שבועיים בלבד אחרי השבת השחורה כבר נראו הטרקטורים של קיבוץ מגן חורשים את האדמה הפצועה. תפוחי האדמה היו הראשונים להיטמן בחיק השדות האדמוניים, כמו תקווה שנזרעת במקום שבו שלטה האימה. חיים חדשים נוצרו באדמה שזה עתה הביטה אל פני המוות, ומיאנה להיכנע.
היום, שנה וחצי אחרי, שבילי הקיבוץ המטופחים פורחים. ילדים מדוושים באופניהם בשמחה, משרטטים קווי התחדשות באוויר. ותיקי המקום חוצים את המרחב בבימבות ממונעות, בדרכם לחדר האוכל ההומה. והבתים – כל הבתים – ניצבים איתנים, כמעט ללא צלקות, מספקים עדות שקטה לכוחה של הנפש האנושית.
"היה חשוב לנו לעבוד בשדות", מסביר עמית יעקבי (61), האחראי על גידולי השלחין בקיבוץ. "במקום כמו שלנו יש משמעות אדירה לחזרה לחקלאות. בכל פעם שהטרקטורים יצאו לשטח, שלחנו תמונות מהחריש לחברי הקיבוץ שהיו בים המלח. כאילו רצינו להזכיר להם שהבית מחכה, שלא יוותרו עליו. שהחיים ממשיכים".
"תביני", אומר לי דוד כהן (84), מוותיקי הקיבוץ. "זה מקום שלא התפנו ממנו אף פעם. אני בחיים לא התפניתי, רוב החברים לא התפנו, וכבר קרו פה דברים. זה קיבוץ שעוד בשנות החמישים התמודד עם מתקפות של הפדאיון, ובכל זאת, יש אמון בלתי מוגבל במקום הזה. אני בחיים שלי לא נעלתי דלת. רק לפני חודש התחלתי לנעול, כי ביקשו ממני".
95 אחוזים מבני המקום שבו כבר הביתה, נושאים עמם תחושת שליחות שמאירה את הדרך. מגן הוא היישוב הראשון ממערב לכביש 232 שהתאכלס מחדש אחרי הפינוי, והוא עשה זאת עוד באפריל 2024, בעת שקולות המלחמה הדהדו באזור במלוא עוצמתם. מאחורי מסך השגרה המתחדשת מסתתר סיפור שנדמה כי נלקח מדפי האגדות. מעשי גבורה, תושייה אנושית ושביב של חסד הגורל, הפכו את הקיבוץ לאחד מניסי ההישרדות של אותו יום שחור. עד כה העדיפו התושבים לשמור את סיפורם בצנעה, מתוך אחוות כאב ורגישות עמוקה כלפי שכניהם בקיבוצים הסמוכים, שנפגעו קשות מחרב הטבח, השבי והשכול. רק עתה, כאשר פעימות החיים החדשים מתחילות להדהד ברחבי האזור, מרשים לעצמם אנשי מגן לשזור במילים את אירועי שבעה באוקטובר ומה שקרה אחריו.
שגיא ארד (41), עורך דין ומורה למוזיקה, מוביל אותי ברכב מיול בשבילי המקום. אנחנו מטפסים לעבר מה שהתושבים מכנים "גבעת השייח'" – גבעה קטנה המתנשאת בקצה הקיבוץ, ובראשה מבנה מוסלמי עתיק בעל כיפה עגולה, שוקט בנטישתו. ואז, ביד קלה ארד מצביע הצידה, אל מה שלמראית עין נדמה כשביל חסר ייחוד, אך כל צעד בו טומן דרמה. רק מאתיים מטרים הבדילו כאן בין סיפור גבורה לקטסטרופה. מאתיים מטרים שמנעו מקיבוץ מגן גורל דומה לזה של ניר־עוז ובארי. בהובלת הרבש"ץ ברוך כהן וסגנו אוהד דרזמן, הצליחו חברי כיתת הכוננות וחברים נוספים שיצאו מביתם והצטרפו ללחימה, להדוף את המחבלים ולשמור על קו המגע מרוחק מבתי התושבים. בכך הצילו את חייהם של מאות גברים, נשים וילדים.
"מבחינתי הסיפור מתחיל ב־6 באוקטובר", מתאר ארד, חבר כיתת הכוננות. "אשתי שירתה בתפקיד מפתח בפיקוד דרום, וזה היה היום האחרון שלה בתפקיד. הרמנו כוסית, היא הסתכלה לכיוון עזה ואמרה לי בצחוק: 'רק שהמנוולים האלה לא מכינים לי משהו לסוף תפקיד'". שבע שעות אחר כך, בשש וחצי בבוקר, הקיבוץ הוכה במתקפת טילים מסחררת. "מערכת צבע אדום השתגעה לגמרי", נזכר ארד.
הרבש"ץ הוותיק ברוך כהן, בן 73, הבין עד מהרה את חומרת המצב. "ביום רביעי שקדם לאותה שבת הורידו כוננות אדירה שהייתה באזור במשך חודש וחצי", הוא מספר לי כשאנחנו חוזרים לתוך הקיבוץ. "זה היה חשוד בעיניי. אז בשבת בבוקר שאלתי את עצמי, מה הסיבה לכל הטילים האלה? ועניתי לעצמי: טוב, אולי הרגו את סינוואר. אבל אם היו הורגים את סינוואר, הייתי מקבל איזה דיווח – תהיה בכוננות, תעמוד בקשר עם כיתת הכוננות, משהו בסגנון, אבל לא אמרו כלום".
חשבת על האפשרות של חדירה המונית מכיוון עזה?
"עשר שנים אני מתכונן לאירוע כזה. הדרכתי חיילים וסיפרתי להם על תרחיש 'חומת יריחו' – הפגזה רצינית, תקיפת מוצבים וחדירה של 50 עד 70 מחבלים ליישוב. כשאתה מכיר את התרחיש הזה, אתה מכין את עצמך. אוגר תחמושת, בונה כיתת כוננות גדולה יותר – אצלנו היא מונה 26 חבר'ה, הכי גדולה באזור – ואפילו הולך לריב עם הצבא על זה. באותו בוקר אמרתי לאשתי להיכנס לממ"ד ולנעול אותו. בחיים לא אמרתי לה דבר כזה לפני כן".
"אשתי קיבלה תוך עשר דקות טלפון: טוסי לבסיס", ממשיך ארד לשחזר את האירועים. "אמרתי לה, את לא יוצאת. משהו קורה, זה לא בטוח לצאת עכשיו. נכנסנו לממ"ד, ישבנו שם וחיכינו שזה יסתיים, כמו בסבבים שאנחנו מכירים. אחרי עשר דקות, בקבוצה של כיתת הכוננות התקבלה הודעה מסגן הרבש"ץ: 'חבר'ה, מי נמצא? למי יש נשק?'. עוד עשר דקות עוברות, והוא כותב: 'לא ברור מה קורה, רוצו לקחת נשק'. עליתי על אופניים ורכבתי לנשקייה.
"חשוב להבין: הצבא אסף את כלי הנשק ברוב הקיבוצים שנתיים קודם לכן, בגלל מקרים של פליטות כדור ושל גנבות. למה פה היה נשק? כי ברוך הרבש"ץ התעקש. הוא אמר שאנחנו צמודים לבתי הספר האזוריים, ושהכוח שלנו יהיה הראשון שיקפוץ באירוע ביטחוני".
"ברוך, להבדיל מרבש"צים אחרים, לא היה חבר של הקצין הבכיר הזה וחבר של ההוא", מעיד הסגן, אוהד דרזמן (54). "כשאמרו שצריך לסגור את הנשקייה כי הדלת לא תקנית, הוא השיג תקציב והחליפו דלת. הוא גם דאג שישימו חיישנים נגד פריצה, ופיזר בטונדות במרחבים שליד הגדר. ברוך נלחם על הדברים האלה, כי בסטייט־אוף־מיינד שלו חייבת להיות נשקייה, וחייבות להיות עמדות הגנה על הקיבוץ".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') בדיוקן
