במאמציו "לעשות את אמריקה גדולה שוב", הצליח דונלד טראמפ להחיות לפחות היבט אחד של העבר: הפחד ממלחמה גרעינית. מאז שנכנס לתפקידו התפאר הנשיא בגודל "הכפתור הגרעיני" שלו, נטש את הסכם הגרעין עם איראן, ואיים להטיל על קוריאה הצפונית "אש וזעם שהעולם לא ראה בעבר". היועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון תומך בגלוי במדיניות "מכה ראשונה" נגד אויבים חמושים בגרעין, והפנטגון, אחרי עשורים של התפרקות זהירה מנשק אטומי, רוצה להוציא 1.2 טריליוני דולרים כדי לשדרג את ארסנל הגרעין הלאומי.
אם חשתם צמרמורת חדשה של פחד גרעיני בשנה החולפת, אתם לא לבד: ביטאון מדעני הגרעין הניע את מחוגי "שעון יום הדין" עד שתי דקות לפני חצות – קרוב יותר משהיו בשיא המלחמה הקרה. בינואר, כאשר עובד מדינה בהוואי הפעיל בטעות אזעקת חירום והתריע מפני טיל בליסטי הנמצא בדרכו לפגוע בארה"ב, רבים מתושבי האיים דהרו למצוא מקלט ולהתאחד עם יקיריהם, מאמינים שנותרו להם דקות ספורות בלבד לפני הרס מוחלט.
מה שהפך את אזעקת השווא למפחידה עוד יותר, הוא האופן שבו התרחיש של מתקפה גרעינית נעשה סביר. העימות בין ארצות הברית ורוסיה, המתחזקות שתיהן ארסנל גרעיני מסיבי, הולך ומחריף. איראן הכריזה על תוכניות להאיץ את הפקת האורניום המועשר. קוריאה הצפונית מחזיקה אולי טילים גרעיניים שביכולתם להכות בכל מקום בארה"ב, ואין דרך לדעת אם המשא ומתן של טראמפ עם קים ג'ונג און יסתיים בהעצמתו או בהחלשתו של הסיכון למלחמה גרעינית.
החרדה הנוכחית, אף שהיא מובנת לחלוטין, כרוכה בהתעלמות משתי עובדות חשובות הנוגעות לאיום באסון גרעיני. ראשית, מתקפה אטומית על ארה"ב עלולה בהחלט לבוא מהרחובות, לא מהשמיים. מומחים מתריעים שלטרוריסטים יהיה קל יחסית לבנות "פצצת גרעין מאולתרת" ולהבריח אותה לאמריקה. בניית פצצה של עשרה קילוטון, הרסנית כמעט כמו הפצצה "ילד קטן" שהופלה על הירושימה, תדרוש לא הרבה יותר מידע טכני מסוים ו־46 קילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה – או גוש אורניום שגודלו בערך ככדור באולינג.
העובדה השנייה שאנו מתקשים להבין היא כיצד בדיוק ייראו הפיצוץ הגרעיני ותוצאותיו. בדמיוננו, המוזן באפוקליפסות בדיוניות כמו הרומן 'הדרך' או הסרט 'היום שאחרי', ההיקף והקצב של ההשמדה הגרעינית נראים רחבים ומחרידים מכדי לעכל אותם. אם מלחמה אטומית נחשבת כבלתי נתפסת, אחת הסיבות לכך היא שאנחנו מסרבים לחשוב עליה בבהירות ובאופן ממוקד. בטווח הארוך, ההרתעה הטובה ביותר נגד היגררות למלחמה גרעינית היא להבין מה פצצת גרעין יחידה מסוגלת לעשות לעיר כמו ניו־יורק, למשל – ולהכיר בכך שמתקפה כזו עלולה להיות גרועה מפחדינו הנוראים ביותר.
הפצצה
בעולם ישנם כיום לפחות 2,000 טונות של חומר גרעיני ברמה צבאית. הכמות הזו, המפוזרת בכ־40 מדינות, מספיקה כדי לייצר 40 אלף פצצות בגודל של "ילד קטן". גניבת החומר הזה תציב אתגר למעוניינים בכך, אבל היא רחוקה מלהיות בלתי אפשרית. מלאי הנשק הגרעיני של רוסיה נבנה לפני השימוש במנעולים אלקטרוניים, המנטרלים את הנשק במקרה של חבלה. האבטחה באוניברסיטאות שמשתמשות באורניום היא לעיתים קרובות רופפת, ועובדים במתקנים צבאיים גונבים לפעמים חומר רדיואקטיבי ומוכרים אותו בשוק השחור. מאז 1993 אירעו 762 מקרים ידועים של אובדן או גניבה של חומרים רדיואקטיביים, ויותר מ־2,000 מקרים של סחר או פעולה בלתי חוקית אחרת בחומרים כאלה.
מהרגע שטרוריסטים ישיגו את האורניום, הם יידרשו לצוות קטן בלבד של מהנדסים ופיזיקאים כדי לבנות פצצה גרעינית הפועלת בשיטת ירי תותח. פצצה כזו משתמשת בחומרי נפץ קונבנציונליים כדי לירות פיסת אורניום דרך צינור היישר לתוך גוש אחר של אורניום, לסדוק אטומים רבים ולשחרר כמות מסיבית של אנרגיה. בהשוואה לטילי גרעין מודרניים, רבי עוצמה ומורכבים הרבה יותר, בניית פצצה גסה הפועלת בשיטת ירי תותח היא פעולה פשוטה למדי.
ב־2002, כאשר ג'ו ביידן היה יו"ר ועדת יחסי החוץ של הסנאט, הוא שאל כמה מעבדות גרעין האם קבוצת טרוריסטים יכולה לבנות נשק גרעיני. כמה חודשים לאחר מכן הוא קיבל תשובה: בלי לפנות לשום פעילות בלתי חוקית או להתבסס על מידע מסווג, ותוך שימוש בחומרים מסחריים בלבד, אנשי המעבדות בנו פצצת אטום שהייתה "גדולה יותר ממגירת לחם, אבל קטנה יותר ממשאית זבל". כדי להדגיש את הסכנה, ביידן הורה להם להביא את המתקן אל הסנאט.
הצעד האחרון בתהליך – הברחת הנשק לתוך ארה"ב – יהיה קל אף יותר. פצצת עשרה קילוטון, שתשחרר אנרגיה כמו עשרת אלפים טונות של TNT, תהיה באורך של שני מטרים וקצת, ותשקול בערך 450 ק"ג. יהיה פשוט לשנע מתקן כזה לאמריקה על גבי ספינת משא, רק עוד אובייקט בלתי נראה בתוך קופסת מתכת ענקית, בין מיליוני קופסאות מתכת אחרות הצפות על פני האוקיינוס. מעט מיגון יספיק כדי להסתיר את החתימה הרדיואקטיבית שלה מפני הגלאים במרכזי הספנות. מוצרים רדיואקטיביים באופן טבעי ־ בננות, קרמיקה, אגוזי ברזיל ־ מציתים אזעקות שווא לעיתים קרובות: קבוצת טרוריסטים יכולה אפילו להטמין את הפצצה בין מטהרי אוויר כדי לשטות בפקחים, אם חיישן ביטחון יתריע בפניהם על חומר רדיואקטיבי.
ב־1946 שאל סנטור את מדען האטום רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי בעל תפקיד המפתח ב'פרויקט מנהטן' (שם הצופן למיזם הגרעין האמריקני בתקופת מלחמת העולם השנייה), באיזה כלי הוא ישתמש כדי לזהות פצצת אטום שתוברח לתוך ארה"ב. התשובה של אופנהיימר הייתה: "מברג". באופן מפתיע, מערכות הזיהוי שלנו עדיין לא תואמות את האיום: אנחנו נדרשים ממש לפתוח ולבחון בעינינו כל ארגז ומכולה שמגיעים לחופי אמריקה. ברגע שספינת משא מגיעה לנמל כמו ניוארק, לטרוריסטים לא תהיה שום בעיה להעמיס את הפצצה המוסווית לתוך תא המטען של רכב מסחרי לבן תמים, ולנהוג בו דרך מנהרת לינקולן היישר לטיימס סקוור.
הפיצוץ
אחת התפיסות המוטעות הרווחות בנוגע לפצצות אטום, היא שהן משמידות כל מה שסביבן, ומותירות קרקע עקרה נטולת צורה וחיים. במציאות, ההרס הפיזי הנגרם מפיצוץ אטומי דומה לזה של הוריקן משולב בסופת אש בממדים חריגים.
פצצת עשרה קילוטון שתופעל על הקרקע בטיימס סקוור, תתפוצץ בהבזק לבן שיהיה בהיר יותר מהשמש. הוא ייראה למרחק מאות קילומטרים, ויעוור במהירות אנשים בקווינס ובניוארק. הפיצוץ יקרין גל חום צורב, ובעקבותיו ידהר כדור אש עצום שליבו ילהט בעשרות מיליוני מעלות, חם כמו מרכזה של השמש.
כאשר פצצה כזו תתפוצץ, כל אדם במרחק 30 מטרים מ"גראונד זירו", מוקד הפיצוץ, יתפורר לאטומים. בתמונות מהירושימה ונגסאקי נראות צלליות מוזרות של אנשים מוטלות על משטחים כמו קיר או רצפה. בניגוד למה שנטען לפעמים, אלה לא שאריותיהם של אנשים שהתאדו, אלא סוג של צילום אטומי מורבידי. חוּמה של ההתפוצצות האטומית הלבין או הכהה את הרקע, מלבד באזור שנחסם בידי האדם, והדבר הותיר צללית בקווי המתאר שלו. במקרים מסוימים, החום המשוחרר בהתפוצצות יטביע את דגמי הבגדים על עורם של אנשים.
סמוך למרכז ההתפוצצות, הסבל וההרס ידמו מאוד לאפוקליפסה הבדיונית שאנחנו מדמיינים. כך ייראה המרחב בטווח של 800 מטרים מכיכר טיימס: בניינים מעטים ייוותרו עומדים. תילי חורבות יינשאו לגובה עשרה מטרים. שריפות יבערו, עשן ואפר ירחפו באוויר. שומרי האבן של האוניברסיטה הציבורית של ניו־יורק יהפכו לחצץ ואבק. מרכז רוקפלר יהיה תערובת בלתי מזוהה של פלדה ובטון, ופסל פרומתאוס הטיטני, העשוי משמונה טונות של ברונזה וטיח מצופים בזהב, יתפחם כולו.
במרחק של 800 מטרים מהפיצוץ, רק מעטים ישרדו. מי שהיו סמוכים ביותר למוקדי הפיצוץ בהירושימה ונגסאקי תיארו את הזוועות שראו. כאשר כדור האש ינוע הלאה מהמוקד, אנשים, בניינים ועצים בטווח קילומטר וחצי יישרפו קשות או יפוחמו. מתכת, בד, פלסטיק וחרס יוצתו או יותכו. החום העז יבעיר צינורות גז, מכלי דלק וקווי חשמל, והפעימה האלקטרו־מגנטית שהפיצוץ ייצור תהמם את רוב המחשבים, מכשירי הטלפון ומגדלי התקשורת במרחק קילומטרים אחדים.
גם אחרי שכדור האש ייעצר, גל הדף קולוסלי ידהר הלאה מהר יותר ממהירות הקול, וייצר רוחות במהירות של יותר מ־800 קילומטר לשעה. הוא יהרוס את המבנים הדקים יותר ויפשיט את הגגות והקירות מהמבנים העמידים, מותיר אותם עירומים עד השלד. עמודי חשמל יופלו כמו אבני דומינו, עצים ייעקרו ואנשים יועפו באוויר. לבנים, זכוכיות, עץ ומתכת יהפכו לפגזים קטלניים.
הפיצוץ בטיימס סקוור, בשילוב כדור האש, יחצוב מכתש בעומק 20 מטרים במוקד ההתפוצצות. גל ההדף יגיע לקוטר של חמישה קילומטרים, וינפץ חלונות מרוחקים בפארק גראמרסי ובמוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע.
כל זה יקרה בתוך שניות ספורות.
הנשורת
ברגע שפצצת אטום מתפוצצת, קרינה גרעינית מכמה סוגים מפעפעת מיד אל הסביבה. כאשר גל הקרינה הזה מגיע לגופו של מי שנמצא בחוץ או בבניינים פחות מבודדים, הוא גורם לבוקה ומבולקה ביולוגית ברמה המולקולרית. בכך שהיא משנה את המבנה של מנגנוני מפתח בתאי הגוף ופוגמת ב־DNA, הקרינה פוגעת ביכולת של התאים להשתכפל ולרפא את עצמם. פיצוץ גרעיני של עשרה קילוטון על פני הקרקע בטיימס סקוור יחשוף את כל מי שיימצא בין שכונת מוריי היל לשכונת הל'ס קיטשן, ובין רחוב 32 לקצה הסנטרל פארק, למנת קרינה קטלנית בפוטנציה.
בתוך דקות עד שעות, רוב האנשים שייחשפו באזורים הללו יתחילו להראות סימנים של מחלת קרינה אקוטית: בחילה, כאב ראש, סחרחורת והקאה. אחרי כמה ימים עד שבועיים יצוצו תסמינים חדשים: שלשול, אובדן שיער, קדחת, התקפים, ודימומים בפה ומתחת לעור, שלפעמים יוצרים כתמים סגולים על הגוף. ברוב המקרים הקשים, אנשים ירזו עד עצמותיהם, ייכנסו להזיות ויאבדו את כושר התנועה. רוב הלוקים במחלת קרינה ימותו מאחת משתי סיבות: או שלא יהיו להם די תאי חיסון כדי להיאבק בזיהומים מיקרוביים, או שמערכת העיכול שלהם תהיה פגועה מכדי לתפקד כשורה.
הקרינה שתשוחרר מיידית בפיצוץ היא רק הקדמה לאיום בוגדני וארוך טווח הרבה יותר. מיד לאחר הפיצוץ, כדור אש עצום יעלה במהירות לאוויר ויתחיל להתעבות לכדי ענן פטרייה, תחילה בצבע אדום ואחר כך לבן. רוחות ישאבו אל תוך הענן אבק של אדמה והריסות, שכבר יהיה נגוע בחלקיקים רדיואקטיביים ששוחררו בפיצוץ. בתוך 15 דקות, חלק מהאפר הרדיואקטיבי – רובו חלקיקים בגודל גרגרי מלח או חול – יתחיל ליפול ישירות על העיר. בתוך יום, ניצולים שייחשפו לאבק יתחילו לחוש גירוד ושריפה; בתוך שבועיים עד שלושה, פצעים יתחילו להופיע.
נשורת שתישאף, תיבלע או תיכנס לגוף דרך פצע פתוח, תהיה מסוכנת אף יותר: היא תחשוף איברים פנימיים למקור מתמשך של קרינה גרעינית, ותפגע ברקמה באותו אופן שבו פגע בה גל הקרינה הראשוני מהפיצוץ עצמו.
הניצולים
רק אנשים שיימצאו ב"גראונד זירו" יתאדו במהירות ובלי כאב בפיצוץ הראשוני. רבים אחרים – מאות אלפים – ייפצעו וייהרגו באורח מעורר אימה בחום ובגל ההדף המהמם. הם ייכוו למוות, ייקברו בבניינים מתמוטטים, ייחנקו מתחת להריסות וינוקבו בפיסות מעופפות של זכוכית ומתכת. רבים יאוכלו באש של שריפות־משנה שיתפתחו בעיר.
הלאה ממקום הפיצוץ – רק 2.5 קילומטרים משם – הסביבה תיראה כמו לאחר סופה: חלונות מנופצים, מכוניות תקועות זו בזו, הרס ולכלוך, פציעות קלות. שכונות בקווינס, ברוקלין, יונקרס וניו־ג'רזי שעדיין יהיו מחוברות לרשת החשמל, יתפקדו כרגיל. ברגעים שמיד לאחר הפיצוץ, מיליוני תושבים יגלו שבתיהם עדיין מאפשרים מגורים, שקהילותיהם עדיין קיימות וששגרת יומם אינה מופרת.
פצצת אטום שיפעילו טרוריסטים במרכז מנהטן תפצע 300 אלף איש ותהרוג 250 אלף – פי 20 יותר מכל אסון טבע או פעולת טרור בתולדות אמריקה. יותר מחצי מיליון ימותו או ייפצעו בסופו של דבר מהנשורת הרדיואקטיבית. אבל זהו רק מניין הנפגעים מפצצה עלובה, שאינה בת השוואה לטילי גרעין מודרניים. פצצת אטום גדולה יותר – ראש נפץ גרעיני של 300 קילוטון, נניח, מהסוג שנמצא בידי רוסיה וסין – תהרוג 1.2 מיליונים ותפצע עוד שני מיליונים. טיל גרעיני שיתפוצץ בשמי ניו־יורק יהיה הרסני וקטלני יותר מפצצה על פני האדמה, שכן הוא ייצור גל הדף וכדור אש גדולים יותר. כאשר פצצה מתפוצצת על הקרקע היא מאבדת משהו מכוחה ההרסני, שכן האנרגיה המשתחררת נבלעת בקרקע עצמה, אבל היא מעיפה כלפי מעלה יותר עפר והריסות, יוצרת כמות רבה יותר של נשורת רדיואקטיבית, וגורמת למספר גדול יותר של מתים ממחלות קרינה ומסרטן.
ברגע שיהיה ברור שטיימס סקוור הוכתה בפצצת אטום, רבים ינסו להימלט, מבלי להבין שמכוניות לא יספקו שום הגנה מהנשורת. השורדים שיצליחו יותר מכולם יהיו מי שיצייתו להוראת הממשלה במקרה של מתקפה גרעינית: היכנסו פנימה, הישארו בפנים, המתינו להתפתחויות. אף שהעצה נשמעת בלתי תואמת לזוועה ולהרס של פיצוץ גרעיני, הדבר החכם ביותר לעשות לפני הפיצוץ או מיד אחריו הוא להקיף את עצמך בכמה שיותר חומר קשיח, כדי ליצור מחסום פיזי נגד החום, הלחץ והנשורת שישחרר הפיצוץ.
פקיד ששמו איזו נומורה היה במרחק של 170 מטר בלבד מהגראונד זירו בהירושימה. הוא שרד משום שהוא בדיוק הוציא מסמכים ממרתף של בניין מחוזק בבטון.
המקלט האידאלי הוא מבנה תת־קרקעי כמו מרתף, מנהרה או מגרש חניה. מרכזו של בניין גדול וקשיח עשוי גם הוא לספק הגנה: המרכז של הקומה המרכזית, או כמה שיותר קרוב לשם. בניו־יורק היו פעם 18 אלף מקלטי נשורת, ובהם מלאי מזון ואספקה רפואית, אבל רובם הוסבו כבר לפני שנים רבות למסעדות ולברים. ב־1975 העירייה עברה ממקלט למקלט והסירה את כל התרופות מֵערכות העזרה הראשונה, כדי למנוע את גניבתן בידי מכורים לסמים.
אחרי מציאת המקלט, ניצולים שהצליחו למצוא מכשירי רדיו, טלוויזיה וסלולר יקבלו עצה פשוטה: לצרוך רק מזון ומים במכלים סגורים. מי שנחשפו לנשורת יודרכו לפשוט את בגדיהם ולרחוץ את עורם או לנגב אותו, כדי להיפטר מחלקיקים רדיואקטיביים. אף שהנשורת מסוכנת עד מאוד בתחילה, היא דועכת במהירות. בתוך 24 עד 72 שעות מהפיצוץ, יהיה בטוח לצאת החוצה. כמחצית ממקרי החשיפה הפוטנציאליים לקרינה מתרחשים בשעה הראשונה, ו־80 אחוזים ביום הראשון.
בשנים שלאחר המתקפה, חלק מהניצולים ייאלצו לעבור קטיעות, ואחרים יסבלו משיתוק, צלקות קשות, איברים מעוותים, קטרקט, מחלת בלוטת התריס ומחלות לב. הם יתעוררו בלילה, צועקים באימה, וישקעו בדיכאון קליני. עוברים רבים שייחשפו לקרינה בעודם ברחם יפתחו מומים מולדים, בעיקר ראשים קטנים ומוגבלויות. אנשים שייחשפו לקרינה יסבלו מסיכון מוגבר לסרטן. הזינוק במחלות עלול להיות דרמטי: בין 1950 ל־2000, ניצולי הפצצות הגרעיניות על יפן לקו בלוקמיה קטלנית בשיעור גבוה ב־46 אחוזים משאר האוכלוסייה.
העננה
בשעות ובימים שלאחר הפיצוץ הגרעיני, עננה מסיבית של נשורת תתפרס מעבר לגבולות העיר במעלה החוף המזרחי, ותפזר אבק רדיואקטיבי על כל מי שבדרכה: אנשים, בתים, חוות, חיות, יערות, נהרות. אזור העננה הרדיואקטיבי ביותר יגיע לאורכו המלא, 30 ק"מ, כשעה לאחר הפיצוץ, ויחשוף כל אדם בלתי מוגן בסביבה לרמות רעילות של קרינה. אם העננה תתפשט צפונה מטיימס סקוור, היא תגיע הרחק עד ניו־רושל. בתוך יום, אזור הסכנה יתכווץ לאורך של קילומטר וחצי בלבד, בערך. בתוך שבוע הוא ייעלם לחלוטין.
אזור גדול בהרבה אך רדיואקטיבי פחות של העננה, הקרוי "האזור החם", יגיע לאורכו המלא – 90 קילומטרים, הרחק עד מונרו, קונטיקט – בתוך שעתיים מהפיצוץ. אחרי שבוע הוא עדיין יימתח למרחק 30 קילוטרים מהעיר, ויעברו עוד שבועות רבים לפני שייעלם. אף שהרדיואקטיביות של האזור החם תהיה כנראה חלשה מכדי לגרום לתסמינים קשים של מחלת קרינה, היא עדיין עלולה לפגוע בגוף האדם ולהגביר את הסיכון לסרטן.
כמה רחוק ובאיזה כיוון תנוע עננת הנשורת – זה תלוי ברום ענן הפטרייה, וכן בחום, ברוח ובמשתנים מטאורולוגיים אחרים. בתוך שעה מהפיצוץ, מרכז המידול וההערכה האטמוספרית של FEMA, סוכנות החירום הפדרלית, יתחיל לעקוב אחר תנועת העננה, ויספק עדכונים והערכות לרשויות הפדרליות, המדינתיות והמקומיות. הם ישתמשו במידע כדי לפנות אנשים מאזור העננה ולהתריע בפני מי שנמצא במסלולה שעליו למצוא מקלט ולחדול לצרוך מים או מזון חשופים. חוואים מצפון לניו־יורק ובמדינות הסמוכות עשויים להידרש להכניס את בעלי החיים שברשותם למקלטים ולהשמיד את היבול או לדחות את איסופו, מחשש לזיהום. מתקפה בהיקף דומה על וושינגטון עשויה להוביל לאיסור על צריכת יבול מהמדינות מרילנד, וירג'יניה, דלאוור וחלקים מניו־ג'רזי.
החלקיקים הקטנטנים והקלים ביותר של אבק רדיואקטיבי יתרוממו בינתיים גבוה אל האטמוספירה, ויקיפו את כדור הארץ פעמים רבות לפני שישובו לקרקע בגשם או בשלג. אם העננה תיתקל בענני סערה, חלק גדול מהנשורת הנסחפת עלול לצנוח לפתע, וליצור אזור רדיואקטיבי לוהט במרחק קילומטרים רבים מאתר מרכז הפיצוץ.
השיקום
לפני יותר מ־70 שנה, אמריקה הפכה למדינה הראשונה והיחידה עד כה שהשתמשה בנשק גרעיני במלחמה. אף שהיינו עדים לאימה המיידית והמתמשכת של המתקפות הללו, ולמרות עשורים של התקדמות טכנולוגית בתחום הלחימה הגרעינית, ארה"ב עודנה בלתי מוכנה למתקפה דומה על אדמתה. חלק ניכר מהתגובה קצרת הטווח למתקפה גרעינית בעיר כמו ניו־יורק תאולתר במקום, ותותאם מתוך תוכניות שנוצרו למקרי אסון שונים לחלוטין. כדי להוביל מזון אל תוך העיר, למשל, או לתקן קווי רכבת תחתית מושבתים, כוחות החירום יצטרכו להסתמך על תוכניות ששורטטו למקרה של הוריקן. יותר מכך: עלולים לעבור ימים אחדים עד שהסיוע הפדרלי יגיע, בהתחשב בסכנת הרעלת הקרינה והצורך לתכנן ולתאם תגובה למתקפה.
ברגע שהאיום המיידי יעבור וכוחות ההצלה יוכלו להגיע לגראונד זירו, צוותי התמודדות עם אסון יתחילו לטהר את העיר בשיטות שנראות תמימות באופן מוזר: שאיבת אבק, שטיפה, ניקוי בקיטור, צחצוח בחול וסלילת כבישים מחדש. עם זאת, נדמה שאין סוכנות פדרלית או מדינתית שגיבשה תוכניות מפורטות להתאוששות ממתקפה גרעינית מעבר לימים הראשונים.
לאחר שארה"ב הפילה את "ילד קטן" על הירושימה, נדרשו ליפנים רק ארבעה ימים כדי לתקן את משאבות המים בעיר ולהפעיל מחדש כמה מקווי הרכבת והחשמלית. אבל נדרשו להם עוד ארבע שנים כדי להשלים את מאמצי השיקום הראשוניים, ועוד עשור כדי לשקם את האוכלוסייה לרמה שהייתה בה לפני המלחמה. מה שחוזר במהירות הרבה ביותר, בינות למוות ולהריסות שפצצת אטום גורמת, הוא החיים עצמם. בתוך שבועות מהתפוצצות גרעינית בטיימס סקוור, עצים ושיחים בסנטרל פארק ששרדו את הפיצוץ יתחילו להוציא חוטרים חדשים. כשם שזרעים שמתעופפים ברוח נאחזים במדרונות החמים של הר געש שהתפרץ אך לאחרונה, כך גם כאן, צמחים חדשים ישלחו את שורשיהם אל תוך האדמה החרוכה. חיות קטנות ששרדו משום שהיו מתחת לאדמה או למים – נמלים, חיפושיות, עכבישים, עכברים, דגים, סלמנדרות – יפרו וירבו. עכברושים יעלו ממנהרות הרכבת התחתית כדי לתור את הריסות העיר. יונים מתאבלות יבנו את קינן על מדרגות חירום מעוותות ומותכות. באביב של 1946, בתוך שנה מהפצצת הירושימה, הרדוף הנחלים פרח שוב. עכשיו זהו הפרח הרשמי של העיר. 
תרגום: ישי פלג
