התחלה

הטור הראשון, שלדעתי הוקלד במכונת כתיבה, דיבר על שבת אצל ההורים. שם נכתבה הפסקה הבאה: "הקושי מתחיל בשלב האריזה. לא ברור איך, אבל אנחנו לא מצליחים להתייעל. אחרי התיק לילדים והתיק להורים, מגיעות "השקיות". הבעל נובר בארון השקיות־כי־אולי־פעם־נצטרך (ואם מדובר בשקיות ממותגות אולי נביא בהן סלט כשאנחנו מתארחים). ראשונה עולה הענקית של שילב, שמוכרזת מיד כשקית של הנעליים. אחריה תגיע שקית הפרפורמריה ומיד בעקבותיה שקית הכל־מיני־דברים־של־הרגע־האחרון ששכחנו: הבקבוקים של התינוק, החלה בצורת שבלול שהילדה אפתה בגן, טלית וכמה בגדי שבת שאמא שלך כבר תגהץ". ופתאום הבנתי שבאחד הטורים האחרונים שלי כתבתי משהו דומה מאוד: "השבת מצאנו את עצמנו לוקחים את האוטו הקטן, עם שני תיקים ועיתון. נוסעים עם הקטנות לבית ההורים. איזו מין שלווה ולא שוכחים שום דבר. איזה כיף! לא צריך לחזור לאחור. כי לא שכחנו חיתולים ולא בקבוקים ולא עלינו את המוצץ". ונראה לי שזה מסביר הכול.

לכתבות נוספות של מקור ראשון:

• המתבגרים לוחצים על הנקודות הכי רגישות שלי, ואני הפסדתי
• הרשתות החברתיות לא המציאו את הלחץ וההפחדות, ויש דרך להתמודד עם זה