סמ"ר דביר רסלר, 21, קדומים
"ילד מתוק ומופנם"
סמל דביר רסלר, לוחם בגדוד 51 של גולני, נפל בקרב לאחר שעות של לחימה עם מחבלים שחדרו למוצב סמוך לגדר. בן לרוית ועמיחי, אח לדותן, גילי ואורי.
דביר נולד וגדל בקדומים. השבוע, במשך ארבעה ימים רצופים ישבה אימו בפתח הבית והמתינה. חיכתה לאות חיים או סימן מבנה הבכור. בתחילת השבוע התפללנו איתה כולנו שהוא נמצא בלחימה ולא יכול לענות, אך ככל שהזמן התארך, התקווה לבשורות טובות התקשתה לפלס דרך.
ביום רביעי הגיעה הבשורה המרה. "הוא היה יפה תואר ונעים הליכות. ביום שישי דיברתי איתו בפעם האחרונה, וכשסיימנו את השיחה הרגשתי שאני חייבת לכתוב לו הודעה. למרות שהרגע סיימנו לדבר, כתבתי לו 'שבת שלום, אני אוהבת אותך'. והוא כתב בחזרה 'אמא, אני אוהב אותך'", מתארת רוית.
"הודעות כאלו לא היו דבר יוצא דופן עבורו. הוא היה כותב לי מדי פעם 'אמא, את זוכרת שאני אוהב אותך'. מהרגע שנולד הייתה לי תחושה שמדובר במתנה זמנית. ופינקתי אותו, אני מודה, השתדלתי לתת לו הכול. אני מודה על התקופה שבה זכיתי להיות אימא שלו.
"בתקופה שלו בצבא, דביר היה בלי כיפה. אבל מאוד כיבד אותי. הוא לא היה נוסע בשבתות אל חברים אלא הולך ברגל מרחקים גדולים, קובע איתם לפני שבת ולא משתמש בטלפון. אמר לחברים שזה בשביל לא לצער את ההורים שלו. היה לו כיבוד הורים מטורף, גם כלפי סבא וסבתא. אהב אותם מאוד. רק בחג ראשון של סוכות שתה בצמא את הסיפורים של אבא שלי על מלחמת יום כיפור. באחד מימי שישי האחרונים החברים ביקשו שיבוא איתם לים, והוא אמר שהוא נשאר לעזור לאימא. הייתה תקופה בשנה האחרונה שבה שירת לא רחוק מכאן. היה מגיע לסעודות שבת ברגל, כשהוא מודיע כי יביא איתו שלושה־ארבעה חברים, אבל מגיע עם 15. היינו פותחים שולחן גדול לכולם. כל החבר'ה מגולני. ילד שלי, מלח הארץ, הרוג מלכות".
וברמה האישית: אני (הכ"ח) מכירה את דביר כשכנה מהיום שבו נולד. תינוק בכור להוריו, פעוט כחול עיניים, יפה כמו ילדה. ילד מתוק ומופנם, עם זיק של שובבות בעיניים וחיבה לכל מה שטכני. ראיתי איך גדל וצמח יחד עם כל קבוצת הגיל המתוקה שלו, והפך לנער חסון שהתעקש להתגייס לגולני. תמיד אהוב ומוקף חברים. גיבור לתמיד.
אל"מ יונתן שטיינברג, 42, שומריה, מפקד חטיבת הנח"ל
"מצביא ורגיש"
דמותו יוצאת הדופן של אחד מבכירי הנופלים במערכה הנוכחית, מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ יהונתן (יוני) שטיינברג (42) הייתה בבחינת "מים שקטים חודרים עמוק", כפי שהגדיר אותו השבוע אביו דני.
שטיינברג נפל בקרב גבורה שניהל עם מחבלי חמאס סמוך למעבר כרם־שלום, לאחר שהוקפץ מביתו בבוקר שבת, בדרכו להצטרף לפקודיו. הוא היה תושב שומריה, נשוי ליסכה, ואבא לשירה, אורי, נעמה, בניה, שילה ואחיה.
שירי בלייכר, גיסו, תאר: "יוני היה אחד האנשים הגדולים בעם ישראל. אדם שמאחד הרבה מעלות משותפות, וכל מעלה שהייתה בו עשה בצורה הטובה ביותר. איש מלא ענווה, שלא מוותר. אני לא זוכר אותו מעולם כועס. איש מואר, תמיד יודע מה הוא רוצה. מדייק ומדויק. מצד אחד מח"ט, מצביא שיודע תמיד לפרוץ קדימה, ומאידך איש רגיש, תמיד חושב על הכוח מאחוריו. איש משפחה מסור שיודע לשמוח ולרקוד. אבדה גדולה לעם ולמדינה".
שטיינברג למד בישיבת מעלה־אליהו בתל־אביב וצמח בחטיבת הנח"ל. הוא התגייס לגדוד 931, התקדם בחטיבה ונכנס לתפקידו כמח"ט בחודש מאי האחרון.
באחד מתפקידיו הקודמים שירת כמפקד החטיבה המרחבית בנימין. לפני שלוש שנים, בהרמת כוסית לקראת השנה החדשה יחד עם נציגי ההתיישבות, אמר שטיינברג: ״אומנם נהוג לאחל שתהיה ׳שנה טובה ומתוקה׳, אבל יש תפקידים ותקופות בחיים שעבורנו לא מדובר רק באיחולים אלא בעיקר בציווי. לנו יש אחריות שאכן כך יהיה". במשפחתו מתארים כי תפקיד מפקד חטיבת הנח"ל הוצע לו כבר קודם לכן, אבל יוני העדיף להמתין לזמן הנכון.
ביום הזיכרון האחרון נאם שטיינברג בטקס לזכרם של חללי הנח"ל, והתייחס אל נופלי יום כיפור. "עוז רוחם של הנופלים לצד עוצמת הרוח של החיים, משמשים עבורנו גם חמישים שנה אחרי המלחמה ההיא מעיין בלתי נדלה לכוחות נפש ונכונות לעשות כל שיידרש למען העם והמדינה", אמר, וכמו הותיר צוואה.
אביו דני, ספד לו השבוע כשהובא למנוחות: "הצניעות הייתה נר לרגליך. כל מעשיך היו בבחינת מים שקטים חודרים עמוק. חדרת עמוק בנחישות אך בעדינות ללבבות הסובבים אותך".
אחותו איילת הוסיפה: "אתה יודע להבחין מה עיקר ומה טפל בחיים. היית כל כך מוערך ואהוב, חבר אמת, נאמן לחבריך, יודע לראות את הטוב. כמה גאים היינו להיות האחים של יוני. בכל מקום בארץ גילינו עליך דברים נפלאים. היינו נפעמים ממך כל כך. כל נאום שלך בטקס צבאי היה לימוד עצום. איך אתה מכל המשפחה מצליח לבטא את כל הערכים שגדלנו עליהם, איך אתה מצליח להכניס את ערכי התורה בשירות בצבא".
דביר רחמים, 23, אשדוד
"חיוך של מלאך ולב גדול"
סלון בית משפחת רחמים באשדוד מלא מנחמים. קרובי משפחה, מכרים, ידידים וגם אזרחים שלא הכירו את דביר ז"ל, שנרצח כאשר ניסה לסייע לחבריו שנפגעו מירי במסיבה סמוך לקיבוץ רעים.
אימא של דביר, חגית, מבקשת מחבריו של בנה לאסוף את מעשי החסד, העזרה והחברות ולאגד אותם בחוברת או ספר, מזכרת מבנה, שנחלץ לעזור, גם ברגעיו האחרונים.
"הוא היה ילד מדהים, מדהים, עם חיוך של מלאך ולב גדול", אומרת אליס, דודתו. "הוא תמיד אהב לעזור. פיזר אהבה וקיבל הכול בשמחה ובטוב לב. היו לו כמה ניסיונות לפני שנרצח, הוא נפצע ברכיבה על אופנוע כמה פעמים והכול הוא קיבל באהבה".
דביר, בן 23, תכנן להתחיל ללמוד פסיכולוגיה, ולשם מימון לימודיו עבד בשנים האחרונות בשליחויות. "הוא עבד מהבוקר עד הלילה, לא רצה לבקש כסף מההורים וחסך כדי לממן את הלימודים בעצמו".
ביום שישי האחרון הגיע דביר עם כמה מחבריו למסיבה הגדולה כדי להיפגש, להחליף חוויות ולשמוח יחד, אבל בבוקר, החגיגה הפכה לאסון."בשעה שש וחצי בבוקר הוא התקשר לאימא שלו, אמר שהמצב הביטחוני בעייתי והמסיבה מתקפלת. אחרי כמה דקות הוא התקשר שוב ואמר 'יש פה שני טנדרים של מחבלים שיורים עלינו'. אחרי כשעתיים הוא שלח לאימא שלו הודעה וכתב לה שהוא אוהב אותה, והוסיף שיש בשטח כמה פצועות שהוא מטפל בהן. לאבא שלו שלח הודעה 'אל תדאג, אנחנו ננצח'".
דביר יכול היה להינצל, אבל בחר להישאר ולסייע לפצועים. "הם היו חמישה חברים, שניים מהם נעדרו ושניים הצליחו לברוח למושב פטיש. אלה שברחו סיפרו לנו שהם הצליחו לעלות על רכב ולהימלט. הם אמרו לו שיבוא איתם, שיעלה לרכב ויינצל. אבל הוא לא הסכים לעזוב, אמר שיש אנשים שצריכים את עזרתו. הוא עשה משם כמה שיחות וידאו שבהן אמר 'אל תדאגו, אנחנו ננצח'. ובזמן הזה יורים לכל כיוון והוא עוזר לפצועים".
מאז הוא לא היה זמין, והוא הוגדר נעדר. "בן הדוד שלו עשה איכון לטלפון וראינו שהמכשיר נמצא באזור עזה. ביום רביעי בבוקר קראו לאימא שלו לבוא לזהות אותו, והיא הגיעה לחברה קדישא. היא זיהתה אותו. הגוף שלו לא הושחת, נשאר שלם ונקי. הוא עשה כל הזמן מעשים טובים, וכך גם נרצח".
סמ"ר נוה אליעזר לקס, 21, לוד
"ילד עם נפש עצמאית"
נוה, לוחם סיירת מטכ"ל, היה מהראשונים שהצליחו להגיע לקיבוץ בארי. "בשעה שמונה כבר לקחתי אותו לבסיס נשרים", מספרת אימו, העיתונאית עפרה לקס, "מפקד היחידה אמר לו ולעוד מישהו מהצוות לעלות איתו על הרכב. ונוה המתוק הזה אמר 'אני חובש, וחפ"ק של מפקד היחידה לא נלחם, ועם כל הכבוד אני רוצה להילחם'. בינתיים הגיע מישהו אחר, והוא שלח אותו למפקד היחידה.
"הם ירדו דרומה. זה לא היה צוות מסודר מראש. מי שבא והתקבץ. הם הגיעו לבארי, היו להם גם כמה היתקלויות בדרך. הוא נלחם לטהר בתים, ונפגע כשאבטח את הבית שהם התארגנו בו. הוא נפצע קשה מאוד, בצוואר ובחזה. הוא לא היה יכול לדבר, אבל כחובש הוא עזר לצוות שטיפל בו להפשיט אותו ועשה להם סימן שייקחו לו מדדים, משום שהוא היה האוטוריטה הרפואית בצוות.
"החבר'ה סיפרו לי שהוא היה קר רוח, לא היסטרי. היה לי מאוד חשוב לשמוע את זה. הוא איבד את ההכרה די מהר, הם חילצו אותו תחת אש וטיפל בו שם פרמדיק. הרופא עבד עליו עשרים דקות באהבה ובמסירות. בשעה 15:40 נקבע המוות".
לקס מספרת שבנה הספיק לעשות שם כמה פעולות, שחלקן עדיין אסורות לפרסום. "הוא ידע לאן הוא הולך, ובאמצעים שהיו לו הוא זכה להציל חיים. רצינו מאוד שהוא יחיה, אבל אני יודעת שגם לוּ היה יודע מראש, הוא היה חותם על זה".
היא מספרת למנחמים הרבים על אופיו השובב ואישיותו הייחודית. "לא מזמן הייתי בחופשה עם חברות ודיברנו על ילדים כאלה שיש להם נפש עצמאית. אמרתי להן שנוה הוא כזה, אינדיווידואל. בן אדם עם עמוד שדרה שאוהב להגיע לדברים בדרך שלו, במחקר העצמאי שלו. מכיתה י"א הוא דתל"ש, אבל תמיד היה מחובר לבית. זה אחד האתגרים, ילד שרוצה להיות מחובר אבל יש לו הנפש שלו. בשנה האחרונה הרבה דברים נרגעו, והוא מצא את עצמו יותר. זה גם תהליך של התבגרות שמסתיים.
"ביוני הוא סיים מסלול, ומסלול בסיירת מטכ"ל זה פרויקט משפחתי. ההורים של המפק"ץ (מפקד צוות) עשו אירוע לכל הצוות, והאימא המקסימה של המפק"ץ ביקשה שכל ילד יכתוב להורים שלו מכתב. והוא כתב לנו מכתב כל כך יפה, עם הכרת הטוב, והיינו בחיבור מאוד עמוק. זה לא שהדילמות נפסקו, הן היו, אבל הייתה תחושה שהוא מוצא את המקום שלו. הוא גם מצא את האהבה שלו, שני, והיו להם תוכניות לעתיד. מצא את המקום שלו ביחידה ומצא את המקום שלו בבית. דברים בדיוק התחילו להתיישב, ואני חושבת שהשם עשה לי חסד גדול שילד הולך ככה.
"הוא היה ילד מאוד כישרוני. ניגן בתזמורת העירונית בקלרינט. בכיתה י"א התחיל ללמוד פסנתר. יום אחד השכנה באה להגיד לו תודה. הוא היה מנגן כל יום שישי, והילדות שלה סיפרו שהיא הייתה עומדת בחלון ומקשיבה לו. הוא היה גם ילד שיודע ספר, ועם חוסן ויכולות פיזיות. הוא היה חנון אבל גם שטותניק של החיים.
"יום אחד במכינה שלו הבנים היו צריכים להזמין את הבנות לנשף, אז הוא עלה על הגג של המכינה, קשר את עצמו בלי שהוא עשה אי פעם סנפלינג, לבש את החליפה של התזמורת העירונית, גלש בחבל והציע לה לבוא איתו לנשף. לא חברה שלו, סתם מישהי מהמכינה.
"בשלושת השבועות האחרונים של המכינה היה להם טיול חובק צפון. הוא וחבר שלו קיבלו משימה להיכנס לכל מקור מים שהם פוגשים. והבן שלי החליט לשתות כל מקור מים שהם פוגשים. אני אומרת שזה שהוא האריך ימים עד גיל 21 זה לא מובן מאליו", היא מסכמת בחיוך כואב.
עמית מן, בת 22, בארי
"נתנה בלי גבול"
פרמדיקית מד"א עמית מן, שנרצחה במתקפת הטרור בקיבוץ בארי, עסקה עד לרגעיה האחרונים בסיוע לפצועים במרפאה. מי שהכיר אותה מקרוב לא הופתע שהמחבלים גדעו את חייה כשבידיה עדיין כלי הטיפול בנפגעים.
"מגיל 14 היינו יחד בקורס מד"א לנוער", מספרת חברתה הקרובה, אושרית חדד. "היא הייתה בן אדם מיוחד ברמות. הייתה לה נתינה אינסופית, אהבת חינם ברמה מטורפת, כל הזמן עזרה לאנשים, גם כאלה שהיא בכלל לא הכירה. תמיד ראתה את הצורך של האחר, אף פעם לא דאגה לעצמה. היא אהבה מאוד את התפקיד במד"א. כבר כשהיינו בנות 14 היא אמרה תמיד שהיא תהיה פרמדיקית. לאחרונה התחילה גם להדריך קורס פרמדיקים, בשאיפה להכשיר את הדור הבא אחריה".
בשבת, כשהחלו האזעקות, עמית עשתה מיד מה שהיא יודעת הכי טוב – להושיט עזרה. "יש לנו קבוצה של כמה חברות טובות עוד מתחילת הקורס", מספרת אושרית. "היא כתבה שם שיש הרבה אזעקות וכנראה אנחנו נכנסים לאיזו מערכה. היא סיפרה לנו שהיא הולכת למרפאת השיניים בקיבוץ, לשם הגיעו הפצועים הראשונים, ויחד עם הרופא הם עזרו להרבה אנשים".
מהר מאוד התברר כי לא מדובר בעוד סבב עם ירי רקטות בלבד, אלא פלישת מחבלים אל תוך יישובי הדרום, ובכללם קיבוץ בארי שנפל בידי המרצחים. "היא סיפרה שוב בקבוצה שהיא לא יודעת מה לעשות, במרפאה היו איתה הרבה פצועים, ובחוץ היא שמעה יריות וצעקות בערבית. ידענו שיורים בכבישים גם על אמבולנסים. היא מצאה סכין, שמה אותו לידה, והמשיכה לטפל בפצועים".
בשעה 14:00 נותק הקשר עם עמית. "הבנו שמשהו לא טוב קורה", אומרת אושרית. "בשעה 14:30 קיבלנו עדכון ממנו הבנו שעמית נפצעה. לא היה לנו קשר איתה ובמהלך יום ראשון ושני חששנו שאולי לקחו אותה לתוך הרצועה, אולי בחיים אולי לא".
ביום שלישי הגיעה אושרית לפתח קיבוץ בארי. את אנשי זק"א וצה"ל במקום היא הכווינה למרפאה ואמרה ששם הייתה עמית בעת שיצרה קשר אחרון עם החברות והמשפחה.
"חיכיתי בפתח הקיבוץ והם נכנסו פנימה, ואז חזרו אליי ואמרו שהיא ללא רוח חיים בקיבוץ. מצאו אותה עם כפפות הטיפול עוד על הידיים שלה. זה לא מפתיע. היא תמיד הייתה כזאת שנותנת בלי גבול".
האחים רס"ר נועם סלוטקי, 31 ורס"ל ישי סלוטקי, 24, באר־שבע
"נסעו להציל את הקיבוצים"
נועם וישי יצאו לסייע לכוחות עוד לפני שקיבלו צו 8. "הם היו בבאר־שבע בשמחת תורה", מספר אביהם, הרב שמואל סלוטקי. "שניהם נשואים טריים. לישי יש ילדה בת חודשיים, לנועם ילד בן שנה ושלושה חודשים. הייתה אזעקה באמצע החג. הם יצאו לחדר המדרגות ושמעו מהשכנים שיש קריאות מהקיבוצים בעוטף לכל מי שיש נשק שיבוא להציל אותם, כי שוחטים שם אנשים בלי שום הגנה.
"הם נסעו יחד דרומה, ובאמצע הדרך התקשר אח אחר והם אמרו לו שהם מוכוונים לעלומים. זו הייתה הפעם האחרונה ששמענו מהם. הטלפונים שלהם אוכנו, שניהם נכנסו לעלומים. נועם יצא, חזר, נכנס, יצא, עד שבעשר בערך הטלפון נדם במקום אחד, וזהו, לא שמענו מהם. אחר כך התברר שהם באמת נהרגו בקרב בכניסה לעלומים. הם כנראה מנעו, יחד עם כיתת הכוננות של עלומים, טבח בתושבים".
תהליך הזיהוי שלהם ארך זמן רב. "הבנו שזה הולך לקראת הכרזה כחללים, אבל תמיד נשארת תקווה שאולי לא. אולי הם מתחבאים, אולי פצועים בשטח".
האב משרת כמפקד פלוגת סריקה ועוסק בזיהוי חללים. "נקראתי למילואים במוצאי שבת. הרגשתי שהישיבה בבית ללא מעש עדיפה פחות מעשייה והמשך תרומה. ככה הבנים התנהגו, הם סיכנו את נפשם, ולכן הדרך הטובה מבחינתי להתנהל עד לוודאות המוחלטת היא להועיל בחיזוק החוסן הלאומי שלנו וטיפול בחללים.
"האנשים שעוסקים בזיהוי חללים הם אנשים מדהימים", מוסיף הרב סלוטקי. "כולם מתנדבים, ועוסקים במלאכה מאוד מאוד קשה. זו מסירות נפש עצומה. כאוס כזה לא עלה על דעת איש. כולנו היינו בהלם מוחלט. צריך ללמוד איך לייעל את התהליך, וגם אולי לעשותו ביתר רגישות, אבל אני לא שופט".
"הבנים שלי חונכו לתרום למדינת ישראל. מעצמם קפצו, אף אחד לא חייב אותם. שעתיים אחר כך הם נקראו למילואים, והם כבר לא היו. הם ידעו שבמקום שאין איש תהיה איש. הם לקחו אחריות ועשו את הדבר הנכון. ככה חינכנו אותם. אנחנו לא בגלות או במסעי הצלב שהיינו תלויים בחסדי הגויים. ברוך השם יש לנו מדינה, יש לנו משימה, ולפעמים אנחנו סופגים אבדות וקשיים, אבל המשימה שלנו היא להמשיך קדימה".
הרב סלוטסקי מספר שלשני ילדיו היה לב רחב. "לשניהם היה חיוך תמידי נסוך על הפנים. שניהם היו אבות מסורים, כל כך אהבו את הילדים שלהם. שניהם היו בני זוג מסורים מאוד. זה מעניין, כי שניהם היו תלמידים לא סטנדרטיים. היה להם קשה ללמוד, הם היו עם ADHD ולא הסתדרו במסגרות. ובכל זאת הם בנו את עצמם, ואחרי הישיבה התיכונית שניהם שירתו תקופה באגוז ואחר כך המשיכו להתפתח".
הרב סלוטקי מתאר את ילדיו כערכיים ורודפי חסד. "ישי הצדיק הזה בא בערב סוכות כדי לבנות סוכה למשפחה של חברו שנפטר באופן טרגי לפני כשנה. בשבילו זה היה כל כך טבעי ופשוט לבוא אליהם מבאר־שבע לירושלים. עם נועם יצא לי לדבר בשיחה האחרונה על התהליך שהוא עבר מאז התיכון ועד המקום הנוכחי, מקום שבו החופש ולא ההכרח מאפשר לו לעסוק בתחומים שמעניינים אותו. היה מאוד משמח לראות את המקום שאליו הוא הגיע".
האב מבקש להעביר מסר. "אנחנו נמצאים במקום שצריך לרומם עכשיו את רוח העם ולהסתכל קדימה. עברנו שנה קשה מאוד מבחינה חברתית, ודווקא המעשה שלהם ושל רבים אחרים שהיו מוכנים לסכן את נפשם בשביל להציל אנשים אחרים מעם ישראל, מעיד שאנחנו עם אחד. אני רואה עכשיו, כמשפחה אבלה, את האהבה הגדולה, כמויות עצומות של אוכל, של דברים, אנשים שבאו לסדר ולנקות את הבית, מכל הזרמים. זה מלמד אותנו שהשבר הגדול שחווינו מבחינה חברתית הוא באשמתנו, והדרך שלנו לשקם את הביטחון, את הגאווה, את החוסן הלאומי, היא ללכת בדרך הערבות ההדדית, של האחריות ומסירות הנפש. אני רוצה שנזכור כולנו את המשימה הזאת".
סמ"ר עידו הרוש, 21, מצפה-רמון
"איך שהוא שמע את היריות, עידו רץ יחף ועם הנשק ביד"
"גרנו באותה רחבה, בדיור הצבאי של מצפה-רמון", מספר חברו אלי וייס. "הוא היה חפ"ק מג"ד בגדוד 77, זה תפקיד שעובד בצמדים. כשהתחילו פצמ"רים וירי על הגזרה הוא לא היה במשמרת. אז הוא עשה את מה שעושים בתרגולת – נכנס למרחב מוגן וחיכה שהירי ייגמר.
"זה התחיל בערך ב-6:30, והוא הספיק אפילו להתקשר לאימא שלו ולהגיד לה שהכול בסדר ושלא תדאג. שהוא במרחב מוגן והכול טוב. ואחר כך, בשלב שלא תוכנן, החלה תקיפה של המוצב. והתרגולת במצב כזה היא שמעבים את הש"ג. מי שהייתה בש"ג זו המש"קית ת"ש, ועיבו את העמדה עוד 3 חיילים מגולני וקצין מגדוד השריון. איך שהם שמעו את היריות, עידו והחבר שלו מהחפ"ק רצו יחד כמו שהם. הוא רץ יחף עם מכנסיים קצרים ועם הנשק ביד.
"הם התחילו להילחם במחבלים, המש"קית שנהרגה גם כן צילמה אותם ורואים את עידו יורה בחרך הירי. עידו והחבר שלו הצליחו לחסל בין ארבעה לחמישה מחבלים. הוא רץ קדימה, כמו שמצפים מלוחמים. הוא לא היה חייב, הוא יכול היה להישאר במיגונית. אבל ברגע שהוא שמע שיש מישהי בש"ג שצריך לעזור לה הוא רץ לשם. הוא והחבר שלו באמת הצליחו לפגוע בכמה, אבל היו שם יותר מדי. כל השבעה שהיו שם נהרגו שם בכניסה למוצב זיקים". וייס מכיר את הרוש מילדות. "עידו היה בחור שמח, מצחיק, עם הרבה חברים. יש משהו מיוחד במצפה-רמון, בקהילתיות של כל החבורה. חברים גדולים, חברים קטנים. זה לא הולך לפי שכבות, זה הולך לפי אזורים. עידו אהב את החיים, תמיד היה שמח, והוא גם היה בחור ערכי מאוד. הלך למכינה במעגן-מיכאל. מאוד היה חשוב לו ערכים של ציונות ויהדות ומסורת. זה בער בו, הדבר הזה. גם מהבית וגם הוא בעצמו. הוא גדל על סיפורי גבורה, וכך הוא גם הגיע לגדוד 77.
"כשהיה במכינה בחדר 7, אמר להם אז מוקי בצר (ממקימי יחידת שלד"ג וממפקדי מבצע אנטבה, רמ"ב) שהמשימה הכי חשובה היא ללכת לשריון, כי שם צריך לוחמים טובים. מתוך החדר הזה הם הלכו שלושה חבר'ה לחטיבה 7. את ההשראה הם קיבלו מקהלני, והם גם היו בקשר איתו בתקופת המכינה. יחד עם מוקי הוא נתן להם את הכיוון, את החותמת ללכת דווקא לשריון ודווקא לחטיבה 7".וייס מנסה להיזכר בשיחות האחרונות שלהם. "אני שירתי בבה"ד 1, והשיחות שלנו תמיד היו סביב קצונה וכמה זה חשוב לתרום. הוא מאוד רצה להיות מפקד, אבל הוא לא רצה לצאת מוקדם מדי לפיקוד. הוא אמר לי – אני לא רוצה ישר לצאת לפיקוד, אני לא יכול להיות מפקד בלי שאני מרגיש מה זה להיות לוחם. 4 חודשים הוא שירת בגדוד כלוחם. אחרי זה הוא יצא למט"קים, הוא אמר, אני לא יכול לצאת לקצינים, אני צריך להרגיש איך זה להיות מפקד. הוא הגיע לחפ"ק המג"ד ומאוד התלבט אם לצאת לבה"ד 1. אבא שלו סיפר שאחרי סוכות, כשהוא חזר לבסיס, הוא אמר לו שהוא החליט שהוא לא יוצא בסוף לבה"ד 1 כי הוא מרגיש שהוא עושה דברים כל כך משמעותיים עכשיו. שחבל לו להפסיד את זה".
סרן אור יוסף רן, 29, איתמר
"כולם אהבו אותו. יש אנשים שיש סביבם הילה"
חברתו של אור, קרן יוסף, הייתה למעשה האדם האחרון שהוא פגש לפני שיצא לקרב. "הוא היה אצלי ביום חמישי לפני החג", היא נזכרת, "אחרי שקיבל 24 שעות להיות בבית. ביום שישי הוא היה אמור לחזור לפעילות, והוא ביטל את כל התוכניות וישר בא. ביטל את המשפחה שלו, את האחים שלו. הכול. וישר הגיע. זה היה ממש כיף, וביום שישי כשהוא היה בדרך לשם, התקשרו אליו ואמרו לו שהוא קיבל עוד 24 שעות, וזה היה כמו איזו הארכת זמן שקיבלנו מאלוהים. אז הוא עשה אחורה פנה וחזר אליי.
"היינו ביחד בשישי, ובשבת קמנו בשש וחצי בוקר לאזעקות שהיו בתל-אביב. הוא אפילו חזר לישון באיזשהו שלב, ואז הערתי אותו ואמרתי לו שמדווחים על חדירה של מחבלים, שזה כבר לא אזעקות. והוא ישר קם, התארגן מהר, התקשר למפקד היחידה ואמר יאללה, תקפיצו אותנו. הוא אפילו קצת התעצבן שלא הקפיצו אותנו לפני, כי הוא כבר כל כך רצה לרדת לשם. "הוא אסף את הראל, אחיין שלו שהיה גם הנגד שלו, ובתוך איזו שעה הם היו כבר בדרום. דיברנו בעשר בבוקר, הוא התקשר, הוא חשב שהוא שכח אצלי איזה משהו, אז הוא התקשר, ואז אמרתי לו שישמור על עצמו ושאני מחכה שהוא יעדכן אותי, והוא היה כל כך עסוק, שמעתי גם שהוא באטרף שם, ולא דיברנו יותר מזה. זהו, ואז זו הייתה השיחה האחרונה. אבל קיבלתי את הסופ"ש האחרון בחיים שלו, אז השיחה הזאת כבר לא משנה לי". אור לחם בכפר עזה. "הם הגיעו ככוח ראשון וחברו לכיתה הכוננות. היה שם קרב קשה והוא הספיק להציל חיים, זה מה שאני הבנתי, שזה הכי אורוש, כי לא היה הולך בלי לעשות איזה משהו הירואי בדרך".לאור היו תוכניות רבות לעתיד. "הוא תכנן ללמוד חינוך, שזה היה די מפתיע, כי מי שמכיר את אורוש יכול היה לחשוב שזה קצת מוזר".
כבן למשפחת רן ובנו של אברי רן, שהקים שורה של מאחזים ומתגורר בחוות גבעות עולם, היה אפשר לחשוב על כיוונים אחרים שבנו יבחר בהם. "היית מצפה שללמד איזה משהו שקשור לחקלאות או מזרח תיכון, אבל בדיעבד אני חושבת שחינוך מאוד התאים לו. הוא היה מפקד מאוד טוב. הוא היה מפקד ביקורתי וקשוח, אבל הוא באמת רצה שהחיילים שלו יהיו הכי טובים. הוא מאוד אהב את המדינה, מאוד. היה לו מאוד קשה עם מה שקורה בעם בזמן האחרון, גם עם ההפגנות. הוא תמיד אמר שמי שעומד פה במחאות האלה אלו אחים שלי. ואני, שהייתי הסמן הימני במפה, הייתי אומרת לו, אל תהיה שמאלן. והוא אמר – זה אחים שלי. אלו חברים שלי שעומדים פה במחאה הזאת. פוליטיקה לא עניינה אותו. עניינו אותו החיים. המדינה. האנשים פה. הוא היה איש של אנשים". "אורוש היה בן אדם שכולם אהבו", היא ממשיכה לתאר, "לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. יש לו חברים, אלפי חברים, הייתי אומרת לו – איך אתה מצליח לתחזק כל כך הרבה חברים, איך כולם אוהבים אותך? יש אנשים כאלה שיש מסביבם כמו הילה כזאת, כל כך מיוחדים, הם כאילו לא מהעולם הזה, הם לא מפה. הוא תמיד היה הכי מיוחד – בין כל האחים שלו, בין כל החברים, וכולם תמיד ידעו מי זה אורוש. כשהיינו יושבים בבתי קפה תמיד היו ניגשים אליו אנשים, הוא הכיר את כולם.
"לפני חודש נסענו בחווארה, והוא דיבר על כמה שקשה לו עם המצב הביטחוני, שזה ממש יושב עליו, ואז הוא אמר, 'טוב, לפחות אם למות, אז למות בשביל המדינה הזאת'. ואז אמרתי לו שישתוק, שמי שמדבר ככה בסוף מת, וזה מה שקרה. זה תמיד היה התרחיש הכי גרוע שריחף מעלינו, כי ככה זה כשיש לך חבר שהוא איש קבע. את רוצה להאמין שזה לא יקרה. את כל כך רוצה להאמין שהתרחיש הזה לא יקרה"."הם וכיתת הכוננות מנעו כנראה טבח בתושבי עלומים"
