בתוך הכאוס של המלחמה יש נקודות שהולכות ומתבהרות. האקדמיה לא נתפסה כמעוז של אהדה לישראל, אך הלחימה בטרור זימנה צלילוּת חדה מאוד באופן שבו חוגים ואוניברסיטאות מסוימות מתייצבים באופן חד־משמעי לצד חמאס. כיצד אפשר לתמוך במי שחוטפים ושוחטים ילדים וזקנים בצהלה גלויה? באמצעות סקירת ספר חשוב, ששינה באופן מהותי את חקר הגבריות, אבקש להדגים צורת חשיבה אחת שממנה נגזרת התנגדות עקבית למדינת ישראל.
הספר "גברוּיות", מאת רוברט קונל, נחשב לספר החשוב ביותר בחקר הגבריות של ימינו. מרגע יציאתו לאור ב־1995, "גברויות" הפך לנקודת התייחסות קאנונית. הוא צוטט כמעט 30,000 פעמים במחקרים שונים, ושינה את הפרדיגמה שבאמצעותה ניתחו מושגי גברים וגבריות. זהו ספר ששייך באופן מובהק לתיאוריות ה"ביקורתיות", הרואות יחסים חברתיים כיחסי כוח ומחלקות את העולם למעמדות של מדכאים ומדוכאים. התאוריה הזו תוקפת כמובן את הרעיונות ששלטו לפניה. "ביקורתיות" כלפי אחרים, שלא ניחנת בהכרח בביקורת עצמית.
אלא שבמקום ספר מתחום הטיפול, זהו חיבור ששייך באופן מוצהר ומובהק לתחום ידע אחר – לימודים פוסט־קולוניאליים. קונל תופס את עצמו כמי שפועל קודם כול כחלק ממאבק מול הקולוניאליזם וההיררכיות שהוא הביא לעולם, והעיסוק בגבריות הוא עבורו רק סניף של תנועת ההתנגדות הזאת.
תיעוב עצמי
הסיפור של הקולוניאליזם, גבריות ומגדר בכלל, כותב קונל, הוא כוח. המילה כוח היא רבת משמעויות, אך כש"תיאוריה ביקורתית" מדברת על כוח היא מתכוונת לתיעוב וגינוי מוסרי כלפיו, שכן כל מי שיש בידיו כוח צפוי להשתמש בו לרעה ולעשות כל שביכולתו להאדיר את מעמדו ולדכא את מי שהכוח אינו בידם. במשוואה הזו, מי שחזק ובעל כוח הוא בהכרח רע ומדכא. צריך לומר שיש במשוואה הזו אמת מסוימת, אבל קריטי לסייג אותה (נניח ביחסי הורים־ילדים, או עשירים שתורמים לעניים) באופן שהתיאוריות הביקורתיות אינן טורחות לעשות. והמשוואה הפשטנית הזו זוכה ליחס רציני להחריד.
דרך אחרת לניסוח המשוואה היא האמירה שכל היררכיה יוצרת יחסי כוח, לכן בהכרח כל היררכיה כוללת אלימות ודיכוי, ולכן היא רעה. "גברויות" עושה את החיבור בין המרכיבים הללו באופן עקבי: "קולוניאליזם וגלובליזציה פוסט־קולוניאלית כרכו את כינונה של הגבריות עם גיבושן של היררכיות גזעיות ואתניות". תוך שימוש בהרבה מילים ארוכות, קונל מאשים את הקולוניאליזם ואת הגלובליזציה בכך שהכניסו לעיצוב הבסיסי של גבריות מרכיבים רעים של גזענות. כלומר, לתפיסתו חומרי היסוד שמהם נבנתה הגבריות של ימינו הם גזענות וראיית קבוצות אתניות אחרות כשפלות באופן מובנה.
בסוף המהלך הזה לא קשה להגיע למסקנה שהגבריות מעצם טבעה היא בעיה רצינית, הבניה תרבותית שלילית. כהשלמה למהלך ראוי לספר שקונל עצמו שינה את מינו, הפך לאישה, וכיום רייווין קונל היא חוקרת הגבריות המפורסמת ביותר בעולם, אחרי שבחרה לעזוב את הגבריות ואת הגזענות המובלעת בה.
ככל שגומעים יותר טקסטים מגדריים, כך מתפתחת התנגדות כלפי הגבריות גם בקרב גברים עצמם. הנחת המוצא של הכתיבה הפוסט־קולוניאלית על גבריות – הגישה השולטת כיום באקדמיה – היא שגבריות היא רעילה באופן מהותי ובלתי נמנע. גם לי לקח זמן להחלים מהאלרגיה השלילית הזו. אחד המרואיינים בספר אומר: "כשאתה מגלה את הפמיניזם אתה נכנס לתקופה שבה אתה לא רוצה להיות גבר ולא סובל גברים אחרים, ומקשיב רק לנשים ורוצה להיות סביבן".
כולם כפופים להגמון
אחד החידושים ש"גברויות" הניח על מרכז הבמה הוא עצם שמו, כביטוי חדש. הטענה היא שקיימים סוגים רבים של גבריות, התלויים בזמן ובמקום, וכי מאפייני הגבריות משתנים מתרבות לתרבות. כדי לשים לב להשפעות של גבריות במקום מסוים, עלינו להיות מודעים לפרקטיקות של הגבריות המקומית, לציפיות שמגולמות בעשייה הגברית, ולתקוות והחששות שהארכיטקטורה שלה יוצרת. לדוגמה, מאפיין גברי נחשב בעולם מתירני הוא כיבושים מיניים רבים, כפי שאפשר למצוא בדמויות גבריות בסדרות טלוויזיה. אך בציבור הדתי־לאומי או החרדי, כובש מיני שכזה יישפט כהולל ופוחז ומעמדו החברתי יהיה נמוך, מפני שגבר שומר מצוות לא יכול לצבור "הון מיני" כמותי.
התובנה על קיומן של גברויות רבות היא פשוטה ומאירת עיניים. בעקבותיה אפשר לדבר על "שוק חופשי" של מודלים גבריים שמתחרים ביניהם. המודל השולט בכיפה נקרא גבריות "הגמונית", מושג־מפתח נוסף אצל קונל. המודל הגברי השולט הוא הסטנדרט ונקודת הייחוס שלעומתם נשפטים כל הגברים וסוגי הגברויות. כלומר, כדי לענות על השאלה האם מישהו נחשב כ"גבר ראוי", משווים את הגבר למודל אידיאלי, שהוא המודל ההגמוני־פופולרי־נחשב. וכאשר ההגמוניה מתחלפת ומודל גבריות אחר עולה לפסגה, מתחילים להשוות אליו את כל גברי הסביבה.
זה לא מסתיים כאן. בחשיבה על מבנים חברתיים צריך להתייחס גם להשלכותיהם על החברה. בהקדמתו לספר מסביר פרופ' דני קפלן את תפקידה הכוחני של ההגמוניה: "המושג 'גבריות הגמונית'… זהו מקבץ הפרקטיקות המגדריות המגלמות… את ההצדקה לעליונותם של גברים ואת הכפפתן של הנשים. אלא שגם גברים מוכפפים לגבריות ההגמונית, שעה שהיא מנסה להכתיב עבורם את הנורמות והאידיאלים של גבריות". ההגמון מסביר לכפופים לו מדוע הוא שווה ונעלה מהם, ותוך כדי ההסבר הזה (למשל "כי אני לוחם יותר טוב") הוא מעניק תוקף לקריטריון שהוא מציג, כמי שמעניק "נקודות גבריות" (לוחם טוב=נקודות גבריות רבות). במידה רבה הטענה היא שההגמוניה קובעת את חוקי המשחק ויוצרת את הלוח שעליו משחקים את המשחק, בדרך שמשרתת את ההגמון.
יחסי הכוח והבנתם כמי שיוצרים מתח אכזרי בין הגבוהים לנמוכים, נכנסים גם לתמונה הזו. בתיאוריה הזו אין אמונה שיכולות להיות כמה גברויות מקבילות, שלכל אחת יש תוקף עצמאי ובלתי תלוי, אלא חייב להיות הגמון־רודן אחד שכל השאר כפופים לו – נשים וכל סוגי הגבריות. זו אמירה יסודית, מפני שהתשתית העמוקה ביותר של גבריות, על פי קונל, היא עצם קיומם של יחסי הכוח המדכאים.
רבים חלקו על תפיסת ההגמוניה היחידה, אך בעבור קונל אין אפשרות לסגת מהעמדה שבה יחסי הכוח הם תמיד אכזריים. מכיוון שזו נקודה חשובה, אדגים מדוע לדעתי זו טעות לדבר על קיומו של מודל גבריות הגמוני יחיד. לצה"ל יש מקום חשוב מאוד בגבריות הישראלית. אין ספק כי מי שמצליח בצה"ל, משרת ביחידה מובחרת או מטפס בסולם הדרגות, זוכה לערך גברי גבוה. אבל זה אינו המצב בכל החברה. מחקר מעניין של הסוציולוגיות עדנה לומסקי־פדר ותמר רפפורט התמקד ב"מהגרים רוסים בצבא הישראלי", ומצא שאצלם השירות הצבאי נחשב כמשהו נחות וכי "הם אינם תופסים את הצבא כזירה למימוש אזרחותם וגבריותם". הם לועגים לחיילים ש"נכנסים למשחק" הצבאי ומתמסרים אליו. כלומר, המודל הגברי שלהם לא כולל שירות צבאי רציני. אם נחשוב על צעיר שגדל על מודל הגבריות הרוסי אך נחשף לגבריות הישראלית בבית הספר, הוא עשוי להיות מושפע משתיהן ולנהל בתוכו את המתח שנוצר מהשוני בין שתי הגברויות. לדעתי אין חובה לראות היררכיה נוקשה שבה יש הגמון אחד ויחיד.
חידוש שני שקונל מעלה הוא שבירת היסוד התרבותי הדיכוטומי שעל פיו הגברי מנוגד רק לנשי. בניגוד לתיאוריות פילוסופיות ופמיניסטיות רבות, הנשענות על תפיסה שלפיה כל תכונה היא גברית או נשית וכל גבר ואישה נשפטים לעומת בני המין השני – גבריות היא סיפור שגם עומד בפני עצמו. ההפך של גבר ראוי הוא לא אישה, אלא ילד או גבר לא ראוי. כך למשל, מסורס אינו נחשב כגבר, אבל אין לכך קשר לנשיות. הגבריות נשללת במקרה הזה כי גבר אמור להיות פורה בכל המישורים – לתפקד כאדם פעיל וגם להיות מסוגל להעמיד צאצאים. נשיות היא דרך אחת לשלול גבריות, אבל יש כמה דרכים אחרות שאינן עומדות בכלל אל מול הנשיות.
זו אמירה חשובה, מפני שהיא מערערת את הניסיון הרווח לתפוס את היחסים בין גברים לנשים כמאבק שלא יכול להיפסק. דברי קונל מבהירים כי לא נכון לדבר על גברים נגד נשים, אלא על גבריות הגמונית אחת כנגד גברויות אחרות ונשיות. כך, אף שיחסי הכוח המדכאים והקולוניאליסטים עדיין נמצאים בלב התיאוריה, אפשר להפסיק לתפוס את הגברים כאויבי הנשים. הניסוח החדש יהיה שנשים וגברים ומדוכאים צריכים להיאבק בגבריות ההגמונית, שמתוקף היותה הגמונית ועליונה היא גזענית, קולוניאליסטית ורעה.
התיאוריה חשובה מהאמת
כיצד מתחברת התיאוריה החברתית הזו אל מדינת ישראל ולמלחמתה הנוכחית? התיאוריה של קונל נשענת על התפיסה הפוסט־קולוניאליסטית, והיא מחלקת את העולם לטוב ולרע על פי יחסי הכוחות שבהם השולט הוא הרע והנשלט קורבן. מכאן היא ממשיכה לאמירה שרואה בגבריות הגמונית כוח מדכא שמעצב את מי שכפופים לו כ"רעים למראה", אף שהרוע שלהם הוא חלק מהשליטה של הגבריות ההגמונית, שקבעה את הקריטריונים למה נחשב "טוב" ו"ראוי" מלכתחילה.
כחלק מהתפיסה הזו, החוגים האקדמיים מתחומי החברה והרוח הנשענים על "התיאוריה הביקורתית" – באנתרופולוגיה, סוציולוגיה, פמיניזם ומגדר ועוד – מוכרחים לראות את ישראל כגורם השלילי והבעייתי מול חמאס. הם יתנגדו למיתוג של חמאס כ"טרוריסטים" ויראו אותם כמתנגדים לכיבוש בעזה. זוהי נגזרת פשוטה של ניתוח יחסי הכוח בין ישראל החזקה לחמאס החלש. ישראל היא ההגמון, ולפיכך אין ברירה אלא לראות אותה ואת הכוח הצבאי הרב שהיא מפעילה כדרך מתוחכמת וצפויה להכפיף אליה את חמאס. הגבריות הישראלית מדכאת את הגבריות העזתית, והדיכוי הזה נשפט כרוע מוסרי.
אילו חוקרים מהחוגים הללו יעלו על דעתם שהכוח הצבאי נדרש כדי שלא יתרחשו מעשי זוועה ולא ייהרגו כל היהודים, הם יסדקו באופן עמוק את התיאוריה שמעניקה הצדקה לקיומם. מכיוון שמדובר על תיאוריה דוגמטית כל כך, כל ראיה נגדה תסכן מאוד את קיומה, ולכן יש חובה קיומית להדוף אותה. התיאוריה חשובה מהאמת (ויוצרת אותה), ולכן מופרך לחשוב שמישהו מהחוגים הללו יפגין חמלה כלפי ה"הגמון" הישראלי.
כפי שאין לצפות שסין תתייצב לצד ישראל, מפני שמה שמעסיק את הסינים הוא המאבק על ההגמוניה מול ארצות הברית, ומכאן נגזרת תמיכתם בחמאס, כך גם אין לצפות מהחוגים האקדמיים הללו, שהשתלטו והפכו רווחים מאוד באוניברסיטאות, לבחון את התיאוריה שלהם אל מול המציאות ולצדד בישראל. סוף כל סוף, גם ילדים ותינוקות שחוטים וחטופים הם ילדים קולוניאליסטים.
