החדר של הירש גולדברג־פולין נותר בדיוק כשהיה. צעיפים של הפועל ירושלים מונחים על המיטה ברישול. על דופן הארון לא נותר כמעט סנטימטר חף מסטיקרים – "יש בנו אהבה והיא תנצח", "אוהדי הפועל נגד הומופוביה", דיוקנים של צ'ה גווארה. מעל המכתבה נערמו הדפים האחרונים שנגע בהם, ובראשם מכתב ברכה ליום ההולדת מסבתו. "זה מכתב שנשלח ב־25 בספטמבר והגיע אחרי 7 באוקטובר", מספרת אמו רייצ'ל, "הירש בדיוק חגג יומולדת 23 כשהכול קרה. אנחנו עדיין מחכים שהוא יבוא ויפתח אותו".
הנער שוחר השלום, שתמיד האמין בדו־קיום והיה שותף למיזמים של הידברות מרגע שעמד על דעתו, נמצא כבר 89 ימים בשבי חמאס (נכון להיום). המספר הזה גם מודבק מעל ליבה של רייצ'ל. "זה הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר", היא מספרת, "מעדכנת בטוש שחור כמה ימים עברו. מבחינתי זה היום שבו הלב שלי נקרע ממקומו. כשאנשים מבחינים במדבקה אני שמה לב שזה גורם להם לאי־נוחות. וכשהם אומרים לי את זה, אני עונה – יופי. אתם צריכים להרגיש מאוד לא בנוח עם העובדה שהבן שלי בשבי".
התחושה בביתם הירושלמי היא שהזמן קפא מלכת. לוחות עם תמונתו מפוזרים בכל פינה – פנים מזוקנות קלות, בלורית מוגבהת, מבט נערי. הירש גדל בחינוך דתי, סיים את לימודיו בתיכון הימלפרב, ובדיוק הגיע לשלב שבו חוגגים את החיים. על אף שבחייו הבוגרים בחר שלא להישאר דתי, הוריו מציינים שהוא מעולם לא עשה זאת בהתרסה. "הוא התנהל בהרבה כבוד", מספר אביו ג'ון, "כשהיה מגיע אלינו הוא תמיד הופיע עם כיפה. לפני אכילת לחם הקפיד ליטול ידיים. גם לבית הכנסת המשיך להגיע. אולי קצת באיחור, אבל הגיע. היו מחשבות עומק מאחורי ההחלטה שלו".
אורלי: "בכל יום אני מדמיינת את הרגע שהוא חוזר. את החיבוק שניתן לו. תמיד כששואלים את אמא מה עם הבנות, אנחנו מיד מתקנות ואומרות 'הבנות והירש, הוא חוזר'"
מאז אותה שבת שחורה, השבת הפכה להיות עבורם היום הקשה ביותר בשבוע. "תמיד הסתכלתי על שבת כמקור הברכה", מתארת רייצ'ל, "ואז חטפו לי את הילד, ושבת הפכה להיות מקור הכאב. אני לא יודעת למה, אבל יש לי תחושה שהוא גם יחזור בשבת. הסיפור שלי עם היום הזה חייב להיסגר, כדי שהשבת שוב תחזור להיות היום שאני מחכה לו".
עוברות כמה דקות עד שהמשפחה מתכנסת. לשיחה בסלון מצטרפות גם האחיות אורלי (18) וליבי (20). כבר 15 שנה הם בארץ, עולים חדשים־ישנים שבשנת 2008 עזבו חיים משגשגים ועלו מווירג'יניה לירושלים. ג'ון (53) הוא יזם בעולם ההייטק, רייצ'ל (54) היא יועצת חינוכית בתיכון אמריקני. אף אחד מהם לא ישכח את הרגע שבו החיים התהפכו עליהם. "אבא שלי היה בבית כנסת", משחזרת ליבי, "בבוקר אמא שלי העירה אותי וביקשה שאיכנס לממ"ד כי היו אזעקות. לילה לפני כן חזרנו מבית כנסת ותכננו לאכול אצל חברים. הירש בא להיפרד מאיתנו והודיע שהוא הולך לקמפינג בדרום עם חבר שלו, ענר שפירא (שנהרג לאחר שנאבק בגבורה במחבלים שהשליכו רימונים לתוך מיגונית, רמ"ב). אבל לא ידענו לאן הם מתכננים בדיוק ללכת. כשנכנסנו לממ"ד אמא שלי דאגה והחליטה לבדוק איפה הוא, למרות שבדרך כלל היא שומרת שבת. היא פתחה את הטלפון בשעה 8:20, ופתאום קפצו לה שתי הודעות מהירש בשעה 8:11. היה כתוב שם באנגלית 'אני אוהב אתכם', ואחר כך: 'אני מצטער'".
"בהתחלה הייתי אופטימית", היא ממשיכה לשחזר, "העדפתי לחשוב שהם אולי ברחו. דמיינתי שבטח נפלו להם הטלפונים ושהם בדרך לירושלים ועוד מעט הם ידפקו לנו בדלת מסריחים ומלוכלכים ויצחקו שבכלל דאגנו להם".
אבל במוצאי שבת קיבלה המשפחה באחת מקבוצות הווטסאפ שפתחה תמונה של ענר והירש בתוך המיגונית. "כשהגיע הערב לא הצלחנו לישון", מספרת רייצ'ל, "המשטרה כבר ביקשה מאיתנו דגימות די־אן־איי".
רק לאחר מספר ימים, כשהצליחו לתשאל כמה משורדי המיגונית, התמונה החלה להתבהר: "מחבלי חמאס ירו בכל מי שניסה לצאת מהמסיבה. כשהם ראו שהם לא מצליחים לברוח עם הרכב הם נכנסו למיגונית. 29 צעירים נדחסו שם תוך כדי שחמאס זורק עליהם רימונים. הירש ועוד שני צעירים היו פצועים אבל חיים. המחבלים הוציאו אותם החוצה, והעדים סיפרו לנו שהירש יצא בלי יד שמאל משם. לצערנו, זו גם היד שהוא כותב בה".
אילו מחשבות עוברות לכם בראש באותו רגע?
"באותו רגע שום תגובה היא לא באמת נורמלית. אני זוכרת שאמרתי 'תודה לא־ל שהוא רק נחטף', שזה משפט שאנשים רגילים לא אומרים. אבל פחדנו שהוא מת. ואז כששמענו על היד התחלתי לפחד. האם הוא מת? האם הוא דימם למוות?"
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (שישי) במוסף "מוצש" של מקור ראשון
