לחוח לצד גפילטע, קיגל אטריות מיד אחרי הג'חנון – זה התפריט שד"ר רותם לשם הכיר בבית ילדותו בחדרה. לו עצמו זה מעולם לא נראה מוזר, אבל הסביבה טרחה להבהיר לו שזה כן. "נולדתי לאמא תימנייה ואבא אשכנזי מפולין", הוא מסביר. "אמא שלי סיפרה שכשהיא הייתה מסתובבת איתנו בעגלה, תמיד חשבו שהיא המטפלת שלנו".
החיים במשפחה מעורבת והמפגש המתמיד בין שתי העדות הוציאו אותו בבגרותו למחקר שובר מוסכמות בנוגע לעלייה ממזרח אירופה. בספרו שרואה אור כעת, "כיצד הפכו האשכנזים לישראלים?" (הוצאת למדא עיון, האוניברסיטה הפתוחה). הוא חושף מורכבות מפתיעה, שלא עולה בקנה אחד עם סטריאוטיפ האשכנזי־תל־אביבי־משכיל־ועשיר. לשם, חוקר תרבות במקצועו, התחקה אחרי שלושה דורות של משפחות אשכנזיות חילוניות שעלו לישראל בשנות החמישים, וגילה עד כמה המציאות רחוקה מהדימוי המקובל. רוב המרואיינים המבוגרים שלו לא הגיעו ממשפחות אליטיסטיות, הם נאבקו כדי להשתלב בחברה הישראלית, חוו יחס גזעני מצד הוותיקים, ומעמדם הכלכלי היה נמוך. "ובכל זאת", הוא אומר בחיוך, "כשסיפרתי לסבתא התימנייה שלי על המחקר, היא אמרה לי: אבל למה אתה חוקר אותם? למה לא אותנו?".
ועם זאת, אלמלא אותו צד תימני, ייתכן שלשם לא היה מנסה בכלל לחקור את האגף האשכנזי. "אני מאמין שהרקע המשפחתי שלי יצר אצלי איזו רגישות", הוא אומר. "מצד אחד אני אשכנזי מאוד, ומצד שני תמיד הייתה לי גם הסתכלות מורכבת יותר, נקודת מבט חיצונית על אשכנזים ועל האשכנזיוּת. באקדמיה נחשפתי פעמים רבות לשיח על אתניות, ובעיקר על אשכנזים ומזרחים, והרגשתי שמשהו חסר שם. כל העיסוק באשכנזים מתייחס אליהם כאיזו הגמוניה שלטת – ולא שאני חושב שאין בזה אמת, אני מכיר ביחסי הכוחות בחברה הישראלית, אבל כשאנחנו מצמצמים קבוצה שלמה לתוך קטגוריה אחת שטוחה, אנחנו מאבדים המון מהסיפור.
ובכל זאת, לא חששת שכאשר אתה מפנה זרקור לחברה שנתפסת כחזקה ביותר, אתה חורג מכללי התקינות הפוליטית?
"אני לא בטוח שאני מסכים עם ההנחה שלך. בתוך האקדמיה והמחקר על אתניות, הנרטיב המזרחי כבר חזק מאוד. אבל אני מרגיש שמלכתחילה ההתייחסות לאשכנזים הייתה כאל הגמוניה, וכשרצו לחקור אותם זה היה כדי לספר על הקיפוח והדרת המזרחים. התמקדות באשכנזים כקבוצה שהיא מושא למחקר אנתרופולוגי, זה דבר שלדעתי לא נעשה עד עכשיו. יש חוקרות כמו אורנה ששון־לוי למשל שעוסקות באשכנזים, אבל גם הן התעסקו יותר באשכנזיות. אני לעומת זאת בחרתי להתמקד בסיפורי החיים וההגירה של המשפחות האלה. רציתי לבחון את המעבר הבין־דורי שהתרחש מאז, אבל לא מהכיוון של פסיכולוגיה, אלא יותר מכיוונים של תרבות: איך החברה והתרבות קשורות לרגשות אישיים מאוד שאנחנו חווים"
"צריך לזכור שגם הדור הראשון, מה הם בעצם? מזרחים! הם הגיעו ממזרח אירופה, ובתוך הקהילה האשכנזית האירופית הייתה הבחנה ברורה בין היהודים מהמזרח, ה'אוסטיודן', ליהודים מהמערב, ה'וסטיודן'. הראשונים נחשבו 'המזרחים של האשכנזים'. ופתאום הם מגיעים לכאן, אל תוך תרבות שהיא מזרח־אירופית ברובה, ונתפסים כחלק מהקבוצה ההגמונית. וכאן יש גם קבוצה אחרת שהם לא באמת מכירים מבחינה תרבותית, וגם היא קבוצת הגירה שמנסה להשתלב, כך שנוצרת מעין תחרות. כל הסיפור הזה הוליד רתיעה חזקה".
"הם אומרים 'אנחנו התנגדנו לגזענות של דור ההורים'. בדור הראשון הייתה סלידה חזקה מהמזרחים, ובדור השני להפך, מדברים הרבה על סולידריות. זה חלק מהזהות הישראלית שלהם: אנחנו הרי חולקים עם המזרחים חיים משותפים, למדנו איתם בבית הספר, היינו איתם בצבא, התחתנו איתם. חלק מהמרואיינים סיפרו שבתור ילדים הם חיו בשכונות מעורבות עם מזרחים, והיו להם חברים מזרחים שהם היו הולכים לשחק איתם. זה השיח הגלוי, של מחיקת גבולות ושל גורל משותף. ובה בעת, יש בסיפורים שלהם הכרה בתפיסת העליונות החברתית של האשכנזים. מצד אחד יש סולידריות ואפילו אימוץ של חלק מהתרבות המזרחית, ומצד שני הם מבינים שכאשכנזים היה להם יותר כוח".
