18 שנים לאחר סגירת המבנה של המדרשיה, הישיבה התיכונית המיתולוגית בפרדס חנה, החליט בוגר המקום טל בכר לחזור אל ימי נעוריו ולהציג את הסיפור שהציבור לא ידע עליו. יחד עם נתן ימין, שותפו ליצירה, ויאיר אגמון, שותפו לבימוי, מנסה בכר לבחון כיצד הפכה המדרשיה ממוסד אליטיסטי שהכול נשאו אליו עיניים, לסיפור של קריסה ואובדן שליטה. הסרט "המדרשיה" מוקרן בימים אלה בפסטיבל דוקאביב, ישודר בעתיד גם בכאן 11, ומספר סיפור מצחיק ומרגש, כואב ובלתי ייאמן, ששופך אור על פרק חשוב בהיסטוריה הציונית דתית.
כמעט כל הבוגרים שהשתתפו בסרט טרחו להדגיש כבר בהתחלה עד כמה האיכויות והכישורים שיש להם היום נולדו והתפתחו במדרשיה. אבל בשלב מסוים בסרט, התמונות של החופש האינסופי ומשובת הנעורים מתחילות להתחלף בתמונות אחרות.
זה לא קרה ביום אחד, אלא בתהליך שהחל לצבור תאוצה החל מאמצע שנות התשעים, עם פרישתו של הרב יגל לתפקיד נשיאותי במדרשיה. אולי זה הדור שהתחלף, אולי זו ההנהלה שהתקשתה להיכנס לנעליים הגדולות ולהמשיך להחזיק את האג'נדה החינוכית, ואולי זו האבולוציה המתבקשת לסיפורי הצלחה שכאלה. משובת הנעורים הלכה ולבשה צורות של ונדליזם. החל בכיתובי הגרפיטי על כל הקירות והארונות, דרך הוצאת המיטות מהחדרים וחסימת חדר המדרגות של הפנימייה, וכלה בוונדליזם טהור כמו שבירת חלונות, פיצוץ חדרי שירותים, שרפת מכוניות וחדרים, ניפוץ נורות לשם ההנאה ועוד.
אחד הרגעים מכמירי הלב בסרט הוא כשהרב בלוך, המנהל האחרון של המדרשיה, נזכר ברגע שבו הגיע למוסד וגילה את המקום מרוסס בכתובות נאצה נגדו, כולל מכוניתו הפרטית, כולל תמונה של תלמיד מטיל את מימיו מול דגם של קבר עם שמו. וכל כך למה? מעיד הרב בלוך: משום שהחליט להזיז להם את תאריך ההכתרה.
החשיפות הקשות ממשיכות כאשר לסט הצילומים נכנס נער שהפך למשותק מהמותניים ומטה כשבועיים לאחר כניסתו למדרשיה, אחרי שקפץ מהגשר המחבר בין הפנימיות, באחד מרגעי ההשתובבות. והן ממשיכות בחשיפות קשות יותר, של בוגר שעבר פגיעות מיניות קשות בפנימייה, תלמיד שעבר התעללויות והשפלות במסגרת המסורות המקומיות, ומותם של שני בחורים שברחו מהפנימייה לים וטבעו.
אולי החידה המסקרנת ביותר היא כיצד ייתכן שמוסד שהיו בו כל כך הרבה אגרסיות ואלימות הצליח להצמיח בוגרים מוצלחים שהשתלבו במקומות הכי משפיעים בחברה הישראלית, ואיך הם כל כך מחוברים אליו? היוצר בכר התקשה לחלץ ממרואייניו ביקורת נוקבת על המקום, וגם בכתבה הזאת העדיפו המרואיינים להתרפק על הכיף שהיה להם, ונראו אסירי תודה על כך שלמדו שם. אפילו יניר עוז ממחזור נ"ד, הנער שנותר משותק, סיפר שהמשיך ללמוד במדרשיה והוריו רשמו אליה גם את אחיו הקטן.
האמת בוקעת בעיקר מבין העדויות המצולמות שהיוצרים בחרו להשלים ובכמה משפטי מפתח. "היינו פה באיזה מֹוד לא בריא", מודה עוז במונולוג שלו, "היום אני חושב על זה גם בתור אבא לילדים, זה היה שטויות. לזרוק פלורסנט מהקומה השנייה כדי לראות איך הוא מתנפץ, זה דפק אותנו".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במגזין מוצש
