הימים ימי טרום פסח, אבל ביתם של אושרית ונחמיה אברג'ל נראה מצוחצח למדי, וגם מרהיב ביופיו. פנינת נדל"ן מפתיעה במקצת בהתחשב בשכונה שהם גרים בה – אי־שם בתוככי אזור חרדי מאוד בבית־שמש. אושרית מתיישבת ליד השולחן ועיניה נוצצות מדמעות. עוד לא התחלנו, והיא כבר מתרגשת. מנסה להסדיר נשימה. ניכר שהריאיון הזה לא פשוט עבורה. נחמיה מגיש לנו עוגיות מתוך קופסה, והיא מתנצלת שהן לא מעשה ידיה. "בכל זאת, פסח", היא אומרת.
"ליל הסדר תמיד קשה לי. אין מה לעשות, 'והגדת לבנך' דוקר בלב. אני תמיד מארחת הרבה משפחה, ולפעמים באמצע הסדר יורדות לי דמעות. מזל שהם כבר מכירים אותי. אם הייתי יכולה הייתי עושה חג לבד עם נחמיה".
כבר 11 שנה שהיא פעילה באינסטגרם כצלמת ובלוגרית אוכל. היא מעלה לשם המלצות, מתכונים מרהיבים, סרטונים ערוכים היטב. עוד בפתח השיחה היא בוחרת לשים על השולחן דווקא את הסיפור שלה, שמלווה אותה כבר למעלה משני עשורים. "אנחנו נשואים כמעט 24 שנים", היא אומרת לי, "ואין לנו ילדים".
היא בת 42 וחצי היום, התחתנה בגיל 18. נמצאת כבר שנים בטיפולי פוריות, ולפני שנתיים וחצי עברה לידה שקטה בחודש שישי. "זה היה ההיריון הראשון והיחיד שלי, ומאז החיים שלי השתנו".
אחרי שנים של ציפייה הגיע ההיריון המיוחל, שטרף את כל הקלפים. "אני זוכרת את הרגע שבו גיליתי שאני בהיריון. כמו כל הנשים לא חיכיתי לבדיקת הדם ועשיתי בדיקה ביתית. ראיתי פס אחד, ואמרתי לעצמי גברת, היום לא יהיה לך נס. חזרתי לישון בלי מצב רוח. כעבור כמה זמן נחמיה הגיע, ראה את הבדיקה, ואמר 'למה לא אמרת לי?' פתאום ראיתי שיש שם עוד פס חלש. ככה גילינו".
בדיקות הדם אישרו שהיא בהיריון. "זה היה הלם. אמרתי לעצמי – אני בהיריון! לא יכול להיות. יש דיבור על משבר גיל הארבעים, אבל אני קיבלתי את המתנה של החיים שלי".
אבל אז התחילו הסיבוכים. "בשבוע העשירי כבר היה לי דימום, הלכנו לאולטרסאונד מלאי דאגות, ולהפתעתנו הטכנאית אמרה שהכול בסדר. שוב הרגשתי שקיבלתי את ההיריון הזה מחדש. הייתה לי הודיה להשם ששמר לי על התינוק.
"כל הבדיקות היו בסדר", היא ממשיכה, "ראינו שזה בן, ואפילו אמרתי לעצמי בלב – איזה יופי, יהיה פדיון, עוד מצווה שנזכה לקיים. ופתאום בשבוע 23 לא הרגשתי טוב. היו לי כאבי בטן והייתי צריכה לשירותים כל דקה. התחיל דימום קטן, הלכתי לנוח, ולפנות בוקר התעוררתי וחשכו עיניי. היה דימום מטורף וכאבי בטן חזקים ופתאום ירד לי האסימון שיש לי צירים. הבנתי שמשהו לא טוב קורה. הערתי מהר את נחמיה והלכנו לקופת חולים. עדיין החזקנו את התקווה, חשבתי שיגידו לנו לנוח. הטכנאית עשתה לי אולטרסאונד ואמרה, 'אני ממש מקווה שאצא טיפשה, אבל אני חושבת שאת בלידה. הלוואי שאני טועה'. אחרי בדיקת רופא שאישרה את מה שהיא חשבה, הוציאו אותי על אלונקה לבית החולים".
את הדרך לשם אברג'ל לא תשכח. "לנחמיה היה מאוד קשה. בכל זאת, חיכינו כל כך הרבה להיריון הזה והוא גם פחד עליי. אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו בוכה לפני כן. זו נסיעה שאני לא יכולה לשכוח למרות שאני לא רוצה לזכור. כשהגעתי לבית החולים אמרתי להם 'תגידו לי בדיוק מה המצב, אל תלכו מסביב. אני מעדיפה לא לחיות באשליות'. אז אמרו לי שאני בלידה, והסבירו שבשבוע 23 אין הרבה סיכויי הישרדות. אמרו לנו שנותנים להורים בחירה בשבוע כזה, אם רוצים להחיות את התינוק בכל מצב או שרוצים לתת לטבע לעשות את שלו. הכניסו לי את כל מה שצריך בשביל לחזק את הריאות ואת המוח ולהפסיק את הצירים. הבנתי שאם אני אצליח להחזיק מעמד עד שבוע 24 הוא יהפוך להיות עובר בר־חיות, ואז יעשו הכול כדי לשמור עליו".
באותו רגע היא נכנסה למצב שמירה קפדני. "אסור היה לי לקום ואסור היה לי לשבת. כל תזוזה הייתה יכולה להשפיע ולזרז את הלידה. בוואטסאפ התחילו לרוץ הודעות עליי בקבוצות, ופתאום חברה שולחת לי הודעה – אושרית, זה נכון? את בהיריון?"
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין מוצש של מקור ראשון
