"ניפגש ליד העמודים", אומר לי האדריכל צביקה פסטרנק כשאני מדווחת לו שהגעתי לכניסה לקסר א־סיר. אילו עמודים? אני תוהה, הרי יש כל כך הרבה עמודים בעולם. כעבור דקתיים אני מבחינה בהם, ואכן אי אפשר להחמיץ אותם: שבעה עמודי ברזל ענקיים, תשעה מטרים גובהם, מעוטרים באיורים של מעין רקמה. פסטרנק עוצר לידי את מכוניתו, מעמיס עליי בקבוק מים, ואנחנו מתחילים לפסוע לאורך טיילת הרקמה – עוד אחת מהיוזמות המקוריות שלו במסגרת מודל אדריכלות הקהילות שהוא חתום עליו.
"לפני עשר שנים פנו אליי ממשרד התיירות ואמרו שהם רוצים שאנשים יסיירו גם מחוץ לאתרי הליבה בירושלים ובתל־אביב", הוא מספר בעודנו צועדים. "פיתחתי לשם כך מודל שנקרא 'תיירות נושאית'. הרעיון היה להשאיר את התיירים כמה שיותר זמן במקומות מהסוג הזה. שלא יבואו רק לשעה לפגוש את סבתא ג'מילה וילכו. כל דקה שתייר נשאר במקום, זה כסף.
כך הגיע פסטרנק גם לקסר א־סיר – כפר בדואי שלפני מעט יותר מעשור הפך ליישוב מוכר. במקום מתגוררים כ־3,000 תושבים, כולם בני שבט אל־הוואשלה. הכפר שוכן על כביש 25 ועל תוואי הדרך העתיקה שעברה כאן במשך שנים רבות, כשהיא מנצלת את הפרצה של נחל ערוער ברכס דימונה־ירוחם. "המועצה האזורית, בשיתוף רשות ניקוז שקמה־בשור ואנשי הקהילה, החליטה להקים על גדת הנחל טיילת תיירותית שתייצג את קסר א־סיר באופן חזותי, וכל מי שנוסע בכביש יראה אותה, כשנקראתי למשימה, הבנתי כמה חשוב הייצוג החזותי של הכפר".
הכפר קסר א־סיר – ובעברית "ארמון הסירה הקוצנית", על שם הצמח הנפוץ באזור – הוסדר בהליך ריכוז של שבע פזורות בדואיות גדולות שחיו באזור. בתחילה השתייך הכפר למועצה האזורית אבו־בסמה, וכיום הוא חלק מהמועצה האזורית נווה מדבר. "ברבים מהיישובים הערביים יש שני שבטים שמתחרים ביניהם, ואז יכולים להתפתח מאבקי כוח וגם אלימות", מסביר פסטרנק בזמן שאנחנו צועדים לעבר בית הספר התיכון של הכפר. "כאן יש שבט אחד, עם נציג אחד במועצה, ולכן ביישוב הזה אין הרבה בעיות. למרות כל הבלגן, יש כאן מודעות לחשיבות התיירות. בהרבה פרויקטים אחרים שתכננתי עלה הנושא של פחד מוונדליזם. את צריכה לראות מה קורה כאן: יש התגייסות של המקומיים לשמירה על הטיילת, ואני מתרגש לראות את זה. הם מסתובבים שם בלילה, ואם מישהו נוגע במשהו, ניגשים אליו מיד".
לדברי פסטרנק, ההיסטוריה הייחודית של הכפר וההומוגניות השבטית שלו מסבירה כיצד נוצר כאן חיבור לאקולוגיה. "ההוויה של השבט מתחילה משיטת הבנייה שהתפתחה פה. בעבר נהגו לבנות בקסר א־סיר בייקות – מבני בוץ שכל הרכיבים שלהם לקוחים מהאדמה. לצד האוהל הבדואי, שמסמל נדידה, יש כאן הסתכלות איך להשתמש במקום הספציפי ובחומרים שהוא מציע.
"יש גם היבטים סביבתיים שהתפתחו מהמציאות של חיים ביישוב לא מוכר, שלא מחובר לתשתיות. כך למשל הבנייה בטרסות, קליטת המים והשימוש בפאנלים סולריים. אבל המקור לתפיסה האקולוגית של בני הכפר נמצא בתקופות עתיקות יותר. הוא מתבטא למשל בבניית מלקף – מגדל מחורר שלוכד את הרוחות, מעין מזגן של פעם. הם חשבו על כיווני אוויר, על הכנסת בריזה, על שימוש בעובי האבן לצורך בידוד, וגם על חלונות קטנים שמסייעים בצינון. כל זה נועד לקרר או לחמם את הבית בדרכים טבעיות, ולכן הרעיון של שימוש באנרגיות ובחומרים מן הטבע לא היה זר להם".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין 'דיוקן' של מקור ראשון
