מוצאי שבת סגרירי נאספנו כמה חברים ובני משפחה בביתם של תומר וברוריה לבנון בתקוע והרמנו כוס לחיים על השיבה הביתה בשלום של החבר׳ה מהחזית. זו לא הייתה ממש מסיבת הודיה וגם לא אירוע סיכום. רק ישבנו, שמענו סיפורים משדה הקרב, שרנו בכאב ובגעגוע שירי מולדת, שיתפנו את התובנות שכל אחד מאיתנו אסף בימים שעברו, ובאותה נשימה גם התפללנו על הדרך שעוד יש עד לניצחון ולשלום. חמישה מאחיי לובשים מדים. המלחמה קשה, החטופים רחוקים ורבים עוד נלחמים בחזית, ובכל זאת איחלתי בליבי ערב כזה לכל חייל שחוזר הביתה. זו הייתה מעין תזכורת לשליחות ההיסטורית שלהם במלחמה הזו. לאחר כמה ימים נפגשנו שוב, והפעם לדבר ביותר פירוט על מה שעבר עליהם עד כה ועל הצעדים הקטנים והמבולבלים שבדרך משדה הקרב הביתה.
תומר וברוריה הם אנשי טיפול, עובדים סוציאליים, בבוקר שמחת תורה, על אף ההבנה שפרצה מלחמה, תומר טען שאף אחד לא ייקח חבורת מילואימניקים בני 40 עם כרס, אבל תוך כמה שעות התקבל גם אצלו צו 8. "באותו לילה עשינו שיחת התכווננות", הוא נזכר, "וכבר אז דיברנו על האפשרות שאמות. אמרתי לה שאם אני נהרג, אני רוצה שהיא תתחתן", הוא אומר בכנות. "זה היה לילה דרמטי״, מוסיפה ברוריה, ״הלכנו בעיניים פקוחות אל עבר משהו נורא מפחיד, ובכל זאת לא היה לנו שום סימן שאלה. וזה לא שאני גיבורה ולא שהתחתנתי עם איזה לוחם דגול ובכל זאת אני מתרגשת מזה שלא היססנו".
תוך יממה תומר כבר היה עמוק בלחימה, על הפרצות בגבול עזה. וברוריה, שנשארה עם גל הקטן, ניסתה לארגן את החיים החדשים שנקלעה אליהם.
"בהתחלה, הימים כאן בתקוע היו מלווים בחרדה קיומית עד שהחלטתי לעזוב את הבית ולנסוע להורים במרכז הארץ".
אחרי שבועיים הם נפגשו בדרום לשעה קצרה. "אלו היו רגעים משוגעים", תומר נזכר, "בכיתי המון, וכל הזמן ריחפה השאלה האם ניפגש עוד פעם. בתקופה הזאת ככל שפחדתי יותר הרגשתי יותר כמה הכול יקר, הפחד מעורר גם רגשות טובים ואהבתי את ברוריה יותר מאי פעם. הלב שלי התפוצץ מגעגוע אליה".
ברוריה לבנון: "קצת לפני השחרור הגיעו גם פחדים, כי כל אפטר הוא כל כך אקסטטי שלא הבנתי איך זה יהפוך לשגרה של כלים ומשימות, וכבר התחלתי להתרגל לזה שהבית הוא הממלכה שלי. פחדתי מהרגילות ומהשגרה ומאיך תומר יחזור ברמה הנפשית"
לאט־לאט הם נכנסו לשגרת המלחמה. "אחרי שחזרתי הביתה הקפדתי לשמור על הנפש. לסנן למה ולמי נכון לי להיחשף. פעם בכמה זמן תומר היה שולח אות חיים".
המ"פ של תומר הבין שלפעמים יציאות הביתה הן גם צורך מבצעי והתאמץ לאפשר למילואימניקים לקבל כמה שעות של אוויר. "יצאתי אפילו לסקירת היריון", מספר תומר, "ובכלל, החבר'ה צחקו עליי שאני לחוץ־בית ומתנהג כמו ילד מאוהב אבל הבנתי שהדמיונות והפחדים יותר גדולים מהמציאות בשטח. למרות שאני בתוך שדה קרב, מי שלא איתי ומדמיין מה קורה איתי, כמו ברוריה למשל, חושב על דברים יותר גרועים מאשר מה אני מרגיש.״ ב־31 בדצמבר תומר יצא מעזה. "עוד נשארנו לארגן את הטנקים, אפילו שכל מה שרצינו זה לעוף הביתה. במבט לאחור, זה היה שבוע של נחיתה לקרקע, היו מסיבות ועל האש וגם סבבי עיבוד נרטיבי. הצבא שידר שהחזרה הביתה היא דבר רציני שצריך להתייחס אליו בכובד ראש". אצל ברוריה התחילו להתגנב חששות. "רק רציתי שיחזור כבר. אבל קצת לפני השחרור הגיעו גם פחדים, כי כל אפטר הוא כל כך אקסטטי שלא הבנתי איך זה יהפוך לשגרה של כלים ומשימות, וכבר התחלתי להתרגל לזה שהבית הוא הממלכה שלי. פחדתי מהרגילות ומהשגרה ואיך תומר יחזור ברמה הנפשית".
"באמת יש חשש גדול מפוסט טראומה״, הוא אומר, ״בתוך עזה חבר'ה שאלו אותי 'מה אני עושה כדי שזה לא ייתקע לי'. חשוב לזכור שברירת המחדל של הנפש במצבים קשים היא דווקא פיתוח של חוסן ולא של פוסט טראומה. הכוחות הבריאים חזקים יותר במעל 90 אחוז מהמקרים. סימפטומים של פלאשבקים וחלומות הם נורמליים לפחות עד חודש אחרי".
תומר וברוריה תכננו בקפידה את החזרה ההדרגתית לשגרה. "הבנתי שהשגרה לא תהיה סלחנית כלפיי למשך זמן, הבנתי שברגע אחד הכול יקפוץ עליי, אף אחד לא יֵדע איפה הייתי אתמול, יהיו גיבורים חדשים ומסכנים, ומסכנים חדשים". עברו כבר שבועיים אבל הם עוד לא ממש בשגרה, "אני בעיקר מרגיש מאוד עייף, זה לא פיזי, אני ישן, אבל אין לי כוח לאסוף את עצמי אפילו לדברים הכי קטנים. אני מספיק הרבה פחות, זו עייפות מתמשכת כזו"
///
בבית משפחת מלכה בטנא־עומרים אני מבקרת בשעת סיום ההשכבות של שלושת הילדים. "תאמיני לי שזה יותר קשה" נאנח מנחם, עוד לבוש בחצי מדי ב'. "לא שהוא עשה הרבה מאז שחזר, אבל בסדר", ענבל צוחקת.
בשמחת תורה קיבל מנחם ידיעות ראשוניות על המתרחש בעוטף ונערך להקפצה. מדי פעם מנחם שלח הודעה וסימן שהכול בסדר. היציאות הראשונות היו חצי קומבינה כי לא ממש הרשו להם לצאת הביתה. "זה היה ממש משבר, בפלוגה אחרת החבר'ה פשוט הלכו".
מנחם מלכה: ״חלוקת התפקידים השתנתה ואתה לפתע צריך לחזור ולהשתלב בחיים של משפחה שהמשיכה לחיות וזו המשפחה שלך, אתה צריך להיכנס בחזרה בלי להרוס את ההרמוניה״
גם לענבל לא היה קל. ההגעה המיוחלת של מנחם הביתה הפרה את האיזון העדין שנוצר. "בכל פעם שהוא חזר, לילדים פתאום היו התנהגויות חריגות, לאחד ברח פיפי פתאום, אחד בא לישון איתנו בלילה וכמה שלי היה קשה, השתדלתי לא לשקף לו את זה".
"ידעתי שקשה לה״, מוסיף מנחם, ״אבל היא נתנה לי להרגיש הכי טוב. מה שלי היה הכי קשה זה התגובות של הילדים כשהלכתי".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
