במהלך עיון בחומרים על ישיבת מרכז הרב, שבימים אלו ימלאו מאה שנה להיווסדה, נחשפתי לכמה ממכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק שבהם הופיעה לצד חתימתו גם חותמת שבמרכזה איור של הכותל המערבי, עצי הברוש המפורסמים שמעליו וכיפת הסלע.
האיור הזה מופיע גם בראש דף המכתבים של "הסתדרות ירושלים" מיסודו של הרב, ומאחר שהוא הזכיר לי ציורים דומים, ובהם חותמות של קהילות אשכנזיות בתחילת המאה הקודמת בירושלים, החלטתי להתחקות אחר מקורו.
לאחר הצהרת בלפור (י"ז במרחשוון תרע"ח, 2 בנובמבר 1917) החליט הרב קוק להקים מוסדות שיהיו בסיס למדינה שבדרך. הוא הקים את תנועת "דגל ירושלים", שתכלול לימים גוף פוליטי שייקרא "ההסתדרות ירושלים". מטרת התנועה לדאוג לעניינים "הרוחניים" של גאולת ישראל, בעוד ההסתדרות הציונית תדאג לצדדים "החומריים" שלה.
המוסדות המרכזיים של "ההסתדרות" תוכננו להיות ישיבה מרכזית עולמית, במטרה לגדל ולהצמיח את המשאב האנושי התורני בעם ישראל, לצד הרבנות הראשית לישראל שתנהל את הצד המעשי ותיתן ממד יהודי דתי ואמוני למדינה שבדרך. על הקמת ההסתדרות והליך גיוס החברים והכספים אליה בארץ ובעולם אפשר לקרוא בסוף חלק ג' באגרות הראי"ה.
על נייר המכתבים של הישיבה המרכזית העולמית התנוססו שני הרעיונות זה בצד זה. הלוגו שנבחר ל"הסתדרות ירושלים" הוא קיר אבנים, מעליו ארבעה ברושים ומבנים בצורת כיפה משני צדדיו, ובתחתית כתוב: הכותל המערבי.
מדוע בחר הרב קוק בסמל הזה להסתדרות ירושלים? באמצעות תוכנת גוגל LENS לזיהוי תמונות ברשת מצאתי איורים דומים של "הכותל" כפי שהוא מופיע בחותמת הרב בספרים ישנים. למשל, באחת המהדורות של הספר "חכמי לב" על מסכת שבועות, שחיבר הרב ר' רפאל יוסף חזן (החק"ל) ונדפס בתרל"ה (1875), מופיע איור דומה מאוד.
שנתיים קודם לכן, בספר "דבר ה' מירושלים" מאת הרב המקובל חכם אהרון אליהו רפאל חיים משה פירירה, מופיע האיור בסוף ההקדמה ומתחתיו הכותרת "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
בראש הספר "חיבת ירושלים: גיאוגרפיה ותולדות של ערי ארץ הקודש, המקומות הקדושים וקברי צדיקים" מאת רבי חיים הלוי הורביץ (נדפס תר"ד, 1844) מופיע איור דומה, אבל בו הכותל קטן יותר, עם שני ברושים בלבד ומעליו הכותרת "מרום מראשון מקום מקדשנו".
במפת ערי ארץ ישראל והאתרים הקדושים המבוססת ככל הנראה על ציור שצייר רבי חיים שלמה פיניא, יוצר מפות מצפת, והודפסה בווינה תרל"ה (1875), ארץ ישראל פרוסה על כולו ובמרכז הציור אפשר להבחין במוטיב של הכותל המערבי, אולם הוא קטן ושולי מאוד ביחס למקום המקדש ולגודל הברושים.
בחודש אוקטובר תשמ"ח (1988) נוסדה הקרן למורשת הכותל המערבי, שיעודה ביצוע עבודות פיתוח, שימור ואחזקה של הכותל המערבי, ניהול החפירות, הפיתוח והתשתית במנהרות הכותל, תצוגה של תערוכות והוצאת פרסומים בנוגע לכותל. מטרתה של הקרן לעשות את הכותל המערבי – שריד בית מקדשנו – לאבן שואבת להמוני בית ישראל, מתוך רצון להעמיק ולהעצים את הקשר אליו.
אך טבעי היה שהקרן תאמץ את האיור המזוהה עם הכותל המערבי, ואכן בראשית ימיה בחרה הקרן לסמליל שלה את האיור, הכולל קיר אבנים שמעליו ארבעה ברושים ובצידם מבנים עם כיפה, סמל המדינה וסיסמת הקרן – "לגעת בלב של כולנו". בגלריית האמנות של אתר הכותל אפשר למצוא גרסאות נוספות של האיור בצורת רקמות, ויש בהן שינויים במספר הברושים ובפרופורציה בין הכותל לרחבת הר הבית.
השינויים בגודל הברושים ובמספרם, והימצאותם באיור בכלל, דורשים בחינה של מהות הברוש ותפקידו ומה שהוא מסמל בהקשר של הכותל המערבי, הר הבית ואולי גם בית המקדש.
עץ הברוש הוא אילן סרק שבית גידולו נמצא בחצי הצפוני של כדור הארץ. הוא מוזכר בתנ"ך 16 פעמים, רובן בהקשר של בית המקדש ובנייתו – בעיקר בקשר לרצפת הר הבית ובית המקדש. בין האזכורים: "וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים" (מלכים א' ו', ט"ו), "וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִיפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים" (דברי הימים ב' ג', ה'), "כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן אֵלַייִךְ יָבוֹא בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי וּמְקוֹם רַגְלַי אֲכַבֵּד" (ישעיה ס', י"ג).
בפסוקים אחרים מציין הנביא את הברוש כסמל למפלת הרשעים: "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת" (ישעיה נ"ה, י"ג). אומר על כך רש"י: "רבותינו דרשו תחת הרשעים יעלו צדיקים. נעצוץ וסרפד – מיני קוצים הם, כלומר הרשעים יאבדו והצדיקים יטלו ממשלתם.
על "גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ אַרְזֵי לְבָנוֹן מֵאָז שָׁכַבְתָּ לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ" (ישעיה י"ד, ח'). מצודת דוד מבאר: "יאמרו בשמחתם הנה מאז שמת נבוכדנצר לא יעלה עוד הכורת עלינו, ולפי שהמשיל אותם לברושים וארזים אמר לשון הנופל בהם… גם ברושים וגו' – הוא משל על השרים והשלטונים".
ידוע גם האיסור לטעת עצים בהר הבית, לפי הפסוק "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ־לוהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ" (דברים ט"ז, כ"א), וכן מביא הרמב"ם להלכה: "הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העֲזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו – הרי זה לוקה" (הלכות עבודה זרה ו', ט').
מכל מה שראינו הן לגבי האיסור לטעת אילנות בהר הבית והן מהשינויים בגודל "הכותל" בציורים השונים, אפשר להסיק שהאיור מכוון יותר מכול על הברושים ועל המבנה עם הכיפה הנמצא לידם שהוא־הוא מקום מקדשנו. שנלמד מהפסוק "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב', ט').
ואכן בכל האיורים מצוירים לצד הכותל המערבי חלונות שדרכם אפשר להביט "אחר כותלנו" לברושים שהם היסוד לבית המקדש. לכן אפשר לקבוע שהאיור לא מסמל את הכותל אלא את השאיפה לבית המקדש. הוכחה לכך נמצאת בספר "דבר ה' מירושלים", שהאיור מופיע בסופו שוב, באופן שונה מעט. הפעם הוא כולל שישה ברושים ולידם עץ קטן, ומתחתיהם הפסוק "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ".
הרב קוק, שמשמעות הכותל הייתה חשובה לו מאוד, כאשר בא לבחור סמל שיסמל יותר מכול את השאיפות של תנועת דגל ירושלים וההסתדרות שלה, הציב בראש נייר המכתבים ובחותמתו את השאיפה לבניין בית המקדש שמציץ מן החרכים. בעודי כותב את הנ"ל שמתי לב שלאחרונה שינתה הקרן למורשת הכותל המערבי את הסמליל שלה והסירה כל סממן להר הבית ולבית המקדש – ובמקומם הוסיפה ברושים.
השינוי מבטא את ייעודה של הקרן: לעשות את הכותל המערבי לאבן שואבת להמוני בית ישראל, מתוך רצון להעמיק ולהעצים את הקשר אליו. אולם השינוי גם מפחית את השאיפה הלאומית להר הבית, שמבוטאת באיור המקורי. לכן אציע לראשי הקרן לשקול שוב את השינוי ולהחזיר עטרה ליושנה, כפי שקרא הרב קוק בסוף מאמר הכותל: למען "ידעו ויכירו כי מי זה עומד אחר כתלנו".
בקרן למורשת הכותל בחרו לא להגיב לדברים.
