"יותם לא חטוף, הוא נמצא בין החטופים", אומרת איריס חיים, אמו של יותם, מסרבת שהכינוי הזה יגדיר את אישיותו המורכבת של בנה. היא מספרת על ילד סנדוויץ', ג'ינג'י, נגן תופים בלהקת הרוק הכבד "פרנסטס". הוא מעולה עם אנשים, היא מעידה. בהתחלה הוא מופנם, אבל אחרי שיצר קשר הוא נכנס עמוק לנשמה.
חודש ימים עבר מאז ששמעה ממנו לאחרונה, ב־7 באוקטובר בשעה 10:44 – תזמון מדויק שייזכר אצלה לנצח, בלי לבדוק בווטאספ, בלי להתאמץ.
בני משפחת חיים התעוררו באותה שבת לקול צבע אדום חריג. רביב (60), אביו של יותם, היה בביתם שבשדה־ניצן, איריס (57) בקיבוץ אור־הנר, והילדים כל אחד במקומו: תובל עם בן זוגו בירושלים, נויה בעין־הוד במרכז, ויותם בדירתו בכפר־עזה. "קשה למצוא דירה בעוטף. הוא עבד במסעדה בשדרות, וזה היה נוח וקרוב. יותם הוא אישיות מאוד מורכבת. הוא מתמודד נפש בעקבות אירוע טראומה, סיפור בריאותי מהילדות", מספרת איריס.
"יותם נולד עם מום במעי הגס, מצב שדרש בדיקות רבות בשנה הכי מכרעת בחיים לאמון והכרת העולם, שנה שבה מתגבשים אצלנו אמון בסיסי מול חשש בסיסי. בשביל יותם זו הייתה שנה של המון כאב, טיפולים ודקירות. הוא עבר ניתוח בגיל שנה, ומאז ועד גיל 11 סבל מבעיות נלוות. זה פגע בו רגשית. הוא סבל מאנורקסיה ומדימוי גוף נמוך מאוד, אבל התעקש להתגייס. אחרי שבועיים הוא שוחרר, כי גם הטירונות המותאמת הייתה קשה לגוף שלו. הוא לא כל כך מצא את עצמו כשכולם מגויסים. אנחנו, כהורים לבחור שמתמודד מגיל אפס עם הקושי הזה, היינו מאוד מגוננים ותומכים, אבל כנראה גם מסרסים קצת", היא מוסיפה.
לפני כמה חודשים ההורים והבן דנו ביחסים ביניהם, ויותם ביקש מהם להפסיק להסתכל עליו כנכה וכחולה ולתת בו אמון. "התחלנו לעבוד על קשר מסוג אחר", אומרת איריס, "מגיל אפס אני המטפלת, ועכשיו מתבקש שינוי. ואז קרה הדבר הזה בשמחת תורה, וזה חידד אצלי את ההבנה שיותם מסוגל ויכול לעמוד בזה – הוא הרי ביקש ממני לסמוך עליו. אני מאמינה שמה שהוא עבר כל השנים האלה מאפשר לו לעמוד בזה. אני לא מתמסכנת כמו אחרים, ומסרבת לדבר עליו כמסכן. להפך, אני מאמינה בו". רביב מוסיף מצידו ש"הספקנו לשקף לו את האמון הזה בהודעות האחרונות בינינו".
"תדעו שאני אוהב אתכם"
איריס נולדה בחיפה, ובעקבות רביב הגיעה לקיבוץ גבולות, שבו נולדו שלושת ילדיהם. היא למדה סיעוד, אך כיום עוסקת בליווי ותמיכה בחולים במחלות כרוניות ובגיל הזקנה, וכן בהתמודדות לפני המוות. "למדתי שיטות עבודה שעוזרות לי גם עכשיו בהתמודדות שלי", היא מספרת.
רביב עוסק בחקלאות. לפני כ־15 שנים עזבה המשפחה את גבולות לטובת שדה־ניצן, אבל רביב ממשיך לעבוד בפלחה בקיבוץ רעים. לפני שנה עברה איריס לגור לבדה באור־הנר, כחלק מההתפתחות הרוחנית, ורביב פרגן לה. "לא נפרדנו ולא התרחקנו, אבל האזעקות תפסו אותנו לבד. שמענו פיצוצים שלא חווינו אף פעם. בדרך כלל כיפת ברזל משתלטת על זה, זה נמשך כמה דקות וזהו – אבל כזה לא היה", היא מספרת.
ב־6:20 באותו יום קשה ונורא הגיעה ההודעה הראשונה מיותם. כמו רבות מההודעות שהגיעו אחריה, הוא עוד נשמע אדיש וסקרן. הוא אפילו ניגן בתופים שלו כשדיווח מה קורה בסביבה, חושש שלא יספיק להגיע להופעה בצהריים בתל־אביב.
אצל רביב ואיריס חלונות הממ"ד היו פתוחים לנוף. "מתקדמות השעות, ויותם כותב שיש חדירת מחבלים, יש פצועים ליד הכולבו. הוא שמר על קור רוח, לא שידר פחד. הוא כתב: 'מעניין, לא מצליחים לפנות', ולמד על מה שקורה מקבוצות ווטסאפ".
במקביל להתכתבות המשפחתית, שאליה הצטרפו גם יתר האחים בסביבות שמונה בבוקר, יותם התחיל להעלות חומרים לאינסטגרם. אחד הסרטונים שצילם מהכניסה לביתו רץ ברשת מאז, שבו נשמע יותם כשהוא מצלם חבר'ה שמתחילים לרוץ, כשהם צועקים: "מחבלים, מחבלים". יריות נשמעו ברקע. "רביב אמר לו שהיריות בטח על הגדר, וששחר אביאני, הרבש"ץ, בטח כבר חיסל אותם. לא ידענו שבשעה הזו שחר כבר מת".
איריס, חברה של הגר ברודץ – בת גבולות שהתגוררה בכפר־עזה – החלה להתכתב איתה. "ביקשתי ממנה שאולי תבדוק מה עם יותם, שמישהו ייגש אליו. היא אמרה לי: 'אני לבד עם שלושה ילדים בממ"ד, אביחי בכיתת כוננות. אני לא יכולה לצאת'. זו הייתה תשובה לא אופיינית למישהי שתמיד רוצה לעזור. מי ידע בכלל מה קורה שם".
הגר ושלושת ילדיה נחטפו לעזה, ובעלה אביחי שובת בקריה בתל־אביב. באינסטגרם יותם התחיל לכתוב שכעת כבר מפחיד. "אמרו להם להיכנס לבתים ולסגור את הדלתות – מי ישמע איזה דלתות, עשויות מעץ. גם פלדלת המחבלים הצליחו לפרוץ. יותם כתב: 'יורים לי בתוך הבית, שורפים לי את הבית ובוזזים אותו'. הדליקו אצלו את הכיריים וגנבו הכול. המרחק בין הכיריים לממ"ד קטנטן, והבית נשרף כולו. אבל שכן שלו אמר לנו מאוחר יותר שבשבת הבית שלו לא היה שרוף עדיין, וייתכן שנשרף בראשון מפגזים שנורו בלחימה".
כשהעשן עלה, כנראה מבית השכנים, יותם כתב שהוא נחנק. "הוא התחיל להיפרד מאיתנו, וכתב לנו: 'יורים לי על הדלת של הממ"ד. אם אני לא שורד את זה, תדעו שאני אוהב אתכם'. ב־10:41 עוד התכתבנו, אמרנו לו שיחזיק מעמד, שהצבא בדרך, שאנחנו אוהבים אותו. הוא ענה שהוא פוחד להיחנק. אמרתי לו לפתוח טיפה את חלון הממ"ד, אבל הוא פחד שירו בו מבחוץ. הצעתי שיתכסה בסדין. וזהו: ב־10:44 היה הקשר האחרון, ומאז דממה".
קולות מחלישים
בשלב הזה רביב התקשר לחבר במושב, ואמר שהוא בא לאסוף ממנו נשק כדי לחלץ את יותם. החבר הבהיר שאין נשק, ושרביב לא יוצא לשום מקום, אפילו לא אליו. הוא נאלץ להישאר בביתו, הסתובב בסלון בחוסר אונים. באור־הנר איריס פתחה טלוויזיה. "תפקדתי כמו מכונה. בטלוויזיה דיברו על חטופים, אבל מהמסיבה ברעים", היא מספרת, "התחילו לתת מספרים של בתי חולים, ואני התקשרתי לכולם. יותם לא היה בשום רשימה. הפעלתי קשרים והגעתי למפקד החטיבה, שאמר לי שהמצב קשה ולא יודעים.
"הכניסו אותי לקבוצת 'יד 2 כפר־עזה' שהפכה למוקד יישובי", היא ממשיכה, "אם לרגע לא מסתכלים שם, מיד יש 700 הודעות. זה כותב 'הם אצלי על הגג', וזה 'הם יורים עלינו'; אחת מבקשת שיקפצו למישהי שנמצאת כבר עשר שעות לבדה עם תינוק, ומישהו כותב שהוא נחנק".
איריס מצידה שאלה שוב ושוב אם מישהו ראה את יותם. בינתיים הכניסו לקבוצה את כיתת הכוננות ואת הלוחמים, כיוונו אותם למי להגיע. "זה נמשך גם כל הלילה שבין שבת לראשון, והיה קשה לנו שאנחנו לא יחד. הנחתי לרגע את הראש כדי לנוח, ומיד קפצתי לבדוק אם מישהו ראה אותו. גיליתי שיש שם לשכונה שלו – דו"צ גגות אדומים, 'דו"צ' הוא קיצור ל'דור צעיר', ויש גם דו"צ גגות לבנים, דו"צ משודרג ועוד. ראיתי שיש גם פצועים שותתי דם שלא מצליחים להגיע אליהם, שהם מתים שם".
בראשון בבוקר רביב ואיריס נפגשו בצומת פלוגות, בפלנטה אחרת. משם הם נסעו יחד לתת עדות בלהב 433. "המשטרה מתעדת הכול, כמו ביד ושם – גם לטובת ההנצחה בעתיד וגם כדי להגיש תביעות בהאג. בחקירה שם נשברתי לגמרי, בכיתי והתפרקתי. שאלו אותנו איך הוא נראה, ואנחנו הוצאנו תמונות וציינו כל קעקוע וצלקת, שהוא ג'ינג'י עם עיניים כחולות".
משם נסעו השניים לבנם בירושלים, וכעבור כמה ימים הגיעו לבית של מכר בנווה־אילן שנסע לחו"ל. העובדות הסוציאליות השיגו להם את הדירה בשואבה, סטודיו לקרמיקה שנצבע מחדש ואובזר על ידי התושבים – מטלוויזיה, ארונות וספה, ועד למזון במזווה וקערת פירות.
בשבוע הראשון עוד ניסו לדלות מידע מכל הבא ליד, עד שקיבלו את הגדרת הצבא שלפיה יותם נחטף. "אני לא בקשר עם אף אחד חוץ מהצבא. אני לא מקשיבה לאף אחד", מבהירה איריס, שלמרות הצער האישי שלה דאגה להעלות סרטון תמיכה באמהות הלוחמים. "עשיתי את הסרטון כי מבחינתי מי שהבן שלה בעזה או בצפון – ויש לי חברה מגוש עציון עם שישה ילדים מגויסים – אנחנו באותו מצב. הפחד של אמהות הלוחמים בעזה הוא אותו פחד כמו שלנו. אני לא רוצה לשמוע האשמות על המדינה עכשיו, זה לא הזמן להאשים. אנחנו ממשיכים את השסע גם עכשיו כשהבן שלי שם, כשאני צריכה כוח להאמין שהמדינה עוזרת לי. התחלתי להבין שיש קולות שמפריעים לי, שמחלישים אותי. בחרתי להתרחק", היא מסבירה.
מאז נשאה איריס דברי חיזוק באתר הידברות, וכן בהופעה של התזמורת הפילהרמונית בירושלים עם גיל שוחט, לטובת הנעדרים, החיילים והחטופים. "אני מתעסקת רק במה שחיובי, אני לא מכניסה לבית שלי אדם שמדבר באופן שלילי. אני מסתכלת רק על זה שיש לי צבא חזק, עם חזק ומדינה טובה. אנשים לא מבינים מאיפה אני באה להם בלי כיפה או סרט על הראש, אבל זו הגישה שלי. כשבאים ואומרים לי: 'אנחנו עושים בשבילך מה שהמדינה לא עושה', אני עונה: 'אדוני, אתה לא המדינה שלי'. אני צריכה לגור במדינה ביום שאחרי, לא במטה.
"'למה אתם לא עובדים ביחד', שואלים אותי. יש לנו קשר עם נציגה מהמדינה למיצוי זכויות, ונציג מהצבא לעניינים מגוונים אחרים שלא אפרט עליהם. מה אני צריכה להיות בכיכר החטופים, שנראה כבר כמו קרקס? אני לא נמצאת במקום של לצעוק 'אנחנו דורשים' ו'תסתכל לי בעיניים'. זה עושה לי צמרמורת ובחילה", היא מוסיפה.
"האנרגיה שלנו מתרכזת כעת באמונה גדולה ובביטחון שהצבא יודע מה שהוא עושה. אני במשבצת של קיבוצניקית שמאל־מרכז. תמיד דגלתי בשוויון זכויות, תמיד חשבתי שהערבים איתנו ושאפשר לחיות איתם. אני כבר לא שם. אני גם מבינה עכשיו כמה השנאה של השמאל הורסת. פעם לא הבנתי את זה. במקום להפגין בשביל לחיות, אתם חיים בשביל להפגין. יהיה זמן לכל ההאשמות".
בין לבין הספיקו איריס ורביב לאמץ כלב מתוק שננטש, ולרקום חלומות ליום שאחרי: איך יחגגו דווקא בבית הזה את שובו של יותם, כיצד ישכרו את הדירה מבעל הבית שכרגע לא לוקח מהם שקל, גם את הדירה שמעליהם, ויותם יגור שם ויקים סטודיו למוזיקה, שיהיה אטום לרעש. "אני אולי אלך לפוליטיקה", אומרת איריס, "המדינה הזו צריכה אנשים שלא רוצים לשנוא".
