"לבצע התקפה מקדימה ולכבוש יישובים ומוצבים צה"ליים תוך גרימת פגיעה תודעתית ומורלית קשה ביותר. מציאות כזו מתקיימת בגבול הלבנון ובעזה, ומאתגרת באופן משמעותי את צה"ל". תרחיש זה, המופיע בספר שראה אור לפני חצי שנה, מעלה כעת את השאלה מהו חומר הקריאה שבו מלעיטים את חברי המטכ"ל.
לתא"ל במיל' אמיר אביבי, מייסד ויו"ר תנועת "הביטחוניסטים" ומחבר הספר, יש תשובה: "יצאתי לקורס בן שנה במכללה לביטחון לאומי… הוצגה לנו ערימת ספרים בנושא ביטחון לאומי, והוטל עלינו לסכם מתוכה את התשובה 'מהו ביטחון לאומי'… אף אחד מהכותבים המלומדים לא התייחס למרכיב רוח האומה כמרכיב עוצמה… מסקנתי הייתה שהכוח החזק בעולם… הוא כוח הרצון. החלטתי להקדיש לכך את החיבור שנדרשתי להגיש, אך לצערי החיבור נכשל כישלון חרוץ על ידי המדריכים בקורס, שטענו כי לא הבנתי את המטלה".
בספרו "מלחמה ושלום" כתב טולסטוי: "במלחמה, כוח הצבאות… איננו אלא הכפלת כמותו באיזה דבר שאין לכנותו מפורש, באיזה X נעלם… זה הלא הוא רוח הצבא, היינו רצונם… של האנשים המהווים את הצבא להיאבק ולחרף את נפשם… רוח הצבא הוא המכפיל, הפועל על ההמון, הנותן את תוצאות הכוח".
אביבי מזהה את כוח הרצון כ"אחד משני מרכיבים של רוח בלתי ניתנת לעצירה. המרכיב השני, זה שמתדלק את כוח הרצון, הוא צדקת הדרך". בפרפרזה על דבריו של טולסטוי אפשר לומר שאביבי מנסה לברר בספרו לאן וכיצד נעלם ה־X הישראלי. וכלשונו: "מדוע מזניחה מדינת היהודים את טיפוח התכונות ההכרחיות לקיומה, אלו שבזכותן יובשו ביצות, הוקמה מדינה ונוצחו מלחמות?"
המחבר מזכיר פעמיים בספר את שירו של אלתרמן "אז אמר השטן", ומדגיש את המילים "רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק". בכך הוא אוחז את השור בקרניו ומאבחן את המשבר הרוחני שמדינת ישראל ניצבת מולו כבר שנים ארוכות.
מה שהעולה מעיראק הבין
הספר סוקר את האיומים שניצבים בפני מדינת ישראל, לצד ההזדמנויות שיש לה במרחב שהיא מתקיימת בו. בעבודת מחקר יסודית ומקיפה מציג אביבי לקורא תוכנית להבטחת עתיד מדינת ישראל. כך למשל מצוין בספר "כי החלטת טראמפ מ־2018 לסגת באופן חד־צדדי מההסכם הורידה את איראן ממסלול 'הנסיעה הבטוחה' אל עבר הגרעין…". דברים אלו, של בכיר ביטחוני, אשר סותרים את טענות הגנרלים המגויסים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ושאר הסוכנים האמריקאים שפרשו מצה"ל, עולים בקנה אחד עם האסטרטגיה של בנימין נתניהו.
הזדמנות אסטרטגית נוספת שחושף אביבי קשורה בהסכמי אברהם, שבהם נכללה מרוקו. "כל אדם שיפתח מפה יבין זאת מייד. מרוקו יושבת על אחת מהנקודות האסטרטגיות ביותר בעולם: מצר גיברלטר… שליטה בגיברלטר תאפשר לאיראנים להציב איום ישיר על מערב אירופה… איראן שואפת כבר כעת בגלוי לשליטה גלובלית בנתיבי הסחר".
נקודה חשובה, שאולי מבשרת חישוב מסלול מחדש בכל הקשור לאיוש התפקידים בחיל המודיעין, נגזרת מהמילים "איש תרבות המזרח, ובכלל זה היהדות התנ"כית", המופיעות באחרית הדבר שכתב אלוף במיל' גרשון הכהן. רוצה לומר, התפיסה המערבית השולטת במודיעין הישראלי חייבת לפנות את מקומה לתפיסה המזרחית והערבית, שאותה יכולים לממש יוצאי מדינות האסלאם.
חוסר הבנת התרבות הערבית, שנמצא בבסיס הערכות המודיעין השגויות, נובע מכך שהשפה הערבית נחשבת לנחותה בישראל. בעניין זה כתב לובה אליאב בספרו "סולם ישראל: החלום ושברו": "שללנו ממאות אלפי ילדים יהודיים בני עדות המזרח שפה כל כך חשובה לכולנו… יכלו להיות לנו עתה מאות אלפי דוברי ערבית טובה ויודעי תרבות המזרח… אנו עומדים עתה בעניין זה בכל מערומינו".
דוגמה לזלזול בתרבות המזרח של יוצאי מדינות האסלאם הופיעה בסיפורו של אזרח עובד צה"ל, אלברט סודאי. ערב מלחמת יום הכיפורים גילה סודאי כי המופתי של מצרים הורה על הפסקת צום הרמדאן, והתריע בפני הממונים על המשמעות הדרמטית של ידיעה זו. אבל מעמדו הנחות של "העיראקי הזה" מנע מאנשי המודיעין הבכירים לשעות לאזהרותיו.
חיוניותה של ההתיישבות
החידוש בספר אינו רק במה שנכתב בו, אלא בעצם הוצאתו לאור על ידי בכירי צה"ל במיל' שלא מכרו את נשמתם בעבור חופן דולרים, למרות הפיתויים הרביים בשוק האזרחי. ניסיון ההפיכה הפוליטית שעוברת ישראל מאז בחירות 2022 היה קו פרשת המים מבחינת מעמדם של הגנרלים בישראל ומידת נאמנותם לשבועה שנשבעו בעת גיוסם לצה"ל. חברי תנועת "הביטחוניסטים" מפיחים רוח חדשה בעם, ויש לקוות שבהמשך דרכם הם גם ישיבו את האמון והביטחון של אזרחי המדינה בצה"ל.
חשיבותו של ספר זה ניבטת מבין מראות האימה של מלחמת חרבות ברזל, ואפשר להבחין בקריאת ההשכמה הזועקת ממנו, שאילו הייתה נשמעת ייתכן שמדינת ישראל לא הייתה מוצאת עצמה במצב שאליו נקלעה בשמחת תורה תשפ"ד. "נסיגה כוללת מיהודה ושומרון ומבקעת הירדן… תציב בפני מדינת ישראל איום ביטחוני־אסטרטגי בסדר גודל שלא הכרנו… לא מדובר בספקולציות או בדמיונות".
הספר חזה במידה רבה את ההתקפה של ה־7 באוקטובר 2023. "כמעט כל הלוחמה המתנהלת מול ישראל כיום מבוססת על טילים ולא על תמרון", כותב אביבי. "פוטנציאל ההפתעה במלחמה כזו הוא גבוה… המשמעות היא שהסיכוי לתרחיש 'יום הכיפורים'… גבוה בהרבה מבמלחמת יום הכיפורים".
אביבי מנפץ את התפיסה הרואה בהתנחלויות נטל ביטחוני, ואת הדברים הבאים יש לקרוא על רקע איסוף הנשק מיחידות הכוננות ביישובי הנגב המערבי, והמחיר הנורא שנגרם בעטיו. "למתיישבים באזור הספר… תפקיד מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי. כך הגדיר זאת יגאל אלון… שילובה של ההתיישבות האזרחית בתוכנית ההגנה, ובייחוד של יישובי ספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות… רשת יישובים צפופה… חמושה במיטב הנשק החדיש ומאורגנת במערך הגנתי מוצק עשויה לשמש מעין עומק אסטרטגי…".
איפה ז'בוטינסקי
על הספר, הכתוב בצורה בהירה וקולחת, מעיבה מילה אחת, שלמרבה התמיהה שזורה לכל אורכו: "פלסטינים". יודגש כי ל"ביטחוניסטים" ברורה חשיבות הקרב על התודעה, כפי שאפשר ללמוד מאזכור חלקו של אונסק"ו, המתואר כבעל "היסטוריה ארוכה של החלטות אנטישמיות", במאבק נגד ישראל. אביבי כותב זאת בעקבות החלטות הארגון נגד מדינת ישראל בעניין הר הבית למשל, ולאחרונה, לאחר הוצאת הספר, בהכרה בתל יריחו כ"אתר מורשת עולמי פלסטיני".
באופן מדהים, כותרת המשנה של הפרק הראשון, "שובם של מרעילי הבארות", בשער הרביעי ששמו "המערכה על התודעה", היא "המאמץ הפלסטיני להכפשת ישראל". קשה להגזים במידת הנזק שנגרמת בשימוש במושג המומצא הזה. בריאיון שערך עיתון הולנדי ב־1976 עם איש אש"ף זוהייר מוחסיין, הוא אמר: "העם הפלסטיני אינו קיים. הקמתה של מדינה פלסטינית היא אמצעי להמשך המאבק נגד ישראל… לאמיתו של דבר אין הבדל בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. כולם שייכים לעם הערבי". יש לקוות כי שגיאה פטאלית זו, כמו גם היעדר שלילה חד־משמעית של הסכם אוסלו, יתוקנו במהדורה השנייה.
עניין אחר שצרם לי בספר הוא חוסר ההתייחסות למשנתו הצבאית־מדינית של זאב ז'בוטינסקי. הציטוטים בספר, מבן־גוריון ואחרים מהנהגת מפא"י, מלמדים על כך ש"הביטחוניסטים" תולים יהבם באותה אידאולוגיה שהייתה למקור אכזב, ושממנה שאבו חבריהם לנשק שאיבדו את דרכם. על אביבי וחבריו להפנים שהאידאולוגיה של אנשי העלייה השנייה פשטה את הרגל לא בכדי, והמשך הדהוד שלה לא יביא עמו גדולות ונצורות.
יש לדעת כי הציונות של "פועלי ציון", אשר ממנה הגיע בן־גוריון, הייתה בדיעבד, ואין להוציא מכלל אפשרות כי זוהי הסיבה למציאות שאביבי מתאר נכונה: "בשנות ה־80 חל משבר בערכי הציונות. ההתיישבות העובדת נקלעה לקשיים, מערכת החינוך החלה להתרחק מתפקידה ההיסטורי לחנך לציונות, והציונות עצמה הפכה לנושא פוליטי שנוי במחלוקת".
הרעות החולות שמאפיינות את מוסדות השלטון בישראל, מקורן בתרבות הפוליטית והארגונית שהשרישו במדינה אנשי העלייה השנייה וצאצאיהם האידאולוגיים. אם "הביטחוניסטים" דואגים "לביטחון ישראל לדורות", מוצע להם לשלב גם את הרוח הרוויזיוניסטית ולא רק את זו הבולשביקית.
ד"ר יהודה שלם הא חבר מערכת "האומה", חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, ומחבר הספר "עוז לתמורה: עמוס עוז מכשף השבט"
