אחי הקטן, שלמד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, סיפר לי פעם שבאחד מהקורסים טען המרצה שאין הוכחות ארכיאולוגית לקיומו של בית המקדש בהר הבית. אחד הסטודנטים הגיב לדבריו ואמר שדווקא יש, ושהוא שמע מאחיו בהתרגשות שהשתתף בסינון העפר מהר הבית, ושמוצאים שם פריטים שאפשר לקשרם למקדש או למבנים שסבבו אותו.
לפני כעשור גרנו במושב בר-גיורא ונרשמנו באתר "מלאכים בשביל" בתור משפחה שמוכנה לארח ללינה מטיילים בשביל ישראל. אורח יוצא דופן אחד בא מבוסטון, מורה במקצועו, יהודי שאינו חובש כיפה. הוא חרג מהשביל לכמה ימים כדי לטייל בירושלים. שאלתי אותו באילו אתרים ביקר, ותגובתו המיידית הייתה "שמעתם על מפעל סינון העפר מהר הבית?". שאלתו הפתיעה אותי מאוד, ולא רק בגלל צירוף המקרים הנדיר, אלא שמכל האתרים שביקר בהם בירושלים הוא בחר להזכיר דווקא את מפעל הסינון. מדבריו היה ניכר שההשתתפות בסינון העפר הותירה בו רושם עמוק.
לפני יותר משנה קיבלנו במפעל הסינון טלפון מסוכֵן תיירות שביקש לתאם ביקור פרטי ללקוחות בשם משפחת קושנר – ג'ארד ואיוונקה וילדיהם. הסוכן הסביר שהלקוח ביקש במפורש לבקר באתר הסינון. זהו הביקור הראשון של הילדים בישראל, וכאן הם יבקרו מיד לאחר נחיתתם. הסיבה שהם בחרו להגיע למפעל הסינון הייתה המלצה חמה של אחותו של ג'ארד שביקרה באתר שנה קודם לכן וסיפרה להם שזו הייתה חוויית שיא בביקורה בישראל.
אלה הן דוגמאות ספורות לרושם העמוק שהשתתפות בסינון העפר מהר הבית הותירה במשתתפים בו. כיצד נבירה בשפכי עפר, באבנים ובחרסים מותירה רושם כזה?
התשובה לשאלה טמונה בהקשר ששפכי העפר, האבנים והחרסים מגיעים ממנו. ההקשר הוא הר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם ישראל והחשוב ביותר בתולדות ישראל, מקומו של בית המקדש. עצם העובדה שאנחנו משקיעים מאמץ רב כל כך בסינון חומר שנראה כמו פסולת משדרת מסר עוצמתי על הקשר העמוק שלנו למקום הזה ועל היכולת שלו לתת משמעות גם לדברים שכביכול נראים חסרי משמעות. להבנתי זה היה גם הרעיון של בית המקדש עצמו, ממשק שמחבר את חיי החול אל הקודש, ונתן משמעות לכל רובדי החיים.
המשתתפים בסינון העפר מהר הבית חווים כיצד שפך עפר ואבנים שנראה חסר משמעות הופך לאחר עבודה דקדקנית ומאומצת לבעל משמעות רבה. העפר עובר שלבי סינון ומיון רבים. תחילה נעשה סינון יבש, שבו האבנים והממצאים מופרדים מהעפר. הארכיאולוגים בשטח ממיינים את הממצא לפי קטגוריות בהתאם לשימוש של הפריטים (שפיות כלי חרס, נרות שמן, רעפים, אריחי שיש וכדומה). הממצא עובר שלבי מיון נוספים בידי החוקרים במעבדה, לרבות תיעוד מפורט, חיפוש מקבילות מחפירות אחרות, ספירות וניתוחים סטטיסטיים, עד שמתקבלת "התמונה הגדולה", בעלת המשמעות המחקרית וההיסטורית.
הסיפור של מפעל הסינון מדגים כיצד האזרח הקטן יכול לקבל אחריות על מחדל של השלטון ולשנות את המציאות, וכל אחד ממשתתפי הסינון תורם את חלקו. זה מותיר רושם עמוק במשתתפים.
עד כה השתתפו בסינון יותר מ-260 אלף איש מישראל ומרחבי העולם. קבוצה קטנה של מתנדבים, סטודנטים לארכיאולוגיה, לא הייתה יכולה לעשות זאת. מדובר בעבודה סיזיפית שמצריכה סבלנות רבה, ולכן כבר בימיו הראשונים של המיזם הבנו שהדרך היחידה לקדם אותו היא דרך שיתוף הציבור הרחב. לפי דבריו של רבי יהודה הלוי נראה שאין זה מקרה שכך הם הדברים: "בהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש יינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: 'אתה תקום תרחם ציון כי עת לחוננה כי בא מועד', 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'. רצונו לומר כי ירושלים אומנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה" (סוף ספר הכוזרי).
בשנים האחרונות זכינו לראות הקמתם של מיזמים רבים למען המקדש והר הבית, אך איני מכיר מיזם דומה שמצליח לדבר אל כמעט כל חלקי הציבור הישראלי. גם מפי קצינים בכירים במשטרת ישראל שמעתי שרק לאחר שנחשפו למפעל הסינון הם הבינו את החשיבות של שימור העתיקות בהר הבית, ואת גודל המחדל שהתרחש בשנת 1999 כשתחת עינה הפקוחה של המשטרה הוצאו מאורוות שלמה שבדרום ההר 400 משאיות עפר. המודעות גם חלחלה בסופו של דבר לשוטרי משטרת ישראל הפועלים בהר הבית, וכיום יהיה בלתי אפשרי לווקף המוסלמי לקיים שם עבודות בינוי ללא פיקוח המשטרה ורשות העתיקות.
אך עבודת הסינון עומדת להיפסק החל בחודש הבא. היקף התרומות למפעל ירד בכ־70 אחוזים, ולעת אתה אנו נאלצים לצערנו להשבית את הפעילות באתר הסינון עד שיימצא המימון המתאים. בשנת 2011 קיימנו פגישה עם מזכיר הממשלה לשעבר, צבי האוזר, בנוגע לסיוע ממשלתי למימון המיזם. כבר בתחילת דברינו מר האוזר קטע אותנו ואמר: "אתם לא צריכים להשיג את הסימפטיה שלי. ביקרתי בסינון שלוש פעמים עם הילדים שלי. אין ספק שצריך לממן את זה. המדינה היא האחראית להרס שהתרחש בהר הבית, ולכן היא שצריכה גם לקבל אחריות לתקן אותו".
מאז קיימנו פגישות ושיחות רבות במשרדי הממשלה, כולל עם ראש הממשלה עצמו. זכינו להבטחות רבות, אך אף אחת מהן לא מומשה. היה נדמה שדווקא בממשלה הנוכחית נזכה לעת רצון בנושא זה, אבל למרבה ההפתעה השר למורשת, שמשרדו אמון בדיוק על נושאים מעין אלו, טרם מצא זמן לבקר במיזם או לקיים פגישה או שיחת טלפון, למרות פניות חוזרות ונשנות.
לאחר עשרים שנות פעילות הסינון יש עוד כמות של עפר שטרם סונן, בהיקף של 22 משאיות, עפר נוסף בהר הבית שטרם פונה בשל פסיקת בית משפט, ומלאכת עיבוד ומחקר לפני פרסום מדעי ופופולרי של הממצאים. כמו כן, במחקר משתתפים חוקרים רבים, שכן הצטברו ברשותנו כעשרות אלפי ממצאים מיוחדים, ומאות אלפי ממצאים שכיחים (שברי כלי חרס, עצמות בעלי חיים וכדומה) שמוינו לכ-120 קטגוריות. כל קטגוריה מצריכה חוקר מומחה שיעבד את הממצא לקראת פרסום מדעי. מדובר בעבודה עצומה, שגם בה נצרכים חוקרים רבים. אם לא נצליח להשלים אותה, הממצאים ישקעו בתהום הנשייה במחסנים ויהיה הדבר כאילו מעולם לא נתגלו.
לפני 25 שנה, כשארן ירדני ואנוכי, אז סטודנטים לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, הגענו לביתו של המרצה שלנו, ד"ר גבריאל ברקאי, היינו נבוכים מאוד. הייתה בידינו שקית של ממצאים ארכיאולוגיים שאספנו משפך העפר מהר הבית בנחל קדרון, יום לאחר שהוטל במקום. חששנו שהוא יאמר לנו שאין כל משמעות לפסולת הזאת וישלח אותנו מביתו. במקום זאת נוכחנו לראות את התרגשותו הרבה מהממצא ואת כישרונו הרב לזהות ולתארך כמעט את כולו. לא אשכח את המשפט שאמר כשנפרדנו ממנו לשלום: "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". מכאן אנו פונים לציבור הרחב בקריאה: במקום שאין ממשלה אחראית, השתדלו אתם לקחת אחריות, והמשיכו לתמוך בהצלת שרידי המורשת שלנו מהר הבית.
תגובת משרד המורשת: "משרד המורשת רואה חשיבות לאומית במפעל סינון העפר מהר הבית. מדובר בשרידים בעלי חשיבות היסטורית, דתית וארכיאולוגית יוצאת דופן, שהם אבן יסוד במורשת העם היהודי. העפר שהוצא מההר טומן בחובו ממצאים ארכיאולוגיים רבי ערך המספרים את סיפורה של ירושלים לדורותיה. מדובר במשימה לאומית לשימור והצלת עדויות היסטוריות משרידי המקדש, ונעשה ככל האפשר שהמיזם ימשיך לפעול".
