שלום גניה, התראינו בכיכר ואנחנו מדברות ביום רביעי, יומיים אחרי שהודיעו לכם שעומר איננו בין החיים והוא נהרג כבר בשמחת תורה. איך מתחילים לעכל בשורה קשה כל כך?
"ביום רביעי אני תמיד שואלת את עצמי מה אבשל לשבת. במשך יותר משישים שבתות השארנו מקום לעומר בשולחן. כל סיר שהכנתי היה מתוך מחשבה שעומר חוזר לאכול איתנו. זה לחשוב מה עומר אוהב ושיהיה מספיק כי הוא אוהב לאכול. שבת היא תמיד היום שהכול קורה בו. חיכיתי שיהיה לנו תיקון לשבת שמחת תורה.
"הבוקר קמתי ואני לא יודעת איך אפשר להעמיד סירים. למדנו לחיות עם המחשבה שעומר בשבי ולעשות הכול לזכותו. עשר פעמים ביום לעשות מעשים טובים ולהגיד 'לזכות עומר מקסים'. הילדים צועקים מזמור לתודה. נצטרך ללמוד לחיות, החיים יקבלו תפנית".
עומר היה ציוני מאוד. הוא הגיע לישראל ללמוד במכינה ולשרת בצבא, במקום ללמוד באוניברסיטה בארצות הברית. אחר כך הפך לקצין בשריון. זה מסלול יוצא דופן. ספרי לי על עומר שלך, הדודה שמארחת אותו כי ההורים שלו בחו"ל.
"תמיד צחקנו שעומר הוא החייל הבודד הכי פחות בודד שיש. עומר היה בסך הכול ארבע שנים בארץ והוא השאיר חותם שאנשים לא מספיקים בחיים שלמים.
"הקסם של עומר הוא שכל אחד שהיה בחיים שלו היה בטוח שהוא היחיד. עומר בא אלינו בערב יום כיפור לסעודה מפסקת, ואחרי שנחטף גיליתי שהוא היה בשלוש סעודות מפסיקות לפני. כשהוא בא הייתי בטוחה שהוא הגיע במיוחד, כי היה חשוב לו לבוא ולראות אותנו לפני יום כיפור, זאת התחושה שהוא נתן".
מהתמונות הוא נראה בחור מבסוט מהחיים.
"עברתי על כל התמונות. זה תמיד חיוך מאוזן לאוזן. הוא היה יוצא פעם בשלושה שבועות עם דלקות בעיניים, אחרי שהוא אכל חול. ועם כל זה הוא היה נכנס הביתה בחיוך ופותח טורניר טאקי ואחרי זה שש־בש וקטאן וג'אנגל ספיד, עד השעות הקטנות. אף פעם לא נתתי את הדעת על זה שהוא עובר שירות קשה וסיזיפי. לא היה אפשר לראות עליו. בזמן אמת לא ידעתי להעריך, והיום אני אומרת שזה לא מובן מאליו".
מה שלום ההורים של עומר, אורנה ורונן?
"ההורים שלו הם הגיבורים שלי. ב־14 החודשים האלה הם הפכו כל אבן בעולם. המזוודה אף פעם לא נסגרה. הם נסעו מוושינגטון לקטאר, ללונדון, לישראל. הם צעקו מעל כל במה אפשרית. הם יושבים שבעה בלונג־איילנד ולקראת שבת ינחתו בארץ וישבו שבעה ברעננה. אורנה אמרה שלעומר היו שלוש בר מצוות, היא לא חשבה שתצטרך לשבת עליו שבעה בשני מקומות כדי להיות בשני העולמות שלו".
"שרים יחד לשובם" מתקיים מידי יום שלישי בכיכר החטופים כבר יותר משנה. זה מיזם שלך. מה הביא אותך להקים אותו?
"שילוב של כמה דברים. בהתחלה היינו בהלם כמו כל המדינה, ועד שהתעוררנו גיליתי שבכל פעם שהתחלתי לדבר על החטופים אמרו לי שזה פוליטי. אמרתי לעצמי: עומר, ציוני טהור שעלה לישראל כדי לשמור על המדינה, היה הראשון עם הצוות שלו בבוקר שמחת תורה, להגן על יישובי העוטף, ואנשים אומרים לי שנושא החטופים הוא פוליטי? לא יכולתי לשאת את זה.
"אנשים מכל הגוונים נחטפו. מכל קצוות הארץ. לא הצלחתי להבין איך לא למדנו שזה לא עובד כשאנחנו בנפרד ושאנחנו חייבים לאגד כוחות. אם יש הורים שבוחרים לזעוק, אנחנו צריכים לחבק אותם, ואולי להראות להם שאנחנו יכולים לזעוק בצורה אחרת, אבל לא להשאיר אותם לבד. חשוב להתפלל בבית הכנסת ולשלוח את הילדים להילחם. אלה הערכים שגדלנו עליהם, אבל זה לא מספיק. הערבות ההדדית של להגיד 'עמך אנוכי בצרה', זה היה חסר לי".
אבל לא ישבת וקיטרת, אלא עשית.
"יום אחד יצאתי מהעצרת והיה לי מאוד קשה, אף פעם לא אהבתי ללכת להופעות או למקומות המוניים. בדרך שמעתי שירה בוקעת מאוהל תפילה קטן שהקימו ארגון איילת השחר וריקי סיטון. הלכתי בעקבות השירה, שמעתי ובכיתי, ואמרתי, זה צריך להיות ברחובה של עיר.
"שאלתי את עצמי למה הקדוש ברוך הוא שם אותי במקום הזה, וגם איפה אני הייתי מול משפחות שאול וגולדין. זה כרסם בי. החלטתי לעשות תיקון ולתת מקום לאנשים שרוצים להתחבר ממקום אחר. הרעיון היה לבוא ממקום של אחדות. רציתי שאיך שעומר יחזור אני אוכל להגיד לו: תראה מה עשית לעם ישראל, אתה מאחד את כל קצוות הארץ. את כל הגוונים. זה שלך. ברור לי שהחטופים יחזרו מתוך אחדות עם ישראל, ושזה יהיה אור להנהגה. נוצרים שם קשרים. השבוע ראיתי מישהי עם קעקועים מתחבקת עם מישהי עם כיסוי ראש, והן שרות ביחד אחינו כל בית ישראל. זה מה שאנחנו צריכים, זה התיקון שלנו".
מי האנשים שמגיעים לכיכר? יש אנשים שמגיעים בכל שבוע?
"יש אנשים שנוסעים מדי שבוע שעתיים וחצי לכל צד כדי להגיע. אני בכל פעם שומעת על מקומות שלא הכרתי ומתרגשת מחדש. לאנשים חשוב להיות חלק. התחלנו 15 איש ולאט־לאט זה הפך לקהילה. אני חושבת שעם ישראל הוא קהילה. מי שנכנס לכיכר מנקה את כל הסטיגמות שהוא בא איתן מהבית. בכיכר הוא רואה שזה היה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. ברגע שהוא מתחבר למקום הזה, הוא מבין שהוא שגריר של אחדות למען החטופים. הקבוצה שלנו נקראת 'שגרירי אחדות למען החטופים', וזה זה".
נראה שהמשפחה שלך התרחבה מאוד. ההורים והילדים והקרובים של החטופים הם משפחה אחת גדולה.
"זאת באמת משפחה אחת. התקשורת עשתה עוול למשפחות החטופים. בכל שבוע באים אליי אנשים אחרי העצרת ואומרים לי, איך לא שמענו על המשפחה הזאת ועל המשפחה הזאת. אנשים שמעו על שתיים־שלוש משפחות ושם זה נגמר. אנחנו 101 משפחות ערכיות ומדהימות, אנשים איכותיים וערכיים שאין להם יום ולילה, שנקלעו לסיטואציה לא אנושית. כל אחד בסך הכול רוצה להביא את הילד שלו הביתה. כל אדם סוחב משא של אתגרים. אבל השבי שם אותך באי־ודאות שמכרסמת בכל רגע נתון. האי־ודאות, הדאגה והאין אונים, אני לא חושבת שזה משתווה לשום דבר אחר".
איך את מדמיינת את שיבת החטופים?
"אני תמיד חולמת שהכיכר תהיה מפוצצת באנשים שבאים לתמוך במשפחות. אז את החזרה שלהם אני מדמיינת כשתל־אביב חצי סגורה מרוב עומס, ואנשים עומדים בכל המרפסות מסביב והחטופים ובהם עומר איתנו. זו הייתה תמונת הניצחון שלי. אני עדיין מדמיינת את זה. פשוט אהיה כנראה מהמשפחות שימצאו נחמה כשעומר יגיע לקבר ישראל ויהיה להן מקום לומר בו קדיש. אני באמת מאמינה שהבסיס לתקומה שלנו כעם הוא מילוי החובה המוסרית שלנו לאחים שלנו שנמצאים שם. אני מתפללת לקדוש ברוך הוא ששום משפחה לא תצטרך להיות במצב של רון ארד. התיקון שלי יהיה כשנצליח להביא גם את אורון שאול ואת הדר גולדין למנוחת עולמים".
כמה כוח ואמונה יש לאנשים שנמצאים במקומות הכי קשים. צריך ללמוד מהם, לחבק אותם ולעשות את המעט שאפשר – להגיע, להקשיב ולהזדהות עם הכאב.
גניה צוהר
דודה של עומר נאוטרה, יוזמת ומארגנת את "שרים ביחד לשובם" בימי שלישי בכיכר החטופים.
בת 41, אם לארבעה, נשואה לשי ועובדת איתו ביזמות ונדל"ן. השניים גם בעלי חברת הזנק בתחום הצילום. ב־14 החודשים האחרונים הם עסוקים רק בלהחזיר את עומר. "שמנו הכול בצד. הרגשנו שזה דיני נפשות"
