בעיצומה של השבעה על בעלה עמנואל מורנו ז"ל, ניקרה בתודעתה של רעייתו האבלה מיה שאלה לא שגרתית. "ישבתי לבד בחדר והנקתי את בני התינוק, באחד הרגעים הנדירים שהיו לי עם עצמי, והטרידה אותי מאוד השאלה לְמה התכוון הרבי מקוצק שאמר שאין שלם מלב שבור", היא מספרת. "הייתי אז מרוסקת, ידעתי שאני עוד לא קולטת באיזה סרט קשה אני נמצאת, ולא הבנתי מה שלם בלב שבור. שנים הלכתי עם התהייה הזאת".
כעבור כמה שנים היא נישאה שוב וילדה עוד שתי בנות, שהצטרפו לשלושת ילדיה המשותפים עם עמנואל. התהייה על הלב השבור והשלם המשיכה לצוף אצלה במהלך השנים. חלקיקי מחשבות הצטרפו זה לזה והצטברו לכדי תובנה בהירה, שהלכה והתנסחה במוחה. ואז, בלילה אחד של נדודי שינה, היא קמה ממיטתה וניגשה למחשב, ובשטף אחד בקעו ממנה מילים על שברונו של הלב ועל הניסיונות לתקן את השברים. אותן מילים שנולדו בחשכת הלילה רואות כעת אור בספרה "אור מלב שבור" (ידיעות ספרים). במרכז הספר, המלוּוה באיוריו הנפלאים של ינון פתחיה, ניצבת דמות ילדית העוברת מסע מחושך לאור; מיער אפל אל החיים והאור שמחוץ ליער. את המסע הזה מלווה עששית שבורה, דימוי ללב השבור, שכל ניסיונות התיקון שלה עולים בתוהו. רק בסוף המסע מתבהר תפקידו של הכלי השבור.
כל כפולה בספר היא נקודה בזמן, חלק מתהליך; המכה, הכאב, ההסתגרות, הכעס. כאשר הגעגוע והתקווה מתעוררים מאיימת עליהם רגרסיה, כמו בחיים. אט אט מתעוררים מחדש האמון והכוחות המואסים בפחד, ומשם גם גילוי, הבנה והשלמה. לספר יש איכויות טיפוליות – בהרחקה, בדימויים, בסיפור המקביל.
המעבר מעמוד לעמוד מדמה את המעבר משלב לשלב בהתמודדות. חדי העין יבחינו כי איורי הפורזץ (איורי הכריכה הפנימיים) מסכמים היטב את האמירה של הספר: אם בפורזץ הפותח העששית השלמה מאירה נקודתית את סביבתה, הרי שבפורזץ הסוגר, העששית השבורה מפיצה אור גדול ונטול גבולות. האיורים והטקסט יוצרים תחושה שמדובר בספר ילדים, אך עיון בספר מגלה תוכן על־גילאי, כזה הפוגש כל שברון לב באשר הוא.
"אנשים חושבים שהספר נכתב בהשראת השכול. נכון שהלב שלי שבור מאז שעמנואל נהרג, אבל המילים שכתבתי הגיעו בכלל אחרי משבר זוגי", משתפת מיה. "עם השנים התנסחה בי התובנה שאי אפשר לתקן לב שבור. את זה כבר למדתי והפנמתי, אבל המילים המדויקות הגיעו לי באותו לילה, כשהכול נכתב בתנופה אחת.
"בעיתוי הנוכחי, על רקע המלחמה, הספר נתפס עוד יותר כמו ספר שכול, אבל יש עוד זמנים בחיים שהלב שלנו נשבר", היא חוזרת ומבהירה. "זה קורה בהרבה מצבים, והסיפור מתמלל בתמצות מסע של לב שבור. זה לא הסיפור האישי שלי, אני רואה את זה כתהליך שעובר לב אנושי. אמא שכולה אמרה לי: אני רוצה שכולם יקראו את זה כדי להבין מה עובר עלי, כי אני עדיין בעמוד הראשון".
מיה אוחנה־מורנו חוותה מקרוב את רסיסיו של הלב השבור. בשנת 2006, בסוף מלחמת לבנון השנייה, נפל בעלה, סגן־אלוף עמנואל מורנו. מורנו היה קצין מעוטר בסיירת מטכ"ל והראשון בתולדות צה"ל שתמונתו נאסרה בפרסום גם לאחר מותו, מה שתרם נופך מיתולוגי לדמותו. מיה הייתה אז אם לשלושה ילדים קטנים, הגדולה שבהם בת חמש.
"במשך שנה אחרי שעמנואל נהרג הייתי מגדירה את עצמי דרך החוסר", היא משתפת. "הייתי אומרת 'אני הולכת לאירוע בלי עמנואל', או 'אני עושה יום הולדת בלי עמנואל'. רק אחרי שנה הבנתי שאני צריכה להתחיל להגדיר את עצמי דרך היש. להצליח להגדיר מי אני בלי קשר לעמנואל, לומר 'אני אימא לשלושה ילדים'. הרגע הזה שהסכמתי להגיד בפעם הראשונה מה אני כן, לא רק מה אני לא, הוא רגע. קטן ומצומצם, אבל חשוב".
באמצעות הספר מבקשת מיה לנסח מסרים למעגלים שמקיפים את המשפחות השכולות. "כשאני מתחילה לדבר על געגוע אל החיים ואל מה שקורה בחוץ, צריך מישהו ש'יחזיק' את המעבר הזה. הרבה פעמים המעגלים שמקיפים אדם שכול מרגישים שעד שהוא לא יצחק אנחנו נרגיש לא נוח לחיות את חיינו. איך אנחנו מרשים לעצמנו להמשיך לחיות, כשמבחינתו העולם נעצר ואיך בכלל השמש ממשיכה לזרוח. בספר, הדימוי להחזקה הזאת היא ציפור שמלווה את הדמות, ו'מחזיקה לה את הזמן'".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "שבת" של מקור ראשון
