ציון דרך שלא זכה לתשומת לב ראויה חל היום (ראשון) לפי התאריך הלועזי, וחל כבר לפני שבועיים לפי התאריך העברי – עשרים שנה לפתיחתו המחודשת של הר הבית לעליית יהודים אחרי שלוש שנות סגירה מוחלטת. בכ"ב באב תשס"ג, 20 באוגוסט 2003, זה קרה: "היום נפתח הר הבית לבני הדתות כולן", בישרו הכותרות. צחי הנגבי, השר לביטחון הפנים, התעקש לפתוח את ההר, ולאחר כמה חודשים של מאבקים בעניין עם בכירי משטרת ירושלים שהתנגדו לכך בתוקף – הוא גם הצליח.
לפתיחה הרשמית קדמו עליות מחתרתיות וניסיוניות של יהודים שומרי מצוות, בחסות המשטרה. זו התעקשה לא לשלב בעליות הממודרות הללו בעלי זקנים ופאות מחשש עצום לזעם מוסלמי. פחות מחודשיים קודם לכן פקד את ההר בחשאי מניין יהודים דתיים אך נטולי זקן, ובהם הרב שלמה ריסקין ואלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני־עקיבא דהיום. גלט זוכר שהתעקש לעלות דווקא כשהוא חובש כיפה ולא כובע, כדרישת רשויות הביטחון. העלייה עברה בשקט, אך ההר נותר בכל זאת סגור ליהודים גם אחריה.
תקופת הסגירה הממושכת, אין מנוס מלהודות, לא הניבה גילויי ערגה יהודיים יוצאי דופן כלפי ההר האסור. שלטו כאן בעיקר הניכור והשכחה
קציני המשטרה, כולל ח"כ מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים במשטרה דאז, התעקשו להגיע לסיכום בעניין עם ראשי הווקף, אולם ללא הועיל. הווקף לא הפגין נכונות להתגמש, והנגבי הבהיר שהוא נחוש לפתוח את ההר ליהודים גם ללא הסכמות.
בבוקר הפתיחה המחודשת מסר מנהל הווקף עדנאן חוסייני לכתבת סוכנות עתי"ם שלא הסכים ועדיין איננו מסכים לכניסת יהודים להר הבית, והמעשה נעשה באופן חד־צדדי בידי ישראל. קודם לכן קיימו חכמי דת ערבים, מוסלמים ונוצרים כינוס חירום שדן בכניסת היהודים הצפויה לשטח ההר. לכינוס נשלח נציגו הרשמי של הפטריארך היווני־אורתודוקסי, הכומר חנא עטאללה. הלה קבע בכינוס, לחדוות עמיתיו המוסלמים, ש"אין ליהודים שום קשר להר הבית, והמקום שייך למוסלמים בלבד". בהתייחסו להצהרות הנגבי שבכוונתו לפתוח את הר הבית לביקורי יהודים, אמר עטאללה: "זו ההוכחה לכך שישראל רוצה לשים יד על כל המקומות הקדושים".
גם תנועת שלום עכשיו השתלחה באותו הבוקר בחריפות בהנגבי. יום לפני כן נרצחו 23 יהודים בפיגוע באוטובוס בקו 2 בבירה, המוביל לעיר העתיקה, וארגון השמאל החליט לקשור בין שני האירועים: "יום לאחר הפיגוע הנתעב מחליט השר לביטחון הפנים, צחי הנגבי, לפעול מהבטן ולא מהראש, ולפתוח את הר הבית למפגעים. צעד זה הוא הוספת שמן רותח למדורה, ועלול להביא לתוצאות מחרידות. מצערת העובדה שבמקום לעסוק בביטחון אזרחי ישראל, בוחר השר הנגבי ללבות את היצרים ולסכן את שלומם של מאות ישראלים".
גם נציג ירושלים במועצה המחוקקת הפלסטינית, חאתם עבד אל־קאדר, התיר לעצמו להצטרף למזהירים: "החלטת משטרת ישראל לפתוח את הר הבית ליהודים ולנוצרים היא פרובוקטיבית, ומבטאת הסלמה חמורה מצד ישראל. אנו מתעסקים עם ממשלה שאיבדה את ראשה. להחלטה זו יהיו השלכות חמורות, וישראל היא זו שנושאת באחריות למה שיקרה. הפלסטינים והירושלמים לא ייתנו להפר את קדושת מסגד אל־אקצה".
לאורך שנות הסגירה טרחו נציגי המשטרה לזרוע פחדים בקרב הממונים עליהם מפני הרגע שבו ייפתח ההר מחדש לעליית יהודים. כך למשל טענו נציגי המשטרה בבג"ץ בשנת 2001, בתשובה לעתירת תנועת נאמני הר הבית בעניין: "פתיחת הר הבית למבקרים באורח חד־צדדי עלולה להביא בוודאות קרובה למהומות קשות, עד כדי סיכון חיי המבקרים בהר, חיי המאבטחים אותם ואף חיי המתפללים ברחבת הכותל, וכן חשש לשפיכות דמים. הגשמת חופש הפולחן תביא לנזק ממשי לאינטרס הציבור".
בסוף הכול עבר בשקט מופתי מצד המופתי ואנשיו. הנגבי, באומץ לב ראוי לציון, התעקש: "מכאן ואילך לא נאפשר לגורמים פלסטינים לאסור על מי שאינם מוסלמים את הזכות לבקר באתר המקודש לכל הדתות". למען האמת, התרעות הסרק המשטרתיות מפני פתיחת ההר נשמעות זהות לגמרי להפחדותיהם העכשוויות מפני העלול להתרחש אם יותרו תפילת יהודים או תקיעת שופר באתר המקודש.
המשטרה נערכה על ההר בנוכחות מוגברת בבוקר הפתיחה המחודשת. התפרעויות אסלאמיות לא פרצו, כאמור, אבל מצד שני יהודים לא הגיעו למקום. רק רגע לפני תום שעות הביקור המוקצבות למי שאינם מוסלמים הספיקו שני נציגים יחידים של הדת המרכזית במדינה להיכנס למתחם הקדוש ביותר בשבילה – ותיק פעילי ההר, הרב יוסף אלבוים, ובנו אהרון מרדכי. צלמי סוכנויות הידיעות עטו עליהם וצילמו אותם.
תקופת הסגירה הממושכת, אין מנוס מלהודות, לא הניבה גילויי ערגה יהודיים יוצאי דופן כלפי ההר האסור. שלטו כאן בעיקר הניכור והשכחה. האמת היא שגם ב־33 שנות השליטה הישראלית בהר עד הסגירה לא נצפתה נהירה יהודית גדולה אליו. רק מתי מעט, עשרות לכל היותר, פקדו אותו מדי חודש. רבנים כמעט לא קראו לעלות אליו, ובכלל לא התייחסו לנושא ההר, שתפס מקום שולי בעולם הדתי.
בשנות סגירת המקום, מלבד הפגנה יחידה שיזמה תנועת זו ארצנו, "סיבובי השערים" של הר הבית שנוסדו אז, ופה ושם גם התגנבויות יחידים של יהודים בלבוש ערבי להר, לא נרשמה מחאה יהודית ניכרת על הצעד המפלה.
המצב השתנה לאחר הפתיחה המחודשת. בתחילה טיפין־טיפין, אולם קצב הטפטוף התגבר בשנים שחלפו. תודעת הר הבית הלכה והעמיקה, ובשנים האחרונות הפכה לא פעם לנהירה המונית – ותוכיח הדאגה העמוקה מהמצב באתרי האינטרנט האסלאמיים. לשם השוואה, בשנים האחרונות לפני נעילת ההר, בערב ראש השנה תשס"א, הידרדר המצב היהודי באתר הקדוש עד כדי כך שלמתחם לא הורשו לעלות במקביל יותר משני יהודים – ובכל זאת לא נרשם דוחק במבואותיו.
ראוי לחגוג את ציון הדרך הזה, עשרים שנים לפתיחת ההר מחדש, גם לנוכח ההידרדרות ביחס משטרת ההר ליהודים בשבועות האחרונים. יהודים שומרי מצוות עוד נדרשים לעלות ההרה בקבוצות מפוקחות עד חנק, ומוזהרים בשלל אזהרות שכוללות גם פירוט היכן מותר לשבת ולעצור. אבל איפה אנחנו ואיפה מצב היהודים בהר ב־2003, ואפילו ב־2013?
חשוב לזכור שהנוכחות היהודית שם איננה מובנת מאליה, וכך גם נוכחותה הבלתי־מידתית בעליל של התופעה בשיח התקשורתי. להר חוקים וקצב התקדמות משלו, ועם כל הכבוד – את הקצב לא קובעת המשטרה, אלא ערכאות גבוהות בהרבה, גבוהות ושמיימיות.
