"ייחוס האבות והנביאים והצדיקים ותנאים ואמוראים, עליהם השלום, בארץ ישראל ובחוצה לארץ, השם יעמיד לנו זכותם אמן", ובקיצור "ייחוס האבות" – זהו שמה של מגילה שנועדה, בסופו של דבר, לסייע בגיוס כספם של יהודי אירופה לטובת היישוב היהודי המדולדל בארץ הקודש.
החיבור, שנוסחו המוקדם ביותר הוא משנות התשעים של המאה ה־15, מתאר את המקומות הקדושים בארץ ובסביבתה. נוסח מודפס ראשון של החיבור נוצר כנראה בוונציה כארבעים שנה אחר כך, ב־1537; אולם הנוסח הקדום ביותר המצוי בידינו הוא העתק מאוחר עוד יותר של החיבור הוונציאני, שנוצר דווקא בצפת בידי אורי בן שמעון מביאלה בשנת ה'שכ"ד, או 1564.
"העתקתי זה אות באות מאיגרת שנעשה בשנת רצ"ז" היא 1537, כך כתב בן שמעון, "ולפי שהייתי אני בעצמי ברוב המקומות הנ"ל וראיתי שלא נפל מדבריו ארצה וכל דבריו היו בכיוון גדול באמיתות, האמנתיו גם על הנשאר והעתקתי הכול, והיה זה ביום חמישי בתענית אסתר בשנת ה'שכ"ד ליצירה פה צפת תיבנה ותיכונן במהרה בימינו".
איורי "המקומות הקדושים" המופיעים ב"ייחוס האבות", ובפרט איורי הר הבית, אומצו במאות הבאות בידי יהודים בתפוצות והפכו לאופן שמקובל לצייר בו את הר הבית ואת שאר האתרים המוזכרים בחיבור. על אף הפופולריות של המגילה לאורך מאות שנים והעתקתה החוזרת ונשנית, נשמרו מ"ייחוס האבות" פחות מעשרה כתבי יד – שלושה מהם שמורים כיום בספרייה הלאומית.
מחבר המגילה האלמוני פותח בתיאור מערת המכפלה בחברון וקבר רחל בבית־לחם, אחר כך מצפין לירושלים, ומשם עובר לשכם, לבית־שאן, לטבריה, לצפת ולכרמל. המגילה ממשיכה לתאר קברי צדיקים גם מחוץ לתחומי ארץ הקודש – בדמשק, בנציבין, בשושן הבירה ובמצרים.
לפי המסופר על המגילה באתר הספרייה הלאומית, סוג הכתיבה התעמולתי הזה רווח בעת ההיא ונועד לשקף לקורא היהודי בחו"ל, בטרם עידן המצלמה ואמצעי התקשורת המתקדמים, את הנעשה בארץ ישראל. הוא גם נועד להזכיר ליהודי הגולה שיהודי הארץ שומרים למענם על המקומות הקדושים ומתפללים בהם "בעד כלל ישראל".
מאייר המגילה אורי בן שמעון מביאלה היה בעצמו שליח הקהילה בצפת לערי אירופה. בהיותו באיטליה הדפיס את "ייחוס האבות" עם הציורים בוונציה, בשנת 1574 או 1575. נראה שנעזר במגילה במסע גיוס הכספים.
האיור הבולט ביותר במגילה הוא "בית המקדש" בדמות כיפת הסלע, ומסגד אל־אקצה המכונה במגילה הזו – ובכלל בפי יהודי העידן ההוא – "מדרש שלמה". "ירושלים עיר הקודש חרבה בעוונותינו", נכתב בחיבור. "אין שם מהבניין הישן כי אם קצת מיסודי הקומות. יהי רצון שתיבנה במהרה בימינו אמן.
"בית המקדש חרב בעוונינו. לצד מזרח יש שני שערים גדולים והם סגורים אינם נפתחים כלל, וקורין להם שערי רחמים. ובבית המקדש שתי כיפות גדולות מכוסות מבחוץ עופרת ומבפנים רצופות בקצת זהב ואבנים טובות. הגדולה שבהן היא קובת העזרה והוא מקום קודש הקודשים ובתוכה אבן השתייה. והכיפה השנייה קורין לה מדרש שלמה המלך.
"ויש לבית המקדש שנים עשר שערים. שניים מהם הם שערי רחמים והעשרה האחרים הם בניין הגויים ונפתחים תמיד ויש בהם עששיות דולקות. ולצד מערב כותל מערבי, בניין קדמון שלא זזה ממנו שכינה".
