שתי תמונות ממוסגרות, לא גדולות, ניצבות על מדף כוננית הספרים בסלון הדירה הירושלמית של משפחת גאלדור. מאחת מהן ניבטים עמר ועדי גאלדור. חתן וכלה צעירים, מאושרים. בתמונה השנייה רואים איש מחייך, לבוש בגדי חג. ירון גיספן, אביה של עדי.
גיספן נרצח במאי 2009. הוא נמצא ירוי בפאתי היישוב עלי. עדי, הבכורה מששת ילדיו, הייתה אז בת 15. רק תשע שנים לאחר מכן הוכר אביה כקורבן טרור. בחודש שעבר נפל בדרום לבנון רס"ל (במיל') עמר גאלדור, בן 30, לוחם ביחס"ם של חטיבת גולני. בן לרעיה ואורן, אח לשלושה. היום, יום שישי, מציינים שלושים למותו.
עדי ועמר התחתנו לפני שמונה שנים. היא גדלה בעלי, הוא בנווה־צוף. לפני שלוש שנים וחצי עברו לכאן, לדירה בקומה השלישית בשכונה ירושלמית, שהפכה לקהילה מחבקת מאז נחת האסון. כאן הם גם הפכו להורים לשני ילדים – נטע, בן 3, ואלומה, בת 9 חודשים. אלומה נולדה זמן לא רב אחרי שעמר חזר מסבב ראשון של מילואים, ארבעה חודשים בעזה. בספטמבר הוא יצא לסבב בלבנון, שממנו לא חזר. הוא היה אדריכל, איש אכפתי, אדם כותב, אבא.
על השולחן במרפסת הקטנה, מוצפת השמש, עומד עציץ רקפות פורח, ולצידו מחברת של רשימות מטלות וסידורים. "שכול זה הרבה בירוקרטיה", מחייכת עדי חיוך עצוב. כמי שהתבגרה ללא אב, היא לא דמיינה שהילדים שלה יחוו גם הם מציאות כזאת. "מצד אחד אני חושבת על האחים שלי, רואה איך הם גדלו, ואני אומרת – זה אפשרי. יכולים להיות חיים בסדר גם אחרי. אני אפילו מאחלת לנו חיים טובים. זו פרספקטיבה משמעותית – הידיעה שבסוף החיים חזקים מהכול, והם ממשיכים. אבל את זה אני אומרת במבט קדימה, עכשיו אני עוד לא שם. לצד הידיעה הגדולה שיהיה בסדר, נמצאים כל המשקעים והדברים שאת סוחבת איתך, תחושת הפספוס, התסכול. כל מה שיכול היה להיות ולא היה. אני מכירה את החוסר הזה. שני האחים הקטנים שלי היו בדיוק בגיל של אלומה ונטע. כאחות גדולה ראיתי איך הם עוברים את כל ציוני הדרך בחיים בלי אבא, וכאב לי הלב. ועכשיו, בתור אמא בעצמי, זה כואב עוד יותר".
היא קטנת ממדים, לבושה סוודר גדול ועוטף. מספרת בקול שקט שהרגעים הכי קשים מגיעים בלילות – "להתעורר באמצע הלילה ולהיות לבד במיטה. גם רגעים קטנים כמו לצאת בשבת בבוקר עם אלומה, טיול של שבת אחרי הצהריים, סעודות שבת. מצבים שהיו משפחתיים מאוד. אלה רגעים שהוא חסר בהם כל כך".
את הבשורה המרה היא קיבלה בעבודה. "הייתי באמצע מבחן עם התלמידים שלי, ופתאום המנהלת נכנסה וקראה לי. הפרצוף שלה היה חמור סבר, ואני ניסיתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר. היא ביקשה שאבוא אליה לחדר ונדבר. הלכתי איתה, ואז היא יצאה מהחדר, וחזרה, וראיתי שהיא לא יודעת מה לעשות. שאלתי מה קורה, והיא אמרה לי – 'רוצים לדבר איתך. אני מקווה שהכול בסדר'. באותו רגע הבנתי שמשהו ממש לא בסדר. ואז נכנסו לחדר שלושה קצינים, וכבר לא היה צריך להגיד יותר מדי. הם אמרו מה שאמרו, ואני בכיתי וצעקתי. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי 'עמר נהרג, בואי לפה עכשיו'.
"טוב שזה היה בעבודה, ככה היה לי קצת זמן להתכונן לפני שהילדים מגיעים, להתייעץ איך לומר לנטע. אמרו לי להגיד את זה בצורה הכי פשוטה. שאבא נהרג ולא יחזור הביתה. אלומה כמובן קטנה מכדי לנהל איתה שיחה. אני לא יודעת לומר מה נטע הפנים, מה חלחל אליו. הרי אבא לא היה בבית תקופה ארוכה בשנה האחרונה. אמרתי לו שאבא לא יחזור, אבל כמה ההבנה הזאת יושבת אצלו – אני לא יודעת. באחד הימים הוא אמר לי שהוא רוצה להתקשר לאבא. אמרתי לו שאי אפשר להתקשר אל מי שנהרג, והוא ענה: אבל אבא אמר לי שאם אני מתגעגע, אני יכול להתקשר אליו".
הניסיון שלך, כמי שהתייתמה מאביה, ישפיע על הדרך שבה תשמרי את הזיכרון של עמר במשפחה?
"מבחינתי אלו שתי סיטואציות שונות. המוות של אבא שלי זה דבר אחד, וכנערה התמודדתי איתו בצורה מסוימת, ועכשיו מדובר על בן הזוג שלי. שני מקרים של שכול, אבל שני עולמות שונים לגמרי. אבל אני כן מרגישה שאני מנסה ללמוד מדברים שהיו אצלי כשגדלתי, חושבת מה היה אולי פחות טוב, ואיך אני עושה את זה אחרת. איך אני משכללת את המציאות והופכת את הדברים לברורים ופשוטים יותר. אני כל הזמן במעין רפלקציה, הראש שלי עובד שעות נוספות. למשל, נזכרתי שאמא שלי סיפרה שאחי, שהיה בן ארבע כשאבא נהרג, כעס עליה כי היא לא לקחה אותו להלוויה. זה משפט שהיא זרקה פעם, וכנראה ישב לי איפשהו. ביום ההלוויה של עמר אמרתי לעצמי שנטע לא יפספס את זה. מי ישמע, איזה פספוס", היא מוסיפה בציניות. "ביקשתי מצלמת לבוא ולצלם אותו, שידע שהוא היה כאן. זו הייתה ממש משימה מבחינתי – שנטע יהיה נוכח, ושיהיו לו זיכרונות מההלוויה. כי בלי צילומים, הוא ככל הנראה לא היה זוכר. עכשיו כשנטע יגדל, הוא ידע שהיה שם, שנפרד מאבא שלו.
"לא הייתי אף פעם אדם כותב, אבל מאז שזה קרה אני כל הזמן רושמת זיכרונות ודברים שעולים לי, כדי לא לאבד שום דבר. הייתי רוצה להוציא ספר בשביל הילדים, על מה שאבא אהב לעשות איתם. כל הזמן רצות לי מחשבות, איך אפשר לאסוף כמה שיותר ולכנס למשהו מוחשי שיהיה להם בעתיד. אני יודעת שככל הנראה אשתול להם זיכרונות בראש באמצעות הסיפורים עליו, וזה בסדר".
הראיון המלא יפורסם מחר (יום ו') במגזין דיוקן
