מותו של זאב ארליך (ז'אבו) בלבנון בשבוע שעבר עורר מחדש את סיפורן של 134 קורות עץ עתיקות שהוצאו מהר הבית לפני יותר מארבעים שנה, התגלגלו במעורבות ארליך ז"ל לעפרה, אוחסנו שם במשך עשורים, ובשנתיים האחרונות נחקרות בידי רשות העתיקות בכוונה להציב אותן בעתיד במקום של כבוד בקרבת ההר.
זה הסיפור בתמצית: ב־11 ביולי 1927, י"א בתמוז תרפ"ז, בשעה 16:00, רעשה האדמה בארץ ישראל. כמו גגות רבים בארץ הקודש, גגו של מסגד אל־אקצה קרס. בשנים הבאות שופץ המסגד אט־אט, וכחלק מהשיפוצים הוצאו מהמסגד מאות קורות עץ כבדות שנשאו את גגו במשך יותר מ־1,200 שנים. חלקן התגלגלו למוזיאון רוקפלר וזוכות מאז לכבוד הראוי להן, ואילו אחרות העלו אבק עשרות שנים במחסני הווקף ברחבי ההר. רק לאחר מלחמת ששת הימים החליטו רשויות הווקף להיפטר מהן, והציעו אותן לכל המרבה במחיר. מוסא בזיאן, סוחר גרוטאות ארמני שהתגורר ליד שדה התעופה עטרות בצפון ירושלים, זכה בחלקן הגדול והחל למכור אותן לנגרים. לא מעטות מהן נטחנו והפכו לחומר מילוי.
נילי ליפשיץ, חוקרת מאוניברסיטת תל־אביב ובהמשך מנהלת המעבדות הבוטניות של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה, שמעה על העצים של בזיאן והצליחה להשיג דגימות מ־144 מהקורות. הבדיקות שערכה העלו שהקורות עשויות מארז הלבנון, ברוש מצוי ואלון טורקי. קורות רבות, בעיקר ארז לבנוני, תוארכו לימי הקמת המסגדים (700־600 לספירה) ומעט קודם לכן. קורות אחדות תוארכו לתקופה הנושקת לחורבן בית שני. וגולת הכותרת: שתי קורות, אחת של ברוש והאחרת של אלון טורקי, התגלו כבנות 2,800־2,900 שנה. שתי הקורות העתיקות ביותר הזכירו לליפשיץ את בקשת שלמה מחירם מלך צור לשגר אליו עצים לצורך המקדש הנבנה: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ־לוֹהָי… וּשְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן, כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן".
דרך ליפשיץ נודע הדבר בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת למייסדי היישוב עפרה ובית ספר שדה עפרה, ובהם יהודה עציון וזאב (ז'אבו) ארליך ז"ל. עציון מיהר להגיע לבזיאן. בזיאן לא ייחס לקורות חשיבות מרובה, אבל גם כך נדרש כסף רב כדי לרכוש ממנו את החומרים רבי הערך. ניסיון לבדוק את הקורות כולן בבדיקת פחמן 14 לא התאפשר בשל העלות הגבוהה – כ־300 אלף שקלים ישנים במחירי 1982. אחר כבוד אלו המתינו מאז במשך עשורים במחסן בעפרה ובמרתף ביתו של ז'אבו.
לפני כשנתיים נחתם חוזה בין עציון וארליך ובין רשות העתיקות. אחרי עשרות שנות אחסון בעפרה הועברו הקורות למחסני רשות העתיקות בבית־שמש, וזאת התחייבה לבדוק אותן בדיקת פחמן 14. בחוזה נקבע גם שאם יימצאו קורות מימי הבית, הן יוצגו לציבור הרחב בקרבת ההר באופן מכובד.
בהר עצמו, אגב, נותרו קורות רבות, והווקף מעביר אותן ממקום למקום כרצונו. בנות המזל שבהן שוכנות במוזיאון האסלאמי במתחם. שארית הפליטה, כעשרים קורות פחות או יותר, מוטלות זה שנים רבות סמוך לשער הרחמים, ונתונות לחסדי הגשמים והרוחות. הווקף איננו מאפשר ליטול אותן ומנגד אינו טורח לשמרן כראוי. חלק מהחוקרים סבורים שמבחינה ארכיאולוגית הן כבר אבודות.
ייתכן שאחת הקורות הארוכות יותר המושלכות כיום בשער הרחמים היא בעלת עבר מסעיר במיוחד. זוהי קורת עץ ברוש שאורכה המקורי היה כ־13 מטרים, אבל מי יודע מה נשאר ממנה כיום אחרי שנים ארוכות תחת השמש והגשם ברחבת הר הבית. כשליש ממנה אבד לאחר שנוסר בידי הווקף. לפני רעידת האדמה של 1927 היא נשאה את תקרת אולם התווך של מסגד אל־אקצה, אולם במקורה היא הייתה ארכיטרב, כלומר קורה ראשית במבנה ציבורי מקודש כלשהו שנישאה על גבי חמישה עמודים. חוקרים אחדים משערים שאולי אפילו ניצבה בגאון בראש הסטיו המלכותי שבנה הורדוס בדרום הר הבית.
בדיקה עכשווית של הקורות מעפרה תבהיר יותר את התמונה, ואולי תשיב לקורות העתיקות – והעתיקות יותר – את הכבוד המגיע להן. אם הדרג המדיני יאזור אומץ, ויעביר גם את הקורות שנותרו מוזנחות בשטח ההר לידי רשות העתיקות, זאת תהיה השלמה של המלאכה ואף הכרה ממלכתית בדיעבד לצעד שנקטו באופן פרטי ז'אבו וחבריו לפני יותר מארבעים שנה. בני משפחתו ומוקירי זכרו הרבים יוכלו למצוא בכך מעט נחמה.
ביקשנו מרשות העתיקות דיווח על מצבן המחקרי העכשווי של קורות העץ שבידיה. מנכ"ל רשות העתיקות אלי אסקוזידו מסר לשאלתנו ש"הנושא עדיין בעבודה. אין כל חדש בעניין ולא יהיה בזמן הקרוב".
