במרפסת.
אברהם עובדיה, בן 87. מאז שנפצע במלחמת יום הכיפורים, הוא לא יכול ללבוש מדים
"הייתי בן 35 במלחמה, והשתחררתי כלי שבור עם ראש דפוק", מספר אברהם עובדיה, בן 87. "כל לילה הייתי חולם חלומות מלחמה, עם דם והרוגים. לא ידעתי מה יש לי, לא ידעתי איפה אני נמצא. הייתי לא נורמלי – מתפקד לא נכון, חושב דברים לא נכונים, מלא בפחדים, נכנס ויוצא מבית חולים, כל כך מיואש שלא רציתי להמשיך את החיים. הייתי אדם מבולבל, לא חי. כשהייתי בבית חולים ובאו לבקר אותי הייתי בוכה במיטה, שואל את עצמי למה זה קורה לי. החיים שלי פשוט התהפכו. הייתי רותח על כל דבר קטן, גם כשלא צדקתי הייתי מתפרץ. אחר כך גם הייתי מתחרט, הרגשתי שעשיתי עוול למשפחה שלי. הייתי פשוט משוגע, היו לי מלחמות בכל מקום. אשתי לא יכלה לדבר איתי, הילדים סבלו ממני. הייתי כל הזמן עצוב".
גם הוא בוגר מלחמת יום הכיפורים. הוא נולד בסוריה, וכשהיה בן חמש אמו ברחה לישראל איתו ועם שני אחיו. המבריחים הלבנונים ששילמה להם הסגירו את המשפחה לידי הרשויות, ובמשך שבוע הם ישבו בכלא הלבנוני, עד שהשופט החליט לשחרר אותם. במקום לחזור לסוריה היא המשיכה במסלול הבריחה, ואנשי ההגנה הביאו אותם לקיבוץ איילת־השחר.
אברהם עובדיה | צילום: יוסי אלוני
בגיל 18 התגייס לצבא. "השתתפתי בשלוש מלחמות, ומלחמת יום הכיפורים הייתה המלחמה הכי קשה בחיים שלי. חברים שלי נהרגו, וכדי להתגונן ממתקפה של האויב נכנסנו לבונקרים של הצעירים, שכבנו על גופות. כשיצאנו ראינו את תוצאות התקיפה בחוץ. ראינו חיילים מתים, ראיתי גופה שוכבת על הכביש, שטנקים עלו עליה. זו הייתה זוועה".
גם אחר כך הוא זומן למילואים. ב־1975 התמוטט בגלל התקף לב ודלקות עור, ואושפז למשך 17 יום. מדי חודש־חודשיים נכנס לבית החולים. אשתו הבחינה שהמדים גרמו לו לפריחה בכל הגוף, דרמטיטיס כרונית. "בכל פעם שלבשתי מדים הכול התהפך לי, כאילו אני בנאדם אחר", הוא נזכר. "חטפתי עצבים, ולא היה לי עם מי לדבר, אצל מי לשפוך. הייתי מוציא את זה על אשתי והילדים, בעבודה. אשתי הבינה שאני בעצם במלחמה עם עצמי כל הזמן, ולחצה עליי לטפל בזה. הלכתי לרופא והוא שלח אותי לטיפול פסיכולוגי".
הם הבינו שיש קשר לפוסט־טראומה והגישו תביעה למשרד הביטחון. "הילדים שאלו אותי איך התחתנתי עם אבא. שאלו אותי אם תמיד היה עצבני", מספרת אשתו אביבה. "אמרתי להם שהוא אף פעם לא היה ככה, שהתחתנתי עם אדם עדין, שקט ונעים, שהיה לי כל כך טוב איתו. שלפעמים אני מרגישה שזו עין רעה. כולם מסביב היו אומרים לנו שאנחנו זוג טוב. פתאום הוא התהפך אחרי המלחמה".
כדי לנתב את האנרגיות למקום חיובי, עובדיה מתפעל כיום בית מלאכה קטן מתחת לבניין מגוריו. בית המלאכה מוכר לשכנים, וכל מי שזקוק לתיקון פונה אליו לתיקון חינם אין כסף. "אני משתדל לעזור לכל מי שצריך עזרה – לשכנים, או בבית הכנסת. במלחמת יום הכיפורים גיליתי את האמונה. כשהייתי מאושפז הגיע אליי מישהו עם זקן לבן שחשבתי שהוא מלאך. הוא שאל אותי אם אני רוצה להניח תפילין. אמרתי שאני לא יכול, כולי חבוש. הוא הניח לי את התפילין על התחבושות, ומאז אני מניח בכל יום.
"גם עכשיו אני בפחדים מהמלחמה, אבל מי שיש לו אמונה יכול לעבור הכול. מה אנחנו? בשר ודם. הייתי אדם חזק, לא פחדתי משום דבר, והיום אני כלי שבור – אבל כשאני מסתכל מסביבי מבין שמי שיש לו אמונה בעצם חזק יותר מהכול. יש לי נכדים ונכדות דתיים, כולם משרתים בצבא. יש לי גם נין שמשרת בפיקוד העורף. חינכתי את כל הצאצאים שלי לאהבת המולדת. כמה שידברו נגדה, אנחנו פה. אין לנו ארץ אחרת".
אליהו עלמני, בן 87. מפקדו נהרג בהפצצה בדקות האחרונות של המלחמה, ומאז הוא לא יוצא מהבית
אליהו עלמני, בן 87, לא יוצא מהבית בכלל. במהלך היום הוא עובר מחלון לחלון, מנסה לחוות את החיים שבחוץ - לראות קצת שמיים - אבל מבפנים. "אני לא רוצה לצאת ואשתי לא מבינה למה", הוא אומר. "היא שואלת למה אני ככה, אבל אני לא מספר לה".
הוא היה סמל בצנחנים במלחמת יום הכיפורים. ממש לפני הפסקת האש, הוא ומפקדו היו תחת מטח טילים שירו המצרים. המפקד ציווה עליו למצוא מחסה; לאחר כמה דקות יצא החוצה וגילה שנהרג. "אני גר ליד הים אבל לא יוצא אליו. לפעמים באים אליי כדי לסחוב אותי החוצה, מנסים לשכנע אותי לשבת לכוס קפה, אבל זה קשה לי", הוא מספר. "אני אומר להם לעזוב אותי, שאני עייף או לא מרגיש טוב. גם תפילות - רק בבית. בשבת בבוקר אני יוצא להתפלל בבסיס ההדרכה של הטירונים ליד הבית שלי, בחמש וחצי בבוקר, כשאין אנשים בחוץ. אני מרגיש בטוח יותר להתפלל בבסיס. אני יושב במקום שלי קרוב לכניסה כדי שאם קורה משהו אני יכול לצאת צ'יק־צ'ק. מיד אחרי התפילה אני חוזר הביתה. ומאז פתיחת המלחמה הזאת אני מתפלל רק בבית. אמרו לי לא לדאוג, שיש בבסיס מיגונית, אבל אני לא רוצה.
אליהו עלמני | צילום: יוסי אלוני
"רוב הזמן אני לבד עם עצמי, בתוך העולם שלי. לא מסוגל לדבר עם אנשים. כל הזמן רצות לי התמונות מול העיניים. יש לי בן בחו"ל והוא שואל אותי למה אני לא מתקשר ומדבר איתו. אמרתי לו שיש לו אמא ושידבר איתה. אני פשוט לא מסוגל. אני מפחד שבזמן שאני מדבר עם מישהו משהו יכול לקרות ולא אוכל לפעול נגדו. אני צריך להיות דרוך. גם כשהנכדים מגיעים, אני יושב בפינה עם עצמי, לא מדבר עם אף אחד, כמו אילם. אם הם רואים טלוויזיה, אני יכול לשבת איתם, אבל תמיד מול הדלת, כדי שאם יקרה משהו אוכל לברוח".
לכל אורך הקיר בסלון, מלמעלה עד למטה, תלויות תמונות רבות של חתונות הילדים והנכדים של עלמני. בחתונות הילדים השתתף, בחתונות הנכדים כבר לא. את הסבאות הוא חווה דרך האירועים בתמונות הקפואות שזכו להיתלות בחלק מהחדרים. "לא לקחתי אף אחד מהנכדים לסיבוב בחוץ, לא הורדתי אף אחד מהם לגינה. אשתי לקחה אותם, אני נשארתי בבית. לא שיחקתי איתם גם בבית, לא הייתה לי סבלנות. גם היום אין לי סבלנות. אני נמנע מלשבת איתם כדי לא להכניס אותם לבעיה. אני מפחד שמשהו יקרה, שאני אתחיל לרוץ ולא יבינו מה קורה".
בתמונות שלו מלפני המלחמה הוא אחר: גדול, חזק, זרועות חסונות. בתפקידו היה מפעיל כלים כבדים, "מהטובים בארץ": כהוכחה הוא מציג תמונות של מהנדסים מכל העולם, לדבריו, שהגיעו לצפות בו מפעיל את אחד מהכלים החדישים. בשל כישוריו הוזמן למילואים גם אחרי פציעתו. כיום הוא חי על כדורים – הוא מראה לי שקית של כדורי הרגעה שהוא לא מסוגל לתפקד בלעדיהם. "אם אני לא לוקח אותם אני משתולל. הם מחזיקים אותי באיזון. אם אני בלעדיהם ורואה ערבי, אני יכול לעלות עליו עם האוטו. אני לא יכול לסבול אותם, כשאני רואה אותם בעיניים אני מוכן להרוג אותם".
לתחושתו, אף אחד בסביבתו לא מסוגל להבין מה קורה לו בפנים. הוא גם לא מנסה לשתף. לא את האישה, לא את הילדים. לשאלה אם הוא לא מפספס את החיים הוא עונה בהשלמה שאת החיים כבר הפסיד במלחמה. "לפעמים אני אומר שכדאי לי למות ולא לחיות, שחבל שלא מתּי עם המפקד שלי. אני לא נהנה בכלל, משום דבר. אנשים יוצאים, מבלים, נוסעים. אני שום דבר - לא רוצה ולא נוסע. נתתי את הנשמה למדינה, נלחמתי כמו אריה. היינו במבצעים לא נורמליים בצבא, ואז הייתי גבר חזק. ממש חזק. אבל זהו, זה המצב. אני ממשיך לחיות ככה. חי־מת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il